ב”ה
מבוא להלכות שבת סעיף י’ – כלאחר יד ושינוי
י כאמור לעיל מלאכות שבת נלמדות מהמשכן ולא רק מהות המלאכה אלא גם איכותה וכשם שבמשכן המלאכות היו “מלאכת מחשבת” גם בשבת כדי להתחייב צריך שהמלאכה שנעשית תהיה מלאכת מחשבת.
ולכן יש תנאים ואופנים לאיסור מלאכה מן התורה להתחייב עליה אך גם ללא התנאים הללו עדיין ישאר בדרך כלל איסור דרבנן וכפי שיבואר
א “כדרכה” (היפוכו – “שלא כדרכה” עשייה ב”שינוי” או “כלאחר יד”. מן התורה אין אדם חייב על מלאכה שעשה אלא אם כן עשה אותה כדרך שרגילים לעשותה בלא שינוי אבל אם שינה בה דהיינו שעשאה כלאחר יד הרי מדין תורה הוא פטור ואיסורה אינו אלא מדרבנן. ולכן היוצא מרשות היחיד לרשות הרבים וסוכריה בפיו חייב מן התורה כי זוהי דרכה של הוצאת סוכריה ואילו היוצא מרשות לרשות וסוכריה עטופה בנייר בתוך פיו או היוצא מרשות לרשות וכפתור בפיו פטור כי אין הדרך להוציא סוכריה עטופה או כפתור כשהם נתונים בפה, אבל כמובן שיש בהוצאה זו משום איסור דרבנן. הגוזז צפורניו במספריים או בפצירה חייב כי כן הדרך לעשות כה ואילו התולשן בידו או בשיניו פטור כי הוא שינה מדרך העשיה הרגילה אבל אסור מדרבנן לעשות כן. וכן המכבה את האור בגב היד או במרפק הרי זה כלאחר יד ופטור מהתורה אך אסור מדרבנן. התולש מן הגדל בעציץ נקוב חייב מן התורה ואילו התולש מן הגדל בעציץ שאינו נקוב פטור אבל אסור מדרבנן מכיון שהנתלש נזרע שלא במקום שרגילים לזרוע בו. ולא נקרא שלא כדרכה או שינוי או כלאחר יד אלא כאשר השינוי נעשה בגוף המלאכה וכדלעיל אבל השופת קדירה על האש כלאחר יד ובעצם מעשה הבישול אין שום שינוי אין זה נקרא כלאחר יד והרי הוא חייב.
(ראה בהערות שם).
דוגמאות למעשה להוצאה בשינוי: ע’ שש”כ פי”ח סעיף כב ע’ רע”ב על הוצאת מסמכים כלאחר יד. ופרק מ’ סעיף ז’ ע’ תרל”א, לגבי הוצאת תרופות שחולה זקוק להיות צמוד אליהם מחשש שיצטרך אותם באופן דחוף.
בשבת מצאנו שינוים לגבי הוצאה בדרך מלבוש, שינוי במי שהחשיך על ידי הכנסה לבית כלאחר יד. שינוי בגונח היונק חלב, בכתובות ס’. שינוי במלאכת טוחן ע’ בית יוסף שכ”א בשם שבלי הלקט. ושם כתב שגם בורר ביד זה משום שינוי[1].
לכאורה יסוד ההיתר של דבר בשינוי הוא משום שאינו מלאכת מחשבת. ואף שיסוד מלאכת מחשבת מצאנו בגמ’ חגיגה י’ לגבי מלאכה שאין צריכה לגופה. וכן מצאנו שמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ובשבת פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה, בכריתות יט ע”ב ובראשונים מצאנו שמושג מלאכת מחשבת שייך גם לגבי דברים אחרים. שיטת התוספות ביומא לד ע”ב שלרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור בשבת רק מדרבנן אף שבכל התורה אסור מן התורה, וכגון פסיק רישא דלא ניחא ליה לרא”ש שבשאר איסורים הוא דאוריתא בשבת הוא דרבנן. האם אמנם היסוד הוא משום מלאכת מחשבת, זה תלוי האם מצאנו שינויים גם בכל התורה כולה או רק בשבת.
