חיוב מלאכות, על מעשה או על תוצאה?
יש מלאכות שאיסורן הוא עצם עשיית המלאכה מבלי לקחת בחשבון את תוצאת העשייה יש מלאכות שאיסורן הוא בתוצאת עשייתן ויש מלאכות שלגביהן קיימת מחלוקת הפוסקים אם איסורן הוא עצם עשיית המלאכה או אם איסורן הוא כשמתקיימת התוצאה למשל המדליק את הנר בין אם הנר כבה מיד בין אם הוא או אחר כיבה אותו מיד ובין אם דלק זמן רב עד שכבה הרי הוא חייב לא כן השופת את הקדירה על האש כי אז חיובו בא לו רק אם אמנם הגיע התבשיל שבה לפחות לשליש בישול (ובודאי אם הגיע לגמר בישול), אבל אם הסיר את הקדירה מן האש או שהוסרה ע"י אחר לפני שהתבשיל הגיע לשליש בישולו כי אז הוא פטור. ואילו בזריעה נחלקו הפוסקים אם החיוב הוא על עצם הטמנת הזרע באדמה כלומר המטמין יהיה חייב גם אם חזר והוציא את הזרע מן האדמה או שמא נאמר שהוא חייב רק אם הזרע ישתרש באדמה ואם יוציאנו לפני השתרשותו בה אינו חייב.
לגבי אפיה וזריעה:
לגבי אפיה מפורש בגמרא שבת ג' ע"ב שהחיוב הוא על התוצאה ואם רדה את הפת קודם שתיאפה פטור. ולכן שאלה הגמרא "…דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו", מה לגבי מלאכות אחרות כמו זורע? אבל השאלה גם לגבי אפיה מה הדין אם נאפה במוצאי שבת?
במנחת חינוך מצוה רצ"ט כתב שאם הדביק פת ונאפה במוצאי שבת אינו חייב:
ידוע דכל מלאכות שבת אין חייב על מלאכה רק בנגמר המלאכה כגון אופה דהוא חייב משום מבשל או (אופה או) מבשל א"ח עד שנאפה או נתבשל אבל על הדבקה בתנור ולא נאפה א"ח ואם הדביק פת בתנור ואח"ז רדה מן התנור או הוא או אחר ולא נאפה אינו חייב… וכן איפכא אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשכה ולא נאפית כלל מבע"י רק משחשיכה ליל מ"ש בודאי ג"כ פטור כיון דנאפה ליל מ"ש כמו דאם לקח מן התנור קודם האפיה דפטור א"כ בודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן כי בחול אינו איסור כלל. הכלל דחייב על העשיה והמלאכה כא' אם נעשה בשבת אבל בא' מהם אינו חייב בשבת וז"פ.
אבל לגבי זריעה כתב המנחת חינוך:
ואם תיכף לאחר שזרע נטל הזרע מן הארץ ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב. אך ז"א דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה א"כ אם זרע בשבת ונשרש אח"כ בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל א"כ אמאי מבואר במשנה הזורע חייב… עכצ"ל דיש חילוק בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע"ג קרקע הוי זורע.
ולדעתו אם כן ההבדל הוא משום ששם אפיה הוא על תוצאה ושם זורע הוא על תחילת המעשה. ולכן גם אם לקט את מה שזרע קודם שנקלט יהיה חייב לדעתו.
לגבי זריעה, כתב באגלי טל זורע אות ז' שזה מפורש בספר החינוך מצוה תקמ"ח, כלאיים:
ועובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען עד אחר השרשה
וכתב האגלי טל, שכיון שלוקה מיד כשזרען משמע שלא תלוי אם יקלוט או לא, שאם היה תלוי בזה הרי זו היתה התראת ספק ואין מלקות על התראת ספק.
אבל רש"ש שבת עג ע"א כתב:
והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור… בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת ע' בפ"ב דשביעית מ"ו ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעו"י.
כיון שמשוה זורע ואופה, לכן מסקנתו היא גם כשאופה לפני מוצאי שבת חייב. שלא כדעת המנחת חינוך שהאופה לפני מוצאי שבת פטור.
