ב"ה
הכוונה לתכלית המלאכה – מלאכות שונות בפעולה אחת
מבוא להלכות שבת, פרק א' סעיף ח':
יש שאדם עושה פעולה מסויימת ויש בה משום מלאכה זו ויש שבאותה הפעולה יש משום עשיית מלאכה אחרת הכל לפי הנסיבות המשוה קרקע שבתוך ביתו הרי יש בזה משום בונה וכאשר הוא עושה כן בשדה יש בזה משום חורש שהרי מכשיר את הקרקע לזריעה. הסוחט בגד כדי ליבשו אחרי הכביסה הרי תכליתו היא ניקוי הבגד ויש בזה משום מלבן וכאשר הוא סוחט בגד כדי להשתמש במשקין הנסחטים ממנו הרי תכליתו היא המשקין ויש בזה משום דש. הזומר אילן כדי להשביח את האילן הרי יש בזה משום זורע וכאשר הוא מסיר את הענפים היבשים לצורך הסקה יש בזה משום קוצר, ואילו כאשר הוא רוצה גם להשביח את האילן וגם ענפים יבשים להסקה יש בזה גם משום זורע וגם משום קוצר.
לגבי הדוגמה שהביא מסוחט, ראה מ"ב סימן שכ סעיף יח שהביא את דעת ר"ת שיש שני מיני סחיטה, תולדה של דש ותולדה של מלבן. ביין תתכן רק סחיטה של דש. אבל במים תתכן גם סחיטה של דש, ולכאורה גם יתחייב שניים, ונברר בשיעור הבא.
ניתן להביא דוגמא נוספת לכך שהמלאכה הולכת אחר הכוונה, מדין מחמם מתכת, ונרחיב בה מעט. הרמב"ם בפרק ט' כתב בהלכה ו':
המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל.
הרי שמחמם מתכת הרי זו תולדה של מבשל.[1] אבל בפרק יב בסוף הלכה א' כתב:
המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.
והראב"ד שם אכן הקשה עליו: "…א"א ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט (שבת עד)". והמגיד משנה כתב על דברי הראב"ד שמ"ש לחייבו משום מבשל אינו נ"ל שכל דבר שהוא בעצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר". וע' מגן אברהם סימן שיח ס"ק י' שהעיר על זה.
אבל בנשמת אדם הלכות שבת כלל כ' אות א' חילק שזה תלוי לפי כוונתו, אם כוונתו כדי לצרפו או כדי לרכך אותו. וז"ל נשמת אדם:
ונ"ל דהרמב"ם דקדק בלשונו דדוקא ברזל כדי לצרפו דאז אין כוונתו כלל להתיכו אדרבה כוונתו לצרפו ולחזקו ולכן חייב משום מבעיר, אבל בפ"ט מיירי שכוונתו לרכך אותו שיהיה ראוי למלאכה ולכן חייב משום מבשל וכדמסיים שם בין שריפה גוף קשה באש כו', ובזה מסולק ג"כ השגת הראב"ד שם… אבל כוונת הרמב"ם לחלק, דדוקא המחמם מתכות לרכך חייב משום מבשל, והמחמם ברזל כדי לצרפו במים, וא"כ כוונתו אדרבה להקשות ולא לרככו, ואין לחייבו משום מבשל, ולכן כתב דחייב משום מבעיר, כן נ"ל ברור".
הרי שהכוונה היא קובעת האם המלאכה היא בישול או הבערה.
והרב קאפח בפירושו לרמב"ם בפרק יב הלכה א' כתב:
בדין זה רבו הקושיות ויותר מהן התירוצים וגרם לכך התיחסם לדברי רבנו כאל דברי יתר המחברים ואין הדבר דומה כי רבנו בונה דבריו סברותיו הכרעותיו על המציאות המצויה הקיימת וכמו שכתב במו"נ ח"א פ' עא אין המציאות נמשכת אחר הסברות אלא הסברות הנכונות נמשכות אחר המציאות.
