ב"ה
שמירת שבת כהלכתה, מבוא. יסודות מלאכת מחשבת.
י כאמור לעיל מלאכות שבת נלמדות מהמשכן ולא רק מהות המלאכה אלא גם איכותה וכשם שבמשכן המלאכות היו "מלאכת מחשבת", גם בשבת כדי להתחייב צריך שהמלאכה שנעשית תהיה מלאכת מחשבת ולכן יש תנאים ואופנים לאיסור מלאכה מן התורה להתחייב עליה אך גם ללא התנאים הללו עדיין ישאר בדרך כלל איסור דרבנן נכא וכפי שיבואר.
שמות פרק לה פסוק יג:
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:
זה המקור לאיסורי שבת שנאסרו משום מלאכת מחשבת. והנה, בגמרא נאמר פטור מלאכת מחשבת לגבי כמה דברים בשבת, ועוד הוסיפו גם בראשונים את גדר מלאכת מחשבת לגבי דברים נוספים. לכאורה באותם פטורים ששייכים בכל התורה כולה, כמו דבר שאינו מתכוין או מתעסק, אין בהם יסוד של מלאכת מחשבת, שהרי הם שייכים לכל התורה כולה. אלא שכפי שיתבאר, גם באלו יש נפ"מ בין שבת לבין כל התורה כולה בגלל היסוד של מלאכת מחשבת.
ומכאן שיסוד מלאכת מחשבת שייך רק במה שנוגע להלכות שבת. ולדוגמא, בשו"ע אה"ע סימן קכג ס"א כתב המחבר: " ולכתחלה יכתוב הסופר בידו הימנית; ואם הוא אטר יד, יכתוב בשמאלו". וכתב החלקת מחוקק בס"ק ה':
לכתחל' יכתוב הסופר בידו הימני'. משמע בדיעבד כשר הגט אם כתב בשמאל אף שאינו שולט בשתי ידיו אף על גב דלענין שבת כתב בשמאלו לאו כתב היא ובגמרא מדמה גט לשבת לענין כתב ע"ג כתב אפשר לומר דלאו לכל מילי מדמינן לשבת דבשבת בעינן מלאכת מחשבת דומיא דמשכן ע"כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא אבל מ"מ כתב מיקרי לענין גט:
נושא זה עוד ידון באחד השעורים הקרובים, ביחס לשינוי בשבת ובכל התורה, ובדברי האגלי טל.
בדרך כלל ענין מלאכת מחשבת הוא סברא לקולא, לפטור מאיסור שבת. אבל במקום אחד מצאנו שזו סברא לחומרא. בגמרא ב"ק דף ס' ע"א נאמר לגבי זורה ורוח מסייעתו, שרק לגבי שבת חייב משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא לגבי נזיקין שם זה גרמא:
לבתה הרוח כולן פטורין ת"ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ר' זירא אמר כגון דצמרה צמורי רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור.
רש"י שם:
ליהוי כזורה – דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א.
מצד אחר – דלא אהני איהו.
כגון שליבה ברוח מצויה – כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין.
צמרה צמורי – לשון אישתא צמירתא (שבת דף סז) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל.
מלאכת מחשבת – נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.
הרי שסברת מלאכת מחשבת היא גם לחומרא. ומכאן נפ"מ לכל מכשירי הגרמא למיניהם, אם נשתמש בסברא של זורה ורוח מסייעו אם כן כל גרמא, אם ברור שזה מה שיעשה, הרי זו מלאכת מחשבת ואסורה מן התורה. ועוד נדון במחלוקת של מגן אברהם ואבן העוזר על רחיים של מים (שנפ"מ לכל מכשיר חשמלי, לדוגמא: מכונת כביסה: האם מי שמפעיל אותה עובר על חיבור החשמל או גם על איסור כיבוס).
מקום נוסף שבו אנו מוצאים שמלאכת מחשבת יכול להיות לחומרא הוא לגבי חק תוכות. (מאנציקלופדיה תלמודית): בכתיבת גט אשה, שנאמר בו: וכתב לה ספר כריתות וגו', דרשו: וכתב ולא חקק, ופירשו בגמרא שלא בא למעט חקיקה, שהרי אף חקיקה בכלל כתיבה – שכן שנינו: עבד שיצא בכתב חקוק שעל גבי טבלה ופנקס יצא לחירות, וכן נאמר: והמכתב מכתב וגו' חרת על הלחת, שהיה הכתב חקוק – אלא בא למעט כתיבה על ידי חק תוכות, היינו שחקק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות, שאין זה כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהן, ועיקר הכתב נעשה מאליו, ולא עשה מעשה בגוף האותיות, אבל חק ירכות, שחקק [טור רצז] ירכותיהן של האותיות ממש, שישקע הכתב, זו היא כתיבה, והגט כשר, שהרי עשה מעשה בגופו, והרי הוא אומר: כתובה בעט ברזל, כלומר שהוא חופר. אבל לגבי שבת כתב הרשב"א בשבת, והובא בר"ן על רי"ף לז ע"ב באלפס:
תנא הגיה אות אחת חייב השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשהו רי"ש. וכתוב בחדושי הרשב"א דמהא שמעי' דבכה"ג לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ול"נ דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי' מוחק על מנת לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה [דלחזי כתיבה] כי האי גוונא אין לנו:
לדעת הר"ן שבת חומר מכל התורה. לגבי גט וספר תורה חק תוכות פסול. אבל לגבי שבת גם חק תוכות נחשב ככתב. והרשב"א חולק עליו. אם כן לדעת הר"ן יש עוד דוגמא של מלאכת מחשבת לחומרא.