חלקת יואב סימן י':
אך באמת מה דפשיטא להו לכל האחרונים ראם נתבשלו במוצ"ש פטור עיין מנ"ח סוף מצוה רצ"ח. אבל לפענ"ד כולם שגו בזה דלהדיא מבואר בירושלמי פ"ק דשבת הלכה וי"ו רכל שהתחיל לעשות המלאכה בשבת אף שנגמר למוצ"ש חייב ומזה ילפו ב"ה דמותר להתחיל במלאכה בע"ש ונגמרת בשבת עיייש בירושלמי וכן מוכח מכובש כבשין דהוא מטעם מיחזי כמבשל כמש"כ הרמב"ם אף דהכבישה נעשה לאחר שבת אע"כ דגם בבישול כה"ג חייב. כן מבואר בירושלמי שבת פ' מפגין דאסור להפריש תרומה בשבת שהתרומה יחול באחד בשבח וכן מוכח ברא"ש פ"ב דביצה סי י"ז שסובר בטעם שמסתפק מן הנר שחייב משום מכבה הוא מטעם דממהר כיבוי שיהי' נכבה מקודם אף שיש בנר שמן שידליק עד אחד בשבת הרי דתמיד אזלינן אחר התחלת מלאכה.
לגבי בורר:
מחלוקת האחרונים לגבי בורר, האם המלאכה היא בברירה או בתוצאה, האם המלאכה נעשית במה שמוציא או במה שנשאר? נפ"מ כשבורר צרורות ואינו גומר, ואין לו כגרוגרת גמור.
בענין זה בירושלמי שבת פרק ז' הלכה ב' משמע שהמלאכה היא בתוצאה:
אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב. יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב. היך עבידא היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב. נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב..
הרי שרק התוצאה היא מחייבת. ולכאורה לשיטתו זוהי המלאכה.
וע' משנה ברורה בבאה"ל שי"ט ס"ג ד"ה לאכול מיד, בשם ישועות יעקב שדן על כך שבורר הוא מלאכה שאין צריכה לגופה, שהוי כמו מוציא את המת לקוברו. ותירץ שבמה שנשאר יש צורך. כלומר המלאכה היא במה שנשאר. וז"ל:
הנה בספר ישועות יעקב הקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו בורר פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא מלאכה שאין צריך לגופה דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו והרי הוא כמוצא את המת לקוברו ותירץ דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור.
וע"ע באגלי טל מלאכת זורה ס"ק ו' (ע' 131) שהביא בעל המאור ורמב"ן שאכן בורר היא מלאכה שאין צריכה לגופה וחייב עליה.
ולכן ג"כ אומר הירושלמי שיש בורר כל היום ואינו חייב, כגון היושב על גבי כרי ובורר צרורות. משום שאין בידו גרוגרת שלמה מבוררת. אבל ברור שאי אפשר לומר שהמלאכה תמיד במה שנשאר, שהרי גם בבורר אוכל מתוך פסולת חייב אם אינו לאלתר או בכלי, הרי שהמלאכה היא במה שיוצא.
בשו"ע שי"ט סעיף טז כתוב:
מים שיש בהם תולעים, מותר לשתותן ע"י מפה בשבת דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר.
וכתב המשנה ברורה על פי הט"ז, ס"ק סא:
אלא במתקן וכו' – וע"כ כשנופל זבוב או ד"א במאכל ומשקה לא יסיר הזבוב בין ביד בין בכלי דהוי בורר פסולת מאוכל אלא יקח קצת גם מהמאכל או המשקה עמו ויזרוק:
ובשו"ע הרב סעיף כד כתב:
אם נפלו זבובים לכוס לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל שאסור אפילו כדי לאכול מיד אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם שאז אינו נראה כבורר כלל כמו שנתבאר למעלה:
אבל בפסקי הסידור כתב:
ובסידור כ' שלא לסמוך על היתר הנהוג באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו' כי בזה חשש חיוב חטאת ואיסור סקילה ח"ו ואין תקנהב רק לשפוך מהכוס עד שיצא הפסולת מתוכו ולא לנפח עליו ברוח פיו עד שיצא, אבל מותר לנפח עליו להקקריבו לדופן הכוס ואז יטהו ויפשוך ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו כו' וכן אם נפל לקערה שיש בה רוטב ואפילו שומן הצף על פני הרוטב לא יזרקנו על ידי כף עם רוטב שהרי זה כבורר פסולת מאוכל וחייב.
וזה תלוי האם המלאכה היא בתוצאה, או שהמעשה הוא שאסור. שאם המלאכה היא התוצאה, הרי מאי נפ"מ מה הוא מוציא, ואפילו מוציא חלק מן התערובת הרי סוף סוף מתקן ובמה שנשאר אין פסולת (וצין שם לדברי נחמיה סי' כא באריכות, ובבדי השולחן ח"ה סי' קכה סקי"ז, יח, יט, כא).
ומסתבר שההיתר בנוי גם על דברי מהרי"ץ שהביא בבאר היטב שם "אין ברירה בלח וגם את הצרעה ישלח".
לפי זה יש לדון גם בדברי השו"ע שו"ע סימן שי"ט סעיף יד:
מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. מותר להגביה החבית על איזה דבר כדי שיקלח ממנו היין היטב (רוקח הל' יום טוב וב"י).