עשיית מלאכה על ידי שינוי קל יותר משאר שבותים, כ”כ רש”י בפסחים ס”ו ע”ב ד”ה שיש לו היתר. שלהוציא סכין בצמרו של גדי הוא מחמר כלאחר יד “ואין כאן אלא שבות ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיח”.
פסחים סו ע”ב
דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. והלא מחמר! – מחמר כלאחר יד. – מחמר כלאחר יד נמי, נהי דאיסורא דאורייתא ליכא – איסורא מדרבנן מיהא איכא! – היינו דקא בעי מיניה: דבר שיש לו היתר מן התורה, ודבר שבות עומד לפניו, לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן.
רש”י פסחים סו ע”ב
שיש לו היתר מן התורה – כגון זה, שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד, ואין כאן אלא שבות, ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות, דכל כלאחר יד לא שכיחא.
במקום מצוה – כי האי גוונא דמעכב מפסח.
שינוי קל יותר מדרבנן אחר, זה עולה גם מתורת האדם שער המיחוש, (עמ’ כ”א מדפי הספר במהד’ שעוועל) שם כתב לחלק בענין הטיפול בחולה שאין בו סכנה בין איסור כלאחר יד הנעשה “בשינוי שלא כדרך המלאכות” ולכן מותר לבין איסור דרבנן הנעשה כדרכו ואסור. ומעין זה כתב אף הר”ן (סא. באלפס מסכת שבת סוד”ה ובמקום).
וכן בספר מנוחת-אהבה (ח”ב א,כא) כתב שאיסור מלאכה בשינוי קל משאר איסורי דרבנן, ולפיכך הקלו בו חכמים במקום הפסד או צער.
באגלי טל, בסוף הפתיחה, אות ג’ כתב:
הנה באבן העזר סי’ קכ”ג כתבו הח”מ והב”ש והפר”ח דטעם דמכשירינן גט שנכתב בשמאלו משום דדוקא בשבת דכתיב בי’ מלאכת מחשבת ע”כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא[2] אבל מ”מ כתב מיקרי לענין גט. ויש לעיין דהרי מצינו בכמה מקומות אף בלאו מילי דשבת דכל דשלא כדרכו לאו כלום הוא. אכילה שלא כדרכו לאו אכילה היא להתחייב עלי’. הנאה שלא כדרך הנאתן פטור [פסחים כד ע”ב]. הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו [חוץ מחוטמו דכולו לא גרע מכלים שבבית] טהור והבא אל הבית כתיב דרך ביאה דווקא [שבועות יז ע”ב]. ובמנחות ט”ז ע”ב הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו אין דרך אכילה בכך אין דרך הקטרה בכך [מיהו התם י”ל משום דבקדשים מתעסק פסול] ובמכילתין ק”ח. התולש מעציץ שאינו נקוב פטור פירש”י משום דאין דרך זריעה שם. והתם אין לפרש משום דלאו מלאכת מחשבת הוא. שהרי המלאכה דהוא התלישה הוי כי אורחי’ אך משום שאינו דרך זריעה לא חשוב זרוע. וא”כ גבי גט נמי נימא הואיל ואינו דרך כתיבה לא חשוב כתב:
ובתשובה לשאלה זו כתב באגלי טל שיש לחלק בין שינוי בצורת הפעולה, ובין שינוי שיוצר שינוי בתוצאה, ושינוי שהיא רק באופן הפעולה הוא דין מיוחד בשבת משום מלאכת מחשבת:
אך ברורן של דברים דהנה מלאכה כלאחר יד יש בשני אופנים. יש שהמלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי והיא שינוי באיכות הנפעל כענין הנזרע בעציץ שאינו נקוב שלא נזרע כי אורחי’ אף שבאיכות הפועל לא הי’ שום שינוי. ויש מלאכה כלאחר יד שהוא שינוי באיכות הפועל לבד ולא באיכות הנפעל כגון הכותב בשמאלו אף שהנפעל דהיינו הכתב נעשה כראוי להיות שאימן את ידיו וכתב אותיות מיושרים כמו אם הי’ כתב בימינו. וכן המוציא מרשות לרשות כלאחר ידו אף דעצם המלאכה היא בהחפץ המובא לרשות אחרת. ובהחפץ אין שום שינוי ומונח עתה ברשות האחרת כאילו הי’ מוציאו כדרכו. רק שיש שינוי באיכות הפועל שלא עשה המלאכה כדרך עשיית מלאכה ההיא:
