ב”ה
15 – מלאכה שאין צריכה לגופה במקום צער או נזק
פרק א’ סעיף יז: “ויש שאמרו חז”ל, כי מלאכה שאסור לעשותה אך בעשייתה אינו מתכוון לתכלית האסורה ואין לו ממנה כל תועלת, במקום מניעת היזק אין איסור בעשייתה. ולכן הצד נחשים כדי להוצי מהם ארס להכנת תרופה – חייב, אבל מותר לצוד נחשים (גם כאלה שאינם מסוכנים), אם אינו עושה כן אלא כדי שלא ישכו אותו, וכוונתו להסירם ממנו; וכן הפותח פצע כשרצונו להרחיב את פי המכה – חייב, אבל מותר לפתוח פצע כדי להוציא ממנו מוגלה, כי כאן אין כוונתו לפתח, אלא להוצאת המוגלה בלבד.”
מלאכה שאינה צריכה לגופה היא מחלקות רבי יהודה ורבי שמעון. רוב הראשונים פסקו כרבי שמעון מלבד הרמב”ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. בשו”ע לא ברור הפסק, כיון שלגבי גוזז צפרנים פסק שאם בכלי חייב, וזה למ”ד מלשאצ”ג חייב. מאידך פסק שמותר לכבות גחלת של עץ, וכתב שלרמב”ם חייב, משמע שדעתו שפטור, וראה בשיעור על מלאכה שאין צריכה לגופה.
מקור שתי הדוגמאות שהביא הרב נויבירט, של צד נחד ושל מפיס מורסא שמותר לכתחילה, הוא בסוגיה בשבת דף קז ע”א:
אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר חדא הא[1] וממאי דפטור ומותר דקתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ואידך המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך הדרן עלך האורג.
ובסוגיה להלן ע”ב כתוב:
הצדן לצורך חייב וכו’ מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
הרי שדינים אלו הם אליבא דר”ש הסובר שמלאכה שאין צריכה לגופה פטור. ובאלו אין אפילו איסור דרבנן.
וע’ רמב”ם הלכות שבת פרק י’ הלכה יז:
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר. השגת הראב”ד: וזו היא מלאכת [וכו’]. א”א נסחא אחרינא מלאכת בונה..
ובהלכה כה כתב:
רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת , והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו.
קשה על הרמב”ם הרי פסק בפרק א’ שמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, רמב”ם הל’ שבת פ”א הלכה ה”ז
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.
ופסק הרמב”ם הל’ שבת פי”ב הלכה ה”ב
המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים,
הרמב”ם אוסר כאן בשל עץ משום שדעת הרמב”ם שמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה. אבל אם כן צריך עיון מה בשתי ההלכות הראשונות שהובאו גם ברמב”ם, מדוע הרמב”ם מתיר מפיס מורסא וצד נחש והרי הטעם הוא משום מלאכה שאין צריכה לגופה.
ותירץ המגיד משנה בפרק י’ הלכה יז:
ואחר שרבינו פסק בפרק ראשון כר”י במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה למה לא חייב באלו כשם שחייב למטה בפרק זה בצד שלא לצורך ושלשתן השוו בגמרא שהם כר”ש בדוקא. ונ”ל בתירוץ זה שרבינו ז”ל סבור שאין הלכה אלא כלישנא קמא ששנו הא דאר”י אמר רב על משנתנו דהצד שלא לצורך אבל אינך אפילו לר”י אתיין ויעיד ע”ז דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר ואיהו הוא דפסק כר”י וכמ”ש פרק ראשון והטעם שהפסת המורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה ושלא כדברי רש”י ז”ל שכתב משום בונה. וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה וא”א לבא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה, א”נ דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות וכ”כ קצת המפרשים ז”ל בלשון הזה. ודעת רבינו האי ובעל ההלכות כדברי רבינו בהיתר שני אלו ועיקר. בספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו’ וכ”נ דעת הר”ם שכתב רמשים המזיקים וכו’ עכ”ל:
הסבר נוסף על מפיס מורסא לדעת הרמב”ם הוא מה שכתב המגיד משנה בשם ספר הבתים. בספר הבתים מהדו’ בלוי חלק ג’ עמ’ רנב:
…ויראה לי שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה, אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה, שכל כוונתו הוא להוציא הליחה ולהנצל מן המזיקין. וכן נראה דעת הר”מ שכתב דמשום המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אע”ם שאין מסיתין והואין ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתם. כיצד הוא עושה כופה עליהם כלי או מקיף עלין או קושרן כדי שלא יזוקו.
