טז. בענין מלאכה המתקיימת

ב”ה

שיעור 16- בענין מלאכה המתקיימת

פרק א’ סעיף יח:  (ד) “קיום” – מן התורה אין אדם חייב על עשיית מלאכה אלא אם כן יש לתוצאתה קיום לזמן ממושך, אבל אם אין קיום כזה לתוצאתה – פטור מן התורה ואסור מדרבנן. לכן הכותב בדיו על גבי נייר הרי הוא חייב מן התורה שכן הכתב מתקיים לאורך זמן, אבל הכותב על שמשה המכוסה אדים, פטור כי אין זה כתב המתקיים, אבל אסור מדרבנן לעשות כן; הקושר קשר של קיימא – חייב, ואילו הקושר קשר שאינו של קיימא – פטור אבל אסור מדרבנן.

בהערה כתב הרב נויבירט זצ”ל שיש לומר שהטעם שצריך מלאכה המתקיימת הוא משום שצריך להיות מלאכת מחשבת. ואכן ברש”י על תחילת פרק ואילו קשרים, קי”א ע”ב כתב בד”ה ואלו קשרים:

ואלו קשרים – המנוין באבות מלאכות, דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם, דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות.

היינו שמה שצריך קשר של קיימא, נלמד קושרי יריעות במשכן. וזהו בעצם דין מלאכת מחשבת.

וראיה שזה גדר של מלאכת מחשבת, ממה שמצאנו שיש הבדל בין קיום בהלכות שבת לבין קיום בכלאיים ובגט, וכך הוכיח באבני נזר או”ח סימן ר”ט אות י’:

שם הלכה ט”ו. ויכתוב על דבר שמתקיים כו’ כתב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור. ובהלכות גירושין [פ”ד ה”ג] פסק הרמב”ם שאם כתב על העלין כשר. ולאו דוקא בעלה של זית. והטעם צריך לומר דוקא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת ואם אינו מתקיים לא הוי מלאכת מחשבת. וכיוצא בזה חילק הטורי זהב [יו”ד סי’ ש’ סק”ג] לדעת הרמב”ם דלכלאים הוי תפירה חיבור אפילו לא קשרן ואינו מתקיים דדוקא לענין שבת בעינן קשרן דמלאכת מחשבת בעינן.

וזה מסביר גם סתירה לכאורה שיש בין המשנה קד ע”ב שכותב חייב בסם בסיקרא וקומוס ובקנקנתום, משמע שכתיבה באלו זה דבר המתקיים, ואילו בדף קטו ע”ב שם דנה הגמרא אם ספרים, היינו תורה נביאים וכתובים, שכתובים בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום, האם מצילים מפני הדליקה או לא כיון שאים כתב המתקיים. וכתב הרשב”א בדף קטו ע”ב:

וי”ל דמיקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם הני לא מיקיימי, ומיקיים ולא מיקיים לענין ספרים קאמר, כן נראה לי.

(הרשב”א הובא בביאור הלכה למ”ב סימן שמ ד”ה במשקין) אם כן טעם מלאכת מחשבת מגדיר גם את שאלת דבר של קיימא. ולפי זה צריך עיון, בכותב ב”עט שבת” כשרוצה שיתקיים עד מוצאי שבת, הרי זה מתקיים בזמן שהוא רוצה, האם נחשב כדבר המתקיים? ואכמ”ל.

לגבי מקור מה שצריך דבר של קיימא, שנינו במשנה בתחילת פרק הבונה, דף ק”ב ע”ב:

משנה הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא  חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב.

אלא שרש”י שם בד”ה כל העושה, כתב:

כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת – שיש מתקיימת כיוצא בו, [ואין מוסיף עליה].