והנה באופן ראשון שהמלאכה עצמה או המעשה עצמה בלתי נעשית כראוי והוא שינוי באיכות הנפעל. זה מצינו בכמה מקומות דשלא כדרכה לאו כלום היא אף זולת מלאכת שבת. וע”כ אכילה שלא כדרכה כגון שאכל חלב חי או עירב בו דבר מר הרי יש שינוי בהמאכל. וכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו הרי יש שינוי בהביאה שהיא מעשה הנעשה. וכן בהקטיר שומשום לאכול שומשום אין דרך הקטרה בכך אין דרך אכילה בכך. שהנפעל אינו כדרכו שהדרך שיוקטר כזית בבת אחת או שיאכל כזית בבת אחת וזה שינוי באיכות הנפעל. וכן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שהנפעל אינו כדרכו. בזה אין חילוק בין שבת לשאר דברים. ובכל מקום לאו מידי הוא:
אבל באופן השני שאין שום שינוי באיכות הנפעל רק באיכות הפועל ראוי הי’ להתחייב שהרי מ”מ הפעולה נגמרה כראוי אך מ”מ בשבת פטור עלי’ דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל גבי גט כתב מיקרי שהכתב היא כראוי ועיין עוד בביאורנו למלאכת האופה ס”ק מ”ד:[3]
אלא שגם כשעושה את המלאכה בשינוי, וזה אינו מלאכת מחשבת, יש הבדל בין רמות שונות של שינוי וכלאחר יד. יש מקומות שהתירו לכתחילה, ויש שהוא איסור דרבנן. יש מקומות שהתירו משום שזה נחשב לשינוי גמור ומותר ולכן מה שכתב הרב נויבירט שאם עושה כלאחר יד ישאר “בדרך כלל” איסור דרבנן, היינו משום שיש מקומות שהתירו שינוי לכתחילה: ומצאנו מקומות שיש היתר גמור על ידי שינוי: ברמ”א בסימן שכ כתב שמותר למצוץ בפיו מן הענבים, וכתב המשנה ברורה ס”ק י’:
מותר למצוץ וכו’ – מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואף על גב דאסור לינוק מהבהמה אפילו בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ”ח סל”ג התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור [דדרך כל בע”ח לינוק] אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה לא גזרו:
וכן דברי בית יוסף סימן שכ”א לגבי טחינת פלפלין בקת הסכין בשם שבולי הלקט שמותר לכתחילה אף שבשינוי אסור לכתילה משום שהוי שינוי גמור.
וכתוב בשבלי הלקט (סי’ צב) בשם הרב רבי יאשיה אי איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן על ידי שינוי ליהוי פטור אבל אסור תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי כדאיתא בפרק קמא דביצה (יד.) וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הילכך מותר לכתחלה כדאמרינן (שבת עד.) גבי בורר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחלה עד כאן לשונו:
וע’ שש”כ פרק לו’ סעיף ח’ שמותר למעך בננה למי שמתקשה על ידי שינוי גמור כגון בכף או בידית של סכו”ם.
וכן מצאנו לדעת התוס’ שבדבר שאינו בר גיבול יש חומרא גם לריב”י אבל התירו קלי מעט מעט ושתיתא הרבה ורק על ידי שינוי, וצריך לומר לכאורה שגם זה שינוי גמור ולכן התירו.
וע’ שש”כ פרק ח’ סעיף ט לגבי לישה בשינוי.
ומצאנו שלעיתים התירו גם איסור דאוריתא בשינוי, בגמרא כתובות ס’ ע”א:
תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס. תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא.