ויש לדון האם ברירה על ידי עירוי נוזל והשארת המשקע, זו ברירה של אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך האוכל. ונפ"מ אם מותר לאלתר או אסור לאלתר. ומה שאסר אם נשאר בסוף שמוכח שהוא בורר, כתב המשנה ברורה שזה אוכל מתוך פסולת:
שהוא בורר – ומיירי שרוצה לשתות לאחר זמן דאם בדעתו לשתותו לאלתר הלא קי"ל דאוכל מתוך פסולת כשבוררם שלא ע"י כלי מותר אם בדעתו לאכול מיד וכאן אף שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו.
ובחיי אדם מחמיר גם כשרוצה לשתות לאלתר, אלא שלא ברור מדבריו האם אסור משום שנחשב בורר בכלי או שבורר פסולת מתוך אוכל. ופשטות היא שזה משום שבורר פסולת מתוך אוכל). והמחלוקת היא, האם באופן זה המלאכה נעשית במה שנשאר, והרי בורר פסולת מתוך אוכל או במה שמוציא, וזה הרי בורר אוכל מתוך פסולת ומותר לאלתר. אבל עיין בכף החיים סימן שי"ט אות קיג שלדעתו הבורר ע"י תיון וכיו"ב הרי זה בורר בכלי. ואם כן אין המחלוקת אם זה בורר אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל, אלא אם זה בורר ביד או בורר בכלי. והשווה לדברי שש"כ בסעיף טז שמתיר לנער את האבטיח מהגרעינים בסמוך לאכילה.
כיוצא בדברים אלו דן ברע"א תשובה קנט, אם מותר לעשות קנין שיחול בשבת:
במה דקיי"ל אין קונין בשבת. אם מכר לו חפץ בע"ש במשיכה או בכסף. ואמר תקנה לך למחר. דבשבת נגמר הקנין. וכן מכר לו בע"ש במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך. אם מותר לקיים התנאי במעשה בשבת. שעי"ז נתקיים הקנין למפרע בע"ש, די"ל דבשניהם מותר, דבראשון אינו עושה מעשה בשבת אלא דמעצמו נגמר דשרי. וכן בשני אף דעושה מעשה מ"מ הוי רק קיום התנאי. אבל המכר נגמר למפרע בשבת. או דבשניהם אסור. בא' משום גמר הקנין בשבת. ובשני משום דמעשה קיום התנאי גורם לגמור הקנין, או בא' מותר ובב' אסור. או בהיפוך. ע"כ תוכן דבריו.
לכאורה נ"ל להוכיח ממ"ש התה"ד בהא דאין פודין בשבת. ולא אמרינן יתן לכהן המעות מע"ש, דאיך יעשה עם הברכות (והובא במג"א סי' של"ט ס"ק ח') והרי הפדיון א"א לחול כ"א בשבת. ואעפ"כ לולי הברכות והסעודה היה מותר לפדות ע"י נתינת מעות לכהן בע"ש שיחול הפדיון בשבת. הרי מבואר דדין א' הנ"ל שרי. ואך מ"מ צריך ראי' גדולה לזה מהש"ס.
ועיקר דיונו שם הוא מסוגיה ביומא שם דן בדברי השאגת אריה לגבי כהן הגדול שמתקינין לו אשה אחרת, עיי"ש.
מסברא יש לומר שאין שום איסור שהרי מותר להתחיל במלאכה בערב שבת כדי שגמר בשבת. אבל רק לגבי שבות של קנין שמא יכתוב יש לדון בזה.
אותה שאלה בדיוק נמצאת בכתב סופר סימן מו, בשם אדם אחר. וכתב שם:
והנה במושכל היה נראה לי מסברת חוץ דהראשון בוודאי שרי דלית ביה משום מקח וממכר דרש"י כ' בביצה ל"ז ע"א ב' טעמים באיסור מקח, א' משום ממצוא חפציך ודבר דבר או מגזירה שמא יכתוב וב' טעמים אלו לא שייכים הכא, משום ממצוא חפציך הא אינו ממציא חפציו בשבת דכבר נעשה הכל קודם שבת והזמן ממילא קאתי ונגמר מאליו, ומשום שמא יכתוב ג"כ לא שייך דאין דרך לכתוב בשעה שחל הקנין עד"ז אלא בשעה שעושים הקנין וקובעים הזמן…
אלא שלמסקנת תשובתו כתב:
אלו הן פירות הנושרין מדברינו לדינא, א) לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת מאליו אסור וכ"ש לעשות קנין ע"מ שיקיים התנאי שאסור לקיים התנאי בשבת…
אבל כאמור, זו שאלה בגדרי דרבנן, ואין לה מקום לעקרונות של מלאכה בשבת.