כתב בשער הציון שכ”ח ס”ק סה בשם המגן אברהם:
אי נמי דהוי דבר שאינו מתכוון [מגיד משנה], הוא ממה שסיים שם לבסוף בשם ספר הבתים, עיין שם [ובחנם נדחק המחצית השקל שכתב שלא נמצא במגיד משנה], ורוצה לומר, שכל שאינו מתכוון לעשות פה אין על זה שם מלאכה כלל ולא שייך לומר על זה פסיק רישא הוא, וכעין מה שכתב המגן אברהם בסימן שי”ח סעיף קטן ל”ו בשם המגיד משנה, עיין שם:
פסקי השו”ע:
ובשו”ע דינו של הצד הוא בסעיף ז’ בשו”ע סימן שט”ז, ושל מפיס מורסא הוא בסימן שכח סעיף כח.
אלא שיש לעיין, האם ההיתר במקרים אלו הוא משום צער או משום שאין מתכוין או שאינה מלאכה? זה תלוי כמובן אם חוששים לרמב”ם או לא חוששים לרמב”ם.
בשו”ע סימן שט”ז סעיף ז’ מובא:
הצד נחשים בשבת, או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה, חייב; ואם בשביל שלא ישכנו, מותר.
ובמשנה ברורה שם בס”ק כז כתב:
והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי”ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא ואפי’ להרמב”ם דמחייב בעלמא במלאכה שא”צ לגופה מודה בזה וכתבו דטעמא משום דס”ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו:
ובסימן שכ”ח סעיף כח הביא את דין המפיס מורסא:
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.
וכתב המשנה ברורה שם בס”ק צ:
ואף על גב דממילא נעשה פתח מלאכה שאין צריך לגופה היא והוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ואפילו למ”ד דמשאצ”ל חייב ג”כ יש לומר דכשעושה רק להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא”א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש.
וכמו כן לא גזרו על מלאכה שאין צריכה לגופה במקום נזק, ע’ שו”ע סוף סימן של”ד, סעיף כז:
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב”ם אוסר בשל עץ.
ומצאנו עוד מקומות שהתירו משום מצטער, ומקורם ממפיס מורסא. בשו”ע סימן של סעיף ח’:
נולד לח’, או ספק בן ז’ או בן ח’, שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.
וכתב המשנה ברורה ס”ק לב:
להוציא בידה – על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאצ”ל דפטור ומשום צערא ל”ג כמו מפיס מורסא:
וכן ברמ”א בסימן שי”ז סעיף א’:
וי”א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו וה”ה להתירו, וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק אלו קשרים); ומ”מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו.
גם מקור דין זה הוא בסוגיה זו של היתר מפיס מורסא. כך עולה מביאור הגר”א שם שכתב:
ומ”מ נראה. דל”ג על שבות במקום צערא כמ”ש בסי’ שיו ס”ט ע”ש:
היינו המקור הוא בסימן שט”ז מסעיף ט’ שם כתוב:
פרעוש, הנקרא ברגו”ת בלשון ערב, אסור לצודו אא”כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר’ ירוחם ני”ב ח”י). אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם.
והמקור הוא ברא”ש שבת יד סימן א’ בסוגית הצד לצורך חייב ושלא לצורך פטורהצד פרעוש בשבת פטור אבל אסור וההורגו חייב לד”ה. פי’ ה”ר פורת ז”ל הא דצדן אסור היינו על גבי קרקע דוקא או על גבי בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאינו כמתכוין לצודו אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר”ה דשרינן בפרק כירה (דף מב א) לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מד’ אמות:
הצד פרעוש בשבת פטור אבל אסור וההורגו חייב לד”ה. פי’ ה”ר פורת ז”ל הא דצדן אסור היינו על גבי קרקע דוקא או על גבי בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאינו כמתכוין לצודו אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר”ה דשרינן בפרק כירה (דף מב א) לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מד’ אמות:
היינו שזה דבר שאינו מתכוין. וזה דומה להסברו של המשנה ברורה בדעת הרמב”ם שמתיר לצוד שלא לצורך.