דין זה הובא בשו”ע סימן של”ו, אך מ”ב כתב שמיירי רק באיסור דרבנן משום שהעשבים תלושים, אבל הרבה אחרונים חולקים על זה וכתבו שמהראשונים משמע שהמדובר הוא באיסור דאוריתא שהותר.[4] וע’ להלן הדיון על שינוי בדאורייתא.
וע’ שש”כ פי”ב סעיף יח לגבי הסרת סתימה בכיור, וי שמי שמתיר בשינוי על פי סוגיה זו של צינור.
ובאיסור דרבנן כתב בחיי אדם כלל ס”ב סעיף ה’:
מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן כלאחר יד דהיינו על ידי שינוי ודוקא בצנעא.
ובמגן אברהם סימן שז ס”ק ז’ כתב:
… ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ”ש סי’ של”א ס”ו וגבי לוקח בית בא”י מותר כמ”ש סי’ ש”ו סי”א עכ”ד… לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו”ם אפילו כדרכו ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו אבל בלאו הכי אין להקל כלל”.
מקורו במגיד משנה שבת פרק ו’ הלכה ט’.
אלא שכתבו האחרונים שמה שאין מדמים בשבותים היינו במלאכה דאוריתא אבל בשבות דשבות, אפשר לדמות, כיון שינוי באיסור דרבנן. וע’ לוית חן בסימן ש”ז שכתב הגרע”י שאין מדמים בשבותים היינו להיתרים בשבות אחת מן התורה בשינוי ועל ידי גוי כגון בקונה בית בא”י, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה לדעת רי”ף הרמב”ם והשו”ע סימן ש”ז סעיף ה’ מותר בכל מצוה. וגם את דברי המגן אברהם בסימן ש”ז צריך להסביר באופן כזה.
ובשו”ע הרב סימן ש”ז סי”ב כתב:
דבר שמשנה בעשייתו בדרך חול אע”פ שהוא שבות גמור מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער. וי”א שה”ה במקום הפסד ויש לסמוך על זה במקום הפסד גדול.
וכן כתב הרב בשו”ע סימן ש”א סל”ח. ובספר תהילה לדוד סימן שז ס”ק ה’ דן בשינוי וכתב בסיכום:
במלאכה דאוריתא חמיר אמירה לעכו”ם מעשיה על ידי ישראל בשינוי. אבל בשבות, חמור שינוי מאשר אמירה לעכו”ם.
ולענין שינוי באיסור תורה, ראה שמירת שבת כהלכתה פרק לג סעיף ב’:
חולה שאין בו סכנה, אם אין אפשרות לעשות את הנחוץ לרפואתו על-ידי יהודי בהיתר(י), עושין לו את כל הנחוץ על-ידי נכרי, ואפילו דבר שהוא מלאכה גמורה מן התורה(יב), והוא שצריך לו בשבת, ולא לצורך מוצאי-שבת, ויבוארו דיניו להלן פרק לח סעיפים ד-יג. אבל יהודי לא יחלל את השבת לחולה כזה במלאכה גמורה שאסורה מן התורה, אפילו במקרה של סכנת-אבר, כל שברור שלא תתפתח ממנה סכנה לכל הגוף, ואסור לו לעשות מלאכה דאורייתא אפילו בשינוי, שלא כדרך עשייתה בחול (ואמנם יש מגדולי הפוסקים המתירים ליהודי לעשות צורכי רפואתו של חולה שאין בו סכנה, גם אם עשייתם קשורה במלאכה דאורייתא, והוא שיעשה שלא כדרך עשייתה בחול).