בגמרא חגיגה י' ע"א מובאת משנה:
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה.
והגמרא דנה מדוע הלכות שבת הן הררין התלויים בשערה:
הלכות שבת מיכתב כתיבן לא צריכא לכדרבי אבא דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אפילו תימא לרבי יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא.
ערוך השלחן סימן רמ"ב סעיף כ':
וממה שנסמך מלאכת שבת למלאכת המשכן באה הקבלה לחז"ל ללמוד ג"כ דמלאכת מחשבת בעינן דווקא במלאכות שבת כמו במשכן ובזה תלוי כללים ועיקרים גדולים והיינו שיתכוין למלאכה זו שהוא עושה אבל אם אינו מכוין לה כלל כגון שנתכוין לזרוק שני אמות שמותר וזרק ארבע אמות פטור [ב"ק כ"ו:] וכן היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה מחיקו ועשה חבורה לבעל חי דפטור [שם] כיון שלא נתכוין כלל למלאכה זו אף על גב שלכמה דברים חייב גם בלא מתכוין כמו לנזקין ועוד דברים [שם] דבמשכן כל מלאכה שעשו חשבו אותה לעשות כדכתיב בויקהל [שמות לה, לב – לג] ולחשוב מחשבות וגו' לעשות בכל מלאכת מחשבת:
לגבי מלאכה שאצ"ל אינו מתכוין ומקלקל, נדון בשעורים הבאים. להלן נדון בקשר של מלאכת מחשבת לשיעורים במלאכות שבת. מצאנו במשנה דף עו ע"ב:
המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן
ולהלן במשנה הבאה את השיעורים יין, דבש שמן ועוד. וכן יש שיעור במבשל כגרוגרת ובשאר מלאכות שבת, כגון כותב שתי אותיות וכו'.
וכתב הרשב"ם בבא בתרא דף נה ע"ב:
במסכת שבת תנן – המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת.
לדעתו גם השיעורים של מלאכות שבת, אינם משום הלכה למשה מסיני כמו בכל התורה, אלא משום שצריך מלאכת מחשבת.
כיוצא בזה כתב הרשב"א בשבת צא ע"א, שם: "בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. והקשה הרשב"א בשם הרמב"ן:
בהא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מבעיא ליה דהא איהו הוא דאמר במסכת מנחות בפרק כל המנחות באות מצה (נ"ד א') כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לית ביה והשתא אית ביה, מדרבנן, כי פליגי דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח מר סבר יש דיחוי באיסורין, ומר סבר אין דיחוי באיסורין, וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מחייב,
ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורים, דאילו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית, וכיון שכן כל שאין בו כזית באמת אף על פי שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה אחד לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניעו המצניעו חייב, וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה ככזית מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב, כן נראה לי.
ובמנחת חינוך הוסיף על פי הרשב"א: "ולפ"ד הרשב"א אני מסופק כאן בטוחן דאם טוחן פחות מכגרוגרת חטים וע"י מלאכת הטחינה נעשה קמח והוי תפח ויש כגרוגרת מהו אי אזלינן בתר החטים שטחן פחות מגרוגרת ופטור אף שאח"כ נעשה תפח היינו ע"י המלאכה א"כ עתה הוא פחות מגרוגרת או דלמא בתר הסוף אזלינן והקמח יש בו כגרוגרת והבן וצ"ע".
אבל ברמב"ם ניתן לדייק ששיעורי שבת אינם מדין מלאכת מחשבת, משום שכתב בהלכות מעילה פרק א' הלכה ז':
כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, והוא הדין לשאר קדשים, והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז, ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול, לא יהיה זה חמור משבת.
וכתבו האחרונים, שאם הרמב"ם משוה שבת לקדשים, הרי שאין דין מיוחד בשבת משום מלאכת מחשבת.