ובכן במציאות אין שום מתכת שמתקשה ואם תרצה אמור שמתחסמת על ידי כבויה במים אלא סוג מיוחד מסוגי הברזל בלבד והוא הפלדה והוא הנקרא בערבית הנדואן ובלשון חז"ל פרזלא הנדואה (ראה עבודה זרה טז א) אבל כל שאר המתכות כולל שאר סוגי הברזל הפשוט אין בו חסום כלל על ידי כבוי במים. אבל המשותף לכל המתכות שכאשר מתחממין הן מתרככין.
ולכן פסק רבנו לעיל פ"ט הל' ו' המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל. ובצדק שזה כולל כל המתכות בד"א בשכוונתו להרפותה. ובהתאם להגדרתו שם מושג הבשול "בין שריפה גוף קשה באש" וכמו במלאכת הזמירה שבאותה הפעולה עצמה כלומר כריתת הזמורות הרי האב שהיא תולדתו תלוי בכוונתו אם לעצים משום קוצר ואם להצמיח האילן ולהברותו משום זורע אף כאן נתכוון להרפות ומשום מבשל, נתכוון להבעירו כדי שאח"כ יכבהו חייב משום מבעיר.
ולפיכך לא כתב רבנו כאן המחמם את המתכת אלא את הברזל והכוונה לאותו סוג ברזל שדרך לכבותו, וכבויו אינו גמר מלאכה כדברי הראב"ד אלא עשיית מהותו כשם שהבערת העצים לעשותן אש אפילו לצורך עשיית הפחמים הוא מבעיר כך המלהט את הברזל לצורך חסומו הוא מבעיר וכשם שמכבה את הגחלים לעשותן פחמים אינו משום מכה בפטיש כך המכבה את הברזל לעשותו ראוי למלאכתו הוא מכבה. ושאר מתכות כולל ברזל שאינו מסוג פלדה אין כבויו אסור אלא מדרבנן. ולפיכך פתח רבנו בהל' ב לקמן אבל המכבה גחלת של "מתכת" פטור ואם נתכוון לצרף חייב שבן לוטשי "הברזל" עושים מחמין את הברזל, נד ממתכת לברזל ולבסוף חזר מותר לכבות גחלת של "מתכת" כיון שאינן אלא מדרבנן כדי שלא יזוקו בהן רבים מותר למתחלה… צורך לצירופו כלל.
ובזה נתבארו דברי רבנו המחוכמים ושטתו הבהירה ובחנם נדחקו המפרשים לרבות ר' אברהם גנו ולסיום אביא לשון רבנו בפיהמ"ש מכשירין פ"ה הל' ז שכאשר דובר בצריפה הזכיר ברזל ולא סתם מתכת וז"ל ואמרו במסמר לצרפו ליסקיה לפי שהברזל אם הוחם באש וכובה במים מתחזק ומתקשה והנפחים קוראים פעולה זו אלסקי וחכמים קוראים אותה צריפה וקוראין אותה גם חסום ע"כ ואלו לא עסקתי בנפחות אלא כדי להבין דברי רבנו דיי.
בשעור הקודם נדונה שאלת הזומר וצריך לעצים שחייב שתים, והקשר לשאלת הגמרא במו"ק ב' ע"ב לגבי משקה מים מדוע לא יתחייב גם משום זורע וגם משום חורש. וראה מ"ש בשם אור שמח.
בגמרא שבת ע"ג ע"ב נאמר דין זה גם לגבי זומר וצריך לעצים וגם לגבי אספסתא:
אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אמר רב יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אמר אביי האי מאן דקניב סילקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע.
וכתב חיי אדם הלכות שבת כלל יב אות ה' כתב שיש הבדל בין אספסתא לבין עצים לגבי איסור קוצר:
החותך ענפים מן האילן כדי שיגדל יותר ויתעבה, אם אין צריך לעצים, חייב משום זורע, שהרי כוונתו להצמיח. ואם צריך גם כן לעצים, חייב אף משום קוצר. אבל בחותך עשבים ושאר ירקות מן המחובר כדי שהנשאר יגדלו יותר טוב, אף על פי שאינו צריך למה שחותך אלא משליכם, אף על פי כן חייב שתים, כן נראה לי:
וע' בנשמת אדם שראייתו ממה שכתבו התוספות שם:
וצריך לעצים – נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב…
ומשמע שרק לגבי עצים לא מקרי קוצר אלא בענין זה. אבל לגבי אספסתא יש לזה שם קוצר אפילו אינו צריך את הקצירה.