דעת המתירים גם במלאכה דאורייתא על ידי שינוי, הביא בהערה יח בשש”כ וכתב בשם הגש”ז שאם אי אפשר על ידי גוי יש להקל:
שו”ע הרב סי’ שכח סע’ יט, אג”ט טוחן סע’ יח, תהל”ד סי’ שכח ס”ק כב (ע”ש, ולדעתו מלאכה דאורייתא כלאח”י קיל טפי מאמירה לנכרי, ע”ש ס”ק נז וסי’ שז ס”ק ה, ועיין לעיל פי”ח הע’ רל, ופ”ל הע’ מט), קצוה”ש סי’ קלד סע’ ד ובבדה”ש ס”ק ו, וסי’ שכב בשעה”צ ס”ק יב, וע”ע שו”ת שאלי ציון או”ח סי’ טו. ושמעתי מהגרש”ז אויערבך זצ”ל, דמכיון דכל אלה הגדולים מתירים, מסתבר דיכולים ודאי להקל אם אי-אפשר ע”י נכרי. ואם יש סכנת-אבר נראה דיש להקל גם אם אפשר לטרוח ולעשות ע”י נכרי.
ולכאורה מאותה סברא הרי בסוגיה מתירים גם גונח וגם צינור שעלו בו קשקשים, ואם מתירים בדאורייתא על ידי שינוי הרי היה ניתן גם במצבים של הפסד מרובה, אבל הרי בדיוק על זה, כמ”ש נאמר שאין מדמין בשבותים (ואף אם למעשה מדמים זה באיסורים דרבנן ולא באיסורי תורה, כמ”ש בשם הרב עובדיה יוסף בלוית חן על משנה ברורה בסי’ שלו מו. וביביע אומר ח”ה סימן לג, שלא כפרי מגדים שכותב שמיירי בעשבים תלושים.
ולמעשה כתב המגן אברהם סי’ ש”ז ס”ק ז’:
נ”ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע”י עכו”ם אפי’ כדרכו ושבות ע”י ישראל שלא כדרכו אבל בלא”ה אין להקל כלל.
ולא התיר גם איסור תורה בשינוי במקום הפסד גדול. ולענין חולה הגרש”ז אוירבך התיר כשאין עכו”ם, כפיי שהובא בשש”כ הנ”ל בפרק לג סעיף ב’. וראה להלן.
ביחס שבין שינוי ואמירה לעכו”ם כתב הר”ן על הרי”ף בשבת בדף סא ע”א באלפס, על מה שהביא הרי”ף לגבי צינור שעלו בו קשקשים שממעכן ברגלו משום שבמקום פסידא לא גזרו רבנן, ושואל מדוע אם כן בדליקה החמירו. וכתב:
ובמקום פסידא לא גזור רבנן. וא”ת א”כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כבוי דליקה מיתסר אפילו לר”ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפי’ על ידי נכרי נמי דתנן בפ’ כל כתבי (דף קכא א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומוקמינן לה כר”ש י”ל שאני כבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש”ה אסרי רבנן אפי’ במקום פסידא ואפילו ע”י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע”י נכרי אתי לכבויי איהו גופי’ אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וחמיר (גי’ מהר”ם וקיל) טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי:
לר”ן בתירוץ שני שינוי קל מאשר אמירה לעכו”ם[5], אלא כאמור זה תלוי אם בצינור מדובר על איסור דאוריתא או איסור דרבנן, דעת המשנה ברורה שמדובר בעשבים תלושים והוא איסור דרבנן, ע’ סימן שלו ס”ק מו.
אבל מההיתר לגבי חולה משמע שאמירה לעכו”ם קל יותר משינוי, שהרי כתב בשו”ע סי’ שכח סעיף יט שקודם עושים על ידי גוי, ואחר כך בשינוי בדרבנן. אלא שיתכן שלגבי חולה הדין שונה משום שלא גזרו על אמירה לעכו”ם בחולה, אבל במקום פסידא יהיה חמור אמירה לעכו”ם מאשר שינוי כמ”ש הר”ן. וראה משנה ברורה סימן רסו ס”ק יז על היתר שינוי במקום הפסד:
בעניננו כשבא סמוך לביתו שהוא רה”י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג”כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד.
ולגבי השאלה אם עדיף על ידי עכו”ם או בשינוי, לדעת הר”ן עדיף בשינוי אבל ע’ אבל בתהלה לדוד סימן ש”ז ס”ק ה’ כתב שלא יתכן לומר ששנוי קל מאמירה לעכו”ם. וכן הביא ראיה הפוכה ממה שהקשה הר”ן על גונח יונק, מדוע לא לעשות את החליבה על ידי גוי, ותירץ שהוא צריך חלב רותח. ומוכח שגם לדעתו קל עשיה על ידי גוי מאשר עשיה בשינוי. ושם פרש את הר”ן באופן אחר עיי”ש. אבל פשטות הר”ן כפי שהבין הדרכי משה שהבאנו להלן.