וכן בסימן שכח סעיף לא לגבי ציצין שפרשו:
צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע, סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד, מותר; בכלי, פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור; בכלי, חייב חטאת. ופירש”י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור”ת פ’ דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים.
וכתב משנה ברורה סימן צו:
להסירן ביד מותר – דכיון שפירשו רובן קרובין לינתק וכתלושין דמיא הלכך במקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע”י שינוי דהיינו בידו וצריך ליזהר שלא יוציא דם [פמ”ג]:
גר”א בסוף סימן רע”ו משמע שכל דרבנן מותר במקום צער, כן למד בו בכלכלת שבת באמצע הדיון על הרעגנשירם. בשו”ע סימן רע”ו סעיף ו’ כתב המחבר:
בארצות קרות, מותר לא”י לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי’ בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור; ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא.
והגר”א רואה מקור לכך ממפיס מורסא ומחט של יד ליטול בה עצם הקוץ.
ובשו”ע סימן של”ד סעיף כז מובא:
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב”ם אוסר בשל עץ.
ובמשנה ברורה פד כתב:
בין וכו’ של עץ – דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ”ש סעיף כ”ה והרמב”ם ס”ל דחייב במלאכה שאצ”ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו”ע דאינו שורף:
אלא שכשמדובר במקום נזק, זה רק בנזק של רבים ולא של יחיד, וכן כתב בביאור הלכה בסימן רע”ח על מה שפסק המחבר שמותר לכבות את הנר מפני חולה שיש בו סכנה:
אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכו”ע וכנ”ל והכי איתא בגמרא ואין להקשות ממה דאיתא לקמן בסימן של”ד בסופו דהתירו לכבות בר”ה אף גחלת של עץ בשביל שלא יזוקו בה והטעם משום דהוא משאצ”ל כדאיתא בגמרא וא”כ הכא נמי יתירו בשביל החולה די”ל דהתם משום צערא דרבים משא”כ בעניננו בחולה יחידי [פמ”ג]
ולכן כתב במנחת שלמה סימן ז’ שאם יש בחדר שלשה חולים מותר לכבות גם אם כולם חולם שאין בהם סכנה משום שזה יש לו גדר רבים. אבל הקשה שם:
אך צ”ע מהא דמבואר בגמ’ דעבור חולה יחידי אסור דמאי שנא מהא דכתב הרא”ש בריש פי”ד ממס’ שבת במי שנמצא פרעוש על בשרו ונושכו דמותר ליקחנו ולהשליכו מעליו ולא אסור משום טלטול “מידי דהוה אקוץ ברה”ר דשרינן בפרק כירה לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מד’ אמות”, והיינו משום דבכה”ג שהצער כבר התחיל מותר אפילו בשביל יחיד וה”נ בנד”ד אם חולה כבר מצטער וצ”ע].
על פי זה יש לכאורה מקור להתיר אזעקה של רכב שהתחילה לפעול בשבת, כיון שזה כיבוי לצורך צערא דרבים.[2]
על שיטת הגר”א והשיטות שאכן היתר מפיס מורסא הוא משום צער, קשה מכל דין חולה שלא מצאנו שם שהתירו איסור דרבנן משום צער. וכן הבית יוסף בסימן שכ”ח לא הביא היתר משום צער גרידא. ואדרבא גזירת שחיקת סמנים אסורה גם במקום שיש צער ורק לחולה הותר.
ובשיטה מקובצת כתובות ו’ ע”א הביא בשם רשב”א את הראיה שפסיק רישא דלא ניחא ליה אסור ממפיס מורסא:
ועוד הביא ראיה מדתנן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא דגופא כדאמרינן בפרק האורג [קז א’] ממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ אלמא אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא.