וכן כתב הרמב"ם פרק ח' הלכה ד':
כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא, הקוצרו בשגגה חייב שתי חטאות, אחת מפני שהוא קוצר ואחת מפני שהוא נוטע, וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע.
בזומר כתב הרמב"ם "צריך לעצים", אבל באספסת לא כתב שצריך. ולרמב"ם צריך להיות זומר וצריך לעצים אף שלרמב"ם מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה וזה לא גרע מחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, צריך לומר כמ"ש התוספות "לא מקרי קוצר אלא בענין זה". אבל כל זה כשזומר על מנת שיגדל טוב יותר. אבל אם סתם חותך עצים מן העץ אף על פי שאינו צריך את העצים חייב משום קוצר, כ"כ בנשמת אדם.[2]
אבל המאירי שבת עג ע"ב כתב שגם בזומר וגם באספסת מדובר שצריך את מה שנקצר:
אף הזומר בכלל נוטע או זורע הוא שהרי כונתו להצמיח ואם זמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר הואיל ומכוין לעצים ואחת משום נוטע וכן הקוצר את השחת שקצירתו צריכה לו לגרף השחת ולהצמחת הנשאר חייב שתים וכן הדין בחותך את התרדין בשיש שם יותר מדאי שנמצא קוצר לצורכו לאכילה ולתקן בהצמחת הנשאר וזהו ענין קניב סילקא וכן כל כיוצא בזה:
הרי שהמאירי כתב שגם באספסת כמו בזומר מדובר שהוא צריך את מה שנקצר.
לפי מהלך זה בהבנת התוספות והרמב"ם, שבעצים אין זה קוצר אם מיכון רק לזמירה, "מידי דהוי אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב", יש כאן יסוד, שיש מלאכות שבלא כוונה אין זו מלאכה כלל. ועמד על זה רע"א שם:
מדבריהם אלו נראה דס"ל דקורע שלא ע"מ לתפור אין הטעם משום מקלקל אלא דקריעה בעצמותה לא הוי מלאכה אלא בע"מ לתפור, וכן נראה מדברי הכ"מ (פ"י ה"י מהל' שבת) שכתב דפותח בית הצואר דאינו חייב משום קורע, כיון דאינו ע"מ לתפור, אף דהתם לפתחא הוי צריך, ואינו מקלקל.[3]
וראה שם ברע"א עוד דוגמא ממתיר שלא על מנת לקשור. אבל הקשה רע"א:
ותמיהני מאוד דהא מסוגיא דלקמן (דף קו ע"ב) דקורע על מתו חייב הרי להדיא דכל דליכא קלקול חייב אף שאינו ע"מ לתפור וכדקתני במתני' הקורע בחמתו וכל המקלקלים פטורים, דמשמע דרק מטעם מקלקל פטור, וכן מבואר ברמב"ם וכל זה צל"ע.
ומוכח שם שבקורע שלא על מנת לתפור וגם אינו מקלקל שחייב.
אלא שלתירוץ דברי רע"א צריך לומר שהוא על פי התוספות בדף קה ע"ב ד"ה הא ר' יהודה שכתבו שיש תיקון בקריעה כיון שזה מכשיר את הבגד שיוכל ללובשו בכל שעה.
אלא שהמשנה ברורה בביאור הלכה בסימן ש"מ סעיף יד ד"ה ולא נתכוין לקלקל, למד אחרת בתוספות:
מה שכתב שם הגרע"א דמדברי התוס' ע"ג ע"ב ד"ה וצריך משמע דבעינן ע"מ לתפור ממש יש לדחות דשיגרא דלישנא הוא בתוס' וכונתם הוא דכשאין צריך לעצים אין שם קוצר עליו לחיוב דאין עושה תיקון בדבר הנקצר גופא ודומיא דקורע דבעינן ע"מ לתפור או לתקן דהוא דומיא דלתפור ואל"ה אין חייב דאין שם מלאכה עליו כי הוא מקלקל ואינה בכלל מלאכה ה"ה בזה ותדע דהרי הרמב"ם בודאי סובר דלא בעינן ע"מ לתפור דוקא והוא ג"כ סובר דמלאכה שאין צריך לגופה חייב ואפ"ה פוסק בזומר דדוקא כשהוא צריך לעצים אז חייב משום קוצר וע"כ דאל"ה אין שם מלאכה עליו לחיוב כי הוא כמקלקל שלא ע"מ לתקן כן נאמר אף לדברי התוס'…
לדעת הרמב"ם בכל מלאכות על מנת, אין זה משום שאין זו מלאכה אלא באופן כזה, אלא משום שאם לא הוי מקלקל.