ולפי זה לא מדובר כאן על חיוב שחייב רק אם המלאכה מתקיימת במשך זמן, אלא על הבונה דבר שיש שכך בונים ולא מוסיפים. אבל לא כתוב כאן דין של מלאכה מתקיימת. וכן פרש כאן הר”ן והרע”ב. וכך פירש רש”י את מה שמובא בגמרא קג ע”א שמי שחק קפיזא בקבא:

דחק קפיזא בקבא – בגולם גדול הראוי לחוק בו קב, חקק שלש לוגין, ואף על פי שעתיד להוסיף – יש שמקיימין כן.

אבל הרמב”ם בפרק ט’ הלכה יג כתב:

הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב, ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.

הרי שלרמב”ם אכן הכלל הוא שצריך להיות מלאכה שמתקיימת ולא מלאכה שלא מחזיקה מעמד בזמן קצר. וכתב המגיד משנה:

ואין הצובע וכו’. זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כמבואר פרק י”א ובמשנה פ’ הבונה (שם ק”ב:) זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, ע”כ:

אם כן משמע שהמקור הוא ממשנה בפרק הבונה. אבל המגיד משנה על הרמב”ם בפרק יא הלכה טו, שם כתב הרמב”ם שכותב אינו חייב אלא כשמתקיים, וז”ל הרמב”ם בפרק יא:

הלכה טו

אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקלקנתוס וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם, אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור, אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד, וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד.

הלכה טז

הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק…

וכתב על זה המגיד משנה:

ומ”ש רבינו ויכתוב על דבר שמתקיים מפורש בתוספתא זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו ש”ק או דבר שאינו ש”ק בדבר שהוא ש”ק פטור עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר שהוא ש”ק ע”כ. וכבר כתבתי פרק ט’ משנה שם (ק”ב:) מוכחת שבכל מלאכת שבת בעינן דבר המתקיים:

לכאורה כותב המגיד משנה שדין זה של כתב הוא דין דבר המתקיים בכל מלאכות שבת. אמנם יתכן שכותב הוא דין שונה, מאחר והכתב נועד לזכרון, ולכן בכותב כשלא מתקיים אין זה מלאכה כלל, מה שאין כן במקומות אחרים, אבל במגיד משנה משמע שזה המקור לכל. סברא דומה לזה כתב בנשמת אדם בחיי אדם כלל כד, לגבי האפשרות ללמוד מתוספות לגבי גודלת שצריך מלאכה של קיימא:

ומה שכתב תוס’ דף צ”ד ע”ב ד”ה וכי דרך, בגודלת דפריך וכי דרך אריגה בכך, וכתבו התוס’ דכיון דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה, אין ענין לזה, דהתם שאני במלאכת אורג שיהיה מחובר יחד, וכיון דעומדת לסתור, הרי לא נארג.

הרי שיש מלאכות שאם אינו לזמן אינה מלאכה כלל. אמנם למעשה ודאי שדין זה של מלאכה המתקיימת שייך בכל מלאכות שבת.

אלא שאם כן הרמב”ם כאן נקט זמן של “מתקיימת בשבת”, כלומר שאם זה מחזיק מעמד במשך השבת הרי זו מלאכה מתקיימת. האם אמנם זה הגדר?

החיי אדם בכלל כד כתב בשם סמ”ג שחולק על זה:

הצובע בצבע המתקיים, חייב. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, היינו שמעבירו לשעתו, אין זה צובע, כן כתב הרמב”ם. ולסמ”ג חייב, כיון שרצונו בזה שיתקיים לפי שעה (ש”כ במ”א ס”ק כ”ה).