והנה, לגבי חצי שיעור אם יש במלאכת שבת, ישנה סתירה. רש"י בשבת דף ע"ד ע"א, שם אומרת הגמרא:
תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא הכי קאמר בורר ואוכל לבו ביום ובורר ומניח לבו ביום ולמחר לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה רב חסדא וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור
וכתב רש"י שם:
וכי מותר לאפות פחות מכשיעור – נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא (עד, א), והיכי קתני בורר לכתחלה?
ומשמע שיש חצי שיעור לא רק באכילת איסורים אלא גם במלאכות שבת. וכן במאירי שם:
וכל ברירה שהיא אסורה איסורה אף בפחות מכשיעור ר"ל פחות מכגרוגרת אף על פי שאין בה חיוב חטאת שחצי שיעור אסור מן התורה.
אבל מאידך רש"י כתב בשבת ג' ע"ב לגבי סתירה בבריתות אם הושיט ידו מלאה לרשות הרבים אם מותר להחזירה או אסור להחזירה, מחלקת הגמרא אם הוציא בשבת או בערב שבת. ומבואר שהנחה בלא עקירה זה רק איסור דרבנן:
מבעוד יום דאי שדי ליה – כלומר: היכא דהושיטה מבעוד יום שאם תאסרנה להחזירה וישליך מידו החפץ כדי להקל טרחו – לא אתי לידי חיוב חטאת, דלא הוי עקירה בשבת אלא הנחה לחודיה, ואיסורא דרבנן הוא דאיכא, דעשה מקצתה, וכדתנן: שניהן פטורין, אבל אסורין, קנסוה רבנן שלא יחזירנה.
וכן בתוספתא ביצה פ"ד מבואר שכותב אות אחת בשבת זה רק איסור שבות.
אלא שיש הבדל בין חצי שיעור בכמות לבין חצי שיעור באיכות. חצי שיעור בכמות יש גם בשבת, כשמבשל חצי שיעור או מציא מרשות לרשות. אבל באיכות, כלומר שאותו חצי שעושה אינו חלק משלם, כמו עקירה לחוד בזה אין חצי שיעור בכלל.
אלא שאם כן אי אפשר להבין את הרשב"א הסבור שכל חצי שיעור בשבת אינו מלאכת מחשבת. ע' בתוצאות חיים סימן ח' שהקשה כן על הרשב"א.
ויש כאן שאלה עקרונית: האם מלאכת המחשבת היא יכולה גם להגדיר את המלאכה למלאכה, כיון שהיא מלאכת מחשבת, או שזה רק תנאי לחיוב בדבר שהוא מלאכה, שיעשה מתוך מחשבה, אבל הוא כשלעצמו לא יכול להגדיר מעשה למלאכה. ובלשונו של ר"מ זעמבא בתוצאות חיים סימן ח':
דיש לחקור בכל מלאכת שבת דבעי מלאכת מחשבת, אס עשה בלא מחשבה אס הוי זה חסרון בשם המלאכה וכעין עקירה בלא הנחה והוי כחצי מלאכה או להוי רק חסרון בהחיוב דגזה"כ דאף דעשה מלאכה מ"מ לא נגמר החיוב כל שלא הי מלאכת מחשכת והוי חצי חיוב ומלאכה שלימה ובמ"א כתכתי להעיר מהא לכ"ק ס.
וכתב שזו מחלוקת רש"י והרמב"ם, האם זומר הוא אב מלאכה או לא. הרמב"ם כתב בפרק ז' הלכה ג' מהלכות שבת:
וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין.
אבל ברש"י שבת עג ע"ב כתב על הגמרא האומרת:
תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן
כתב רש"י:
כולן מלאכה אחת הן – דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא, ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע – לא מיחייב אלא חדא, דהעושה מלאכות הרבה כו' זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה הוא – דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה.
ולכאורה אם רש"י הולך בשיטת הרמב"ם שכל מה שעשוי להצמיח הוא זורע, מדוע זומר שונה? הרי גם זומר צריך להיות אב אם הולך בשיטת הרמב"ם שכולם אב?
אלא ההסבר הוא, שמטרת כולם היא לגדל את הצמח. אבל זומר שונה משאר המלאכות שאינו דומה בכלל בחיצוניות לזורע, ולא הוי כמו נוטע ומבריך ומרכיב, שהרי בזומר אדרבא הוא מוריד מן הצמח. אלא שלדעת הרמב"ם עצם הכוונה כדי שיצמח מחשיבה את זה לאב. אבל לרש"י אם המעשה אינו אותו מעשה, המחשבה אינה יכולה להפוך את זה לאב מלאכה.
כלומר, לרמב"ם מלאכת מחשבת יכולה לעשות מלאכה דבר שאינו מלאכה. ולרש"י זה רק תולדה כיון שמצמיח אבל אינו יכול להיות אב כיון שמחשבה לבד לא יכולה להפוך את זה לאב.
ראה מערכי לב, פר' ר' זאב לב, בנפסח י' על מלאכת מחשבת לקולא ולחומרא.