ובחזון איש סימן נ”ו סוף ס”ק ד’ הוכיח שאמירה לנכרי קל משינוי שהרי במי שהחשיך עדיף לתת לגוי מאשר להכניס לבית בשינוי, לעומת הר”ן שעדיף שינוי. וכתב החזון איש שאין מדמין בשבותים. אבל יש לדחות את ראית החזון איש, שהרי במי שהחשיך אם עושה על ידי עצמו הרי קרוב לאיסור ולכן יש לומר שעדיף גוי. ודומה להעברת פחות פחות מד”א ברשות הרבים.
וכבר הרמ”א בדרכי משה כתב שזו מחלוקת ראשונים: בדרכי משה שכ”ח אות ט’ מר”ן פרק חבית שיותר קל שבות על ידי ישראל בשינוי וכלאחר יד מאמירה לגוי וכתב שאינו נראה כן מדברי ההלכות והרמב”ם.
ושם סיכם התהלה לדוד את החומרות: במלאכה דאוריתא חמיר אמירה לעכו”ם מעשיה על ידי ישראל בשינוי. אבל בשבות, חמור שינוי מאשר אמירה לעכו”ם.
נספח:
שלמי יהונתן סי’ שכח סעיף יז:
ובאמת מצאנו שנחלקו האחרונים לדינא בזה דדעת האג”ט בסוף מלאכת טוחן וכן נקט בתהל”ד ובגר”ז כאן דהתירו אפילו שינוי במלאכה דאורייתא ואילו שיטת המ”כ לאסור בזה ודע דכאן לא מפורש הדבר להדיא במ”ב ראמנם בסקנ”ד כתב עושין בשינוי היינו האיסור ררבנן ובסקנ”ז כתב בהא דפסק בשו”ע כשיטת הרמב”ן היינו שמותר לעשות אפילו כל השבוחים ורק ע”י שינוי מ”מ עדיין אין ראיה לדין שינוי באיסור דאורייתא שיתכן שכל כוונת המ”ב שאפילו באיסורי דרבנן בעינן שינוי לשיטת הרמב ואין לסמוך על הרשב”א זה אך באמת אם יעשה שינוי יועיל אפילו באיסורי דאורייתא
המורם לפי”ז דדעת הגר”ז התהל”ד והאג”ט שלשיטת הרמב”ן יש להתיר כל שינוי ואפילו במלאכה דאורייתא והבאנו ביאור לסברתם וקצת מקור מדברי הרמב”ן גופיה ודעת המ”ב שאין להתיר אלא איסור דרבנן בשינוי ומ”מ במקום דאי אפשר ואין דרך ריפוי אחרת יש להתיר שינוי אפילו במלאכה דאורייתא ובספר שש”כ פל”ג הערה י”ז הביא בשם הגרשז”א שבמקום שא”א יש לסמוך על הפוסקים שהתירו מלאכה דאורייתא בשינוי ובגוף הספר הביא שיטתם במוסגר ולפי דרכינו כך היא גם הכרעת המ”ב שבמקום שא”א יש להקל בדבר…
אולם מצאנו מקור נאמן לדבר מדברי הגר”א והמ”ב דהנה בשו”ע כאן הביא את שיטת הר”ן שלא התיר שבות כלל לחולה שאין בו סכנה וכתב בגר”א וז”ל וסברא השנית דאפילו ע”י שינוי אסור באין סכנת אבר הוא הר”ן דכתב בפרק חבית על הא דגונח משום דא”א ע”י עו”ג דרפואת החלב הוא כשהוא רותח כמ”ש בב”ק פ’ ע”א ומ”מ בא”א בענין אחר מודה לרמב”ן עכ”ל ומפורש בהגר”א דבא”א בענין אחר מודה הר”ן להרמב”ן שיש להתיר בשינוי ונקט מקור לדבר מדברי הר”ן דגונח ומוכח דפירש שכוונת הר”ן אינה בדוקא בגונח אלא יסוד הסברא בגונח כיון שא”א בענין אחר ובזה רמז הגר”א שכתב ומכל מקום בא”א בענין אחר ר”ל דמצד הסברא יתכן היה לפרש שהריין התיר רק בגונח ומ”מ יש לפרש ולחדש שבכל אופן יש להתיר אם אי אפשר בענין אחר
מקורות נוספים:
ראה תחומין, כרך לא, הרב שמואל אריאל, עשיית מלאכה בשינוי בשבת, במקום צער או הפסד.