ונפ"מ אם עושה את המלאכה על מנת לתקן, למשל בקורע לא על מנת לתפור אלא על מנת לתקן. וכן לכן לרמב"ם מפרק ניירות חייב, ע' פרק י' הלכה יא:
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב, וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב.
וכן כתב בנשמת אדם כלל כט שהרמב"ם לשיטתו.
וכדעת המשנה ברורה כן למד בקרן אורה שבת עג ע"א, שבקורע שצריך על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב, אין זה משום שאין זו מלאכה אם לא על מנת זה, אלא משום שלולא זה יש לזה גדר של מקלקל:
ולענ"ד נראה דהא דתנינן במתניתין בהני תרתי בקורע ובמוחק על מנת לתפור ועל מנת לכתוב היינו משום דבלא זה הוי בכלל מקלקל ולכולי עלמא פטורין, ולא משום דגמרינן להו ממשכן, דלא היה שם קריעה אלא על מנת לתפור, דא"כ קורע בחמתו אמאי חייב, אלא וודאי קריעה בעצמה מלאכה היא, אלא דעל פי רוב אין בזה תיקון אלא ע"מ לתפור. ולפי זה לא יצאו אלו השני מלאכות קריעה ומחיקה מכלל שאר מלאכות.
ע' מנחת אריאל עמ' שעג.
[1] דעת החזון איש שיש חצי שיעור במחמם מתכת עד שתהיה יד סולדת, וזה חידוש שיש חצי שיעור באיכות ולא רש בכמות
[2] וז"ל:
כן משמע בגמ' דבזומר קאמר וצריך לעצים ובקטיל אספסתא אמר סתם חייב שתיים וכן במאן דקניב סלקא, וכן משמע בתוס', ודקדקו בלשונם וכתבו "דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה", והיינו משום דקשה להו שהרי רב יוסף ואביי אמרו סתם חייב שתים, ומשמע אף על פי שאינו צריך למה שחותכים, לכן כתב "בעצים", וכן מוכח להדיא ברמב"ם כל זרע שקצירתו מצמחת אותו כגון אספסתא וסלקא הקוצרו חייב שתיים כו' וכן הזומר וצריך לעצים חייב שתיים, עכ"ל, והרי הרמב"ם פסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא ודאי כמ"ש התוס' דאף לר"י לא מקרי קוצר אלא בענין זה. ואמנם נ"ל דדוקא בזה שעיקר כוונתו לזמור כדי שיצמיח בזה לא מקרי קוצר אא"כ צריך לעצים, אבל אם אין כוונתו רק לחתוך עצים מן האילן אף על פי שאין צריך לעצים מכל מקום חייב משום קוצר, ונ"ל דכן מוכח בעירובין דף ק', ופריך והא קנתרי קינסי משמע דבלח חייב אף על פי שאינו צריך, וצ"ע:
[3] כיוצא בזה כתב ביחווה דעת ח"ב סימן מב לגבי פתיחת בקבוק עם פקק הברגה:
…ועוד, שבהסרת המכסה אינו מתכוין כלל לתקן כלי, אלא לפתוח הבקבוק, ואין לאסור בזה משום פסיק רישיה, וכמו שכתב המגיד משנה על הרמב"ם (בפרק י"ב מהלכות שבת הלכה ב), שבדין תיקון כלי, כל שאינו מתכוין אין לאוסרו משום פסיק רישיה ולא ימות, שכל שנעשה בלא כוונה אין כאן משום מתקן כלי. וכן הובא להלכה בבית יוסף ובמגן אברהם (סימן שיח),