והנה, בשו”ע סימן ש”ג סעיף כו מובא שאשה אסורה לקלוע את שערה, והיינו מדרבנן משום שדומה לבנין. וכתב המשנה ברורה בס”ק פב בשם המגן אברהם שאינה חייבת משום אורג משום שהוא מחובר בראש וגם הוא דבר שאינו מתקיים. והוסיף בשער הציון אות סח:

רוצה לומר, ואיתא בריש פרק הבונה דבעינן דוקא שתהיה מלאכתו מתקיימת, וגם לענין כתיבה קיימא לן דבעינן דוקא שיכתוב בדבר המתקיים. אך בריש פרק הבונה איתא שם במשנה, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, משמע לכאורה דאפילו אם מתקיימת רק על יום השבת לחוד, וכן משמע לעניות דעתי ברמב”ם פרק ט הלכה י”ג, עיין שם היטב, והמשנה כללא כייל זה הכלל וכו’, ועל כרחך אנו צריכין לומר דמה שהמשנה פוטרת בכתב שאינו של קיימא כגון במשקין ומי פירות, היינו, משום שאינו מתקיים כלל אפילו על יום השבת אכן ברש”י שם איתא במשנה דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי, אם כן משמע מיניה דבעינן שיהיה מתקיים תמיד ולא די ביום השבת לחוד, ובעניננו איני יודע, דאולי הוא מתקיים על יום השבת, והתוספות סבירא להו כרש”י, או דהתוספות סבירא להו כהרמב”ם ואפילו על יום השבת אינו מתקיים ולכך פטור.

ועוד יש לשים לב לדברי הרמב”ם לגבי צובע, שכתב שם:

… ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.

הרמב”ם כאן כתב “שהרי אתה מעבירו לשעתו” ולכאורה משמע שזה נחשב אינו מתקיים גם כשעל ידי מעשה מבטל את מה שעשה. אבל כתב על זה במנחת חינוך, מוסך השבת, מלאכת צובע:

והנה בדין הכותב נראה שאין הכתב מתקיים בעצמו אפי’ בלא מעשה דידי’ כמ”ש פי”א כגון משקה ומ”פ או על עלי ירקות וכו’ דהכתב אינו עומד כלל אף אם לא נמחוק דאין סברא לומר דע”י מחיקה לא יעמוד הא ע”י מחיקה אפי’ בדיו יכול למחוק ואין סברא לומר דבדיו יהי’ רישומו ניכר אם יהי’ נמחק רק זה מצד הסברא אם יוכל לעמוד בלא מעשה הוי מתקיים אך אם נמחק מעצמו בל”מ ל”ה מתקיים א”כ כאן נמי וכ”מ מלשון הר”מ שכ’ אינו מתקיים כלל בתי’ כלל נראה דהיינו שנמחק בעצמו ואינו עומד כלל ומ”ש אח”כ שהרי אתה מעבירו תי’ את”ה שכתב לנוכח משמע דע”י מעשה שלו מעבירו אפשר אשגרת לשון הוא כי אין זה סברא כלל כיון דיכול להתקיים הו”ל מלאכתו מתקיימת אף אם ע”י מעשה יכול להתקלקל המלאכה כי הרבה דברים כגון בונה ותופר וכדומה ע”י מעשה אדם אינו מתקיים ולא תמצא מלאכה המתקיימת. אלא ברור דדוקא אם מעצמו אינו מתקיים כמו כותב במשקין או על עלה כו’ כנ”ב.

לכאורה הדברים ברורים שמלאכה שאינה מתקיימת היינו שמאליה אינה מתקיימת ולא שאני יכול לבטל את המעשה. ולכן כשהמשנה ברורה בסימן ש”מ ס”ק יז דן לגבי שאלת פתיחת הספר שיש עליו כתב, כתב צדדים להקל, אבל לא הזכיר שזה כתב שלא של קיימא. אבל ברמ”א בתשובה קיט לגבי ספרים שכתוב על חודי הדפים מילים, משמע שכן הכניס את זה בחשבון:

אשר שאלתם ממני אם מותר לפתוח או לנעול בשבת ספר הכתוב עליו מבחוץ אותיות כדרך שכותבין על הספרים מבחוץ שם הספרים. ואיכא למיחש בזה משום מוחק וכותב בשבת, דהרי כשפותח לא יכולין לקרות האות עוד עד שיחזור וינעלנו, עכ”ל שאלתך.