… ומה שהביא הוא ז”ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא דחאה רבינו הרב נ”ר דלאו (דיליה) משום צערא דגופא התירו דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סמנים וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא היינו טעמא לפי שאינו מתכוון לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה ומההוא טעמא ממש דאמרן כל שאינו נהנה ואינו מתכוון אפילו בפסיק רישיה שרי.
כלומר מפיס מורסא אין ההיתר משום צער אלא משום שאין מתכוין. וזה כמו שכתב בספר הבתים הנ”ל. ואכן אין כאן מקום להיתר משום צער, שלא כמו שכתבנו בשם הרמ”א והגר”א.
ודברי התוספות בכתובות דף ו’ ע”א ד”ה האי מסוכרייתא, הם ההיפך שהם הוכיחו שלא כמו הערוך ממפיס מורסא שהפטור הוא משום צער (וכן דעת התוספות בשבת ג’ בשם בה”ג שטעם מפיס מורסא הוא משום צער):
ועל פי’ הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז.) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אף על גב דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא אבל אי לאו הכי אסור אף על גב דלא ניחא ליה כלל.
הערה זו כתב בספר תהלה לדוד סימן שכח סקמ”ט.
אם כן זו מחלוקת התוספות והרשב”א האם היתר מפיס מורסא הוא משום צער או משום שאינו מתכוין. ולכאורה נפ”מ לכל היתר מצטער.
ועוד צריך עיון, שהרי לעיל הבאנו שכשמדובר במקום נזק, זה רק בנזק של רבים ולא של יחיד, וכן כתב בביאור הלכה בסימן רע”ח על מה שפסק המחבר שמותר לכבות את הנר מפני חולה שיש בו סכנה:
אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכו”ע וכנ”ל והכי איתא בגמרא ואין להקשות ממה דאיתא לקמן בסימן של”ד בסופו דהתירו לכבות בר”ה אף גחלת של עץ בשביל שלא יזוקו בה והטעם משום דהוא משאצ”ל כדאיתא בגמרא וא”כ הכא נמי יתירו בשביל החולה די”ל דהתם משום צערא דרבים משא”כ בעניננו בחולה יחידי [פמ”ג]
ואם כן איך הרמ”א והגר”א מתירים על סמך מפיס מורסא גם במקום צער של יחיד לגבי קשר? וכן קשה מהוצאת החלב מן הדדין במקום צער שהתירו. וכן לגבי פרעוש. אמנם בתהילה לדוד שם כתב שפרעוש קל יותר כיון שאין במינו ניצוד והוא מלאכה שאין צריכה לגופה.
ועוד העיר בתהלה לדוד שם שהרי אין מדמין בשבותים, וע’ מ”ש בשעור נפרד על כלל זה. וע’ לוית חן בסימן ש”ז שכתב הגרע”י שאין מדמים בשבותים היינו להיתרים בשבות אחת מן התורה בשינוי ועל ידי גוי כגון בקונה בית בא”י, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה לדעת רי”ף הרמב”ם והשו”ע סימן ש”ז סעיף ה’ מותר בכל מצוה. וגם את דברי המגן אברהם בסימן ש”ז צריך להסביר באופן כזה.
וע’ עוד בחוברת ישורון ו’ עמ’ 468, מהרב אברהם יונה בינשטוק “היתר שבותין בשבת משום צערא דגופא בלי חולי” וע’ היטב בתהלה לדוד סימן שכח ס”ק מט הנ”ל. וע’ אדני שלמה ב’ עמ’ קנח.
ויש לעיין, שלכאורה אם כן כל היתרי הרמ”א והגר”א הנ”ל להתיר במקום צער, שנויים במחלוקת.
נספחים:
ע’ בית יוסף סימן של לגבי בן ח’ אמו שוחה עליו ומניקתו שזה משום משאצ”ל במקום צער.
ע’ שו”ע רע”ו סעיף ה’:
בארצות קרות, מותר לא”י לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי’ בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור; ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא.