[1] וע’ שש”כ פי”ח סעיף כב, ופרק מ’ סעיף ז על הוצאת מסמכים כלאחר יד.
[2] חיי אדם כלל ט’ סעיף ב’ כתב שכתיבה ביד כהה, כלומר יד שמאל זה שינוי לענין כתיבה בשבת אבל ביחד לשאחר מאלכות נראה לו שחייבים מן התורה בין בימין ובין בשמאל
[3] והוסיף האגלי טל: ובזה נבין פירש”י מכילתין ע”ד ע”ב אהא דהטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב ג’ חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טווי’ בכך. ולא והתניא משמי’ דר’ נחמי’ שטוף בעזים וטווי בעזים אלמא טווי’ שעל גבי בהמה שמה טווי’ חכמה יתירה שאני [פירש”י חכמה יתירה כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד]:
ויש להבין בדברי רש”י למה נטר לפרש האי והוי כלאחר יד עד דמסיק חכמה יתירה שאני. דלעיל בדרב כהנא דאמר אין דרך טווי’ בכך הו”ל לפרש דהוי כלאחר יד:
אך לפי האמור ניחא דתחילה לא הי’ צריך לפרש משום דהוי כלאחר יד. דהרי עדיף הוא מכלאחר יד שיש שינוי באיכות הנפעל שהיא טווי ע”ג בהמה. ואפי’ לר’ אליעזר דלית לי’ מלאכת מחשבת אסרה תורה לפירש”י כריתות י”ט סוף עמוד א’ יפטור גם כן בזה. [וראי’ לזה מש”ס מכילתין צ”ד ע”ב הנוטל צפרניו זו בזו ר’ אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירש”י שאין דרך גזיזה ביד אלא בכלי. ובגמרא מחלוקת לעצמו אבל לחבירו ד”ה פטור פירש”י לחבירו אינו יכול לאמן את ידיו ליטול יפה בלא כלי. ומשמע דהפטור משום דבזה לכ”ע הוי כלאחר יד. ותמוה כיון דפטור כלאחר יד משום מלאכת מחשבת כדברי אחרונים הנ”ל. ור’ אליעזר הא לית לי’ מלאכת מחשבת לפירש”י כריתות הנ”ל. ולמה יפטור לר’ אליעזר. אבל להנ”ל נכון היטב דכאן שיש שינוי בהנפעל שאינן ניטלין יפה אינו צריך לטעם מלאכת מחשבת אך למה דמסיק חכמה יתירה שאני. ואם זה העושה הי’ חכם ביותר הי’ זה מלאכה כראוי. והרי בהנפעל אין חילוק מי הי’ העושה וא”כ אין שינוי בהנפעל כלל וכיון שאין שינוי רק בהפועל אין הפטור רק משום כלאחר יד דלא הוי מלאכת מחשבת:
[4] ע’ תהילה לדוד סימן ש”ז סעיף ה’ וע’ ביביע אומר ח”ה סימן לג שמוכיח מהראשונים שההיתר הוא גם באיסור דאוריתא. לוית חן, על משנה ברורה סימן של”ו ס”ק מ”ו בענין כלאחר יד במקום פסידא, כותב שהיתר הצינור הוא במלאכה דאורייתא, בדין הצינור.
[5] וכן כתב הרב ישראלי במאמר “הדרכים להיתר מלאכה בשבת וסיווגן” תורה שבעל פה כד, ע’ טז-כא.