וכתב מ”א ס”ק טו:
טו (פמ”ג) (מחה”ש) ולא כאותם וכו’. אפי’ עשה העכו”ם מדעתו צריך למחות כמ”ש סס”א, ואפשר דהעולם סומכין על הג”מ שכתב שאפילו במצטער שרי שבות כמ”ש סי’ שכ”ח סל”ג אבל בסי’ ש”ז ס”ה פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי
פרי מגדים משבצות זהב ש”ב ס”ק ג’:
ועל גבי רגלו בטיט יבש שרי, דמצער ליה, ובמקום צערא שרי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו מפיס מורסא [סימן שכח סעיף כח], כל שכן טוחן כהאי גוונא, וכמו שכתב הט”ז אות וי”ו דלא ניחא ליה בהאי טחינה. והוא הדין דמותר לרחוץ טיט היבש שעל גבי רגלו יחף במיא, ולא הוה גיבול, דלאחר יד הוא, גם בצערא לא גזור,
חיי אדם בנשמת אדם שבת סב ה:
ה בסימן רע”ו כתב המ”א דהעולם סומכין על הגהות מימוניות דמתיר שבות במצטער כמ”ש סי’ שכ”ח סעיף (ל”ב) [ל”ג], אבל בסי’ ש”ז ס”ה פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי עכ”ל, ודבריו צ”ע שהרי כאן כתב הש”ע דאסור להחם כשאין הקור גדול וכ”כ בסי’ ש”ז, ובסי’ שכ”ח סתם כדעת הגמי”י. ולכן נ”ל דלכ”ע אסור שבות ע”י ישראל אפי’ במצטער והתם בגונח הוי שבות כלאחר יד כמ”ש המ”א סי’ ש”ז ס”ק ז’, וכן בצנור בסי’ של”ו טעמא דהוי כלאחר יד, אבל שבות כדרכו אפילו באמירה לא”י אסור במלאכה דאורייתא אם לא במקצת חולי, והעולם חושבין צינה לחולי הכולל כל הגוף דבזה מותר אפילו שבות כדרכו, וכ”כ הגמי”י פ”ו אות ו’ דלדעת המתיר לומר להבעיר אש דחשיב צינה כחולה שאין בו סכנה, וה”ר יום טוב שם שכתב להתיר מטעם דמדמה לגונח כו’ לא כתב רק דאם חמם מותר ליהנות אבל להתיר אמירה במצטער לא התיר בהגמי”י ע”ש, וכ”כ המ”מ פ”ו הלכה ט’ אהא דכתב הרמב”ם דדבר שאין בו אלא שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו, והוא שיהיה שם מקצת חולי, וכתב הראב”ד דבמקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת כו’. וכתב המ”מ דכוונת הרמב”ם כאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף אלא קצת צער וזהו שכתב מקצת חולי או מצטער, ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו עכ”ל, וכוונתו בתירוץ א’ ס”ל דגונח הוי חולי ממש משא”כ במצטער, ובתירוץ ב’ כתב דאפילו אם נימא דגם גונח הוא רק מצטער, מ”מ לא קשה דהא התם מותר ע”י עצמו דשאני התם דהוי יונק כלאחר יד אבל אמירה לנכרי הוא בשבות כדרכו ולכן לא התיר רק שבות דשבות, וע”ש בלח”מ שפירש כן דברי המ”מ:
וע’ שו”ת רע”א סימן ה’
[1] דף קו ע”ב: “משנה ישב האחד על הפתח ולא מילאהו ישב השני ומילאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו”
[2] ע’ פניני הלכה שבת פרק יז סעיף טז: במקום שצפירתה מפריעה לאנשים וגורמת להם צער רב, שאינם יכולים לישון ולהירגע ולענג את השבת – מותר להפסיק את פעולתה באיסור דרבנן של ‘שבות דשבות’ (לעיל ט, יא). שעצם כיבוי האזעקה אסור מדרבנן (לעיל הלכה א), ואם יעשה זאת בשינוי, כגון שילחץ על כפתור השלט באמצעות כפית או באחורי אצבעו, אז הפעולה היא בדרך ‘שבות דשבות’. ואפילו אם בעקבות כיבוי האזעקה נדלקות נורות לרגע, כיוון שאין בהן צורך, הרי זה ‘פסיק רישא דלא ניחא ליה’ (לעיל ט,)