נראה דיש לדקדק בהא טובא, דהא קי”ל סוף הבונה: כתב במשקין במי פירות באבק דרכים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור, וידוע דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת כדאיתא סוף האורג ובנדון זה אף על גב דאינו מתקיים כתב זה מ”מ הוה כתיבה ומחיקה

הרי שלמרות שמעשה המחיקה נעשה ביד, מחשיב את זה כמלאכה שאינה של קיימא, אלא שכותב שמכל מקום אמנם פטור, אבל אסור. אלא אם נאמר שהוא נקט רבותא בענין זה שאפילו אם נאמר שזה דבר שאינו של קיימא, מכל מקום מדרבנן צריך להיות אסור.

אבל לגבי קושר, הרי ברור שקשר שאינו של קיימא זהו קשר שכוונתו להתיר אותו, ואם כן הגדרת של קיימא תלויה בדעתו של האדם הקושר. וזה לכאורה סותר את מה שכתבנו לעיל? וצריך לומר שזה דין מיוחד לגבי מלאכת קושר, ואין כל המלאכות שוות בזה.

וברשב”א שהבאנו לעיל משמע שלגבי כותב צריך להיות כתוב זמן שרגילים כמו ספרי זכרונות. ובמנחת שלמה סימן צא אות יא הוכיח שיום אחד אינו מספיק להחשב דבר של קיימא:

גם הכותב בדיו על עלה של בצל וחזרין דתניא דפטור מפני שאינו מתקיים חושבני דיכול שפיר להתקיים יום אחד ואולי גם ג’ או ד’ ימים ואפי”ה פטור. גם פסק השו”ע שם סעי’ ה’ שמותר לרשום בצפורן על קלף מפני שאינו מתקיים אף שעינינו רואות דביום אחד ודאי יכול להתקיים. וכן נראה גם ממ”ש הרמב”ם בהט”ז הכותב על בשרו חייב אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק, וחושבני דכוונתו היא כיון שהיה מת היה מתקיים ורק מפני שהוא חי וחם לכך החמימות מעברת [ולא הבינותי מ”ש הדר”ג בסוף דבריו לענין הך דינא דכותב על בשרו], והרי עינינו רואות שהחמימות אינה מעברת דיו וסיקרא תוך יום אחד כי אם לאחר זמן ואפי”ה כתב הרמב”ם דאינו מתקיים (אך אפשר דכונתו לחייב אף אם כתב כתיבה קלה שהחמימות מעברת אותה תוך יום אחד). גם בפת”ש אה”ע ריש סי’ קכ”ה לענין דיו הנקפץ מאיליו לאחר זמן משמע שלא העלו כלל על דעתם לומר דסגי ביום אחד בלבד אף על גב דהתם קיל טפי משבת.

וע’ שנות אליהו על משניות שבת פי”ב מ”א.

גדר נוסף כתב בשמירת שבת כהלכתה (א) פרק טז: משחקים בשבת וביו”ט סעיף יט

אין למנוע מן הילדים לבנות בקוביות ובאבני-פלא על כל מיניהם שאין חיבורם בחוזק(נז) (וראה להלן סוף סעיף לה), אבל אם צריך לחבר את החלקים בברגים או לתוקעם זה בזה היטב – אסור. ולכן אין לשחק ולבנות באבני לגו או בחלקי קליקס וכדומה, שהרי הם נתקעים זה בזה בחוזקה

הערה: (נז) …וגם אפשר דאפי’ אם יכול להתקיים הבנין שבנה מאבני הפלא, אבל מ”מ כיון שניכר וידוע לכל שאין הבנין שבנה עשוי לקיום כלל, וגם אינו אלא צעצוע של ילדים, בכגון דא אין זה נחשב אפי’ בגדר של בנין ארעי ולא גזרו בו רבנן אטו קבע, ודוגמא לכך מפריסת טלית, תהל”ד סי’ שטו ס”ק ט, שאם אינו מתקיים אלא ע”י שאוחזין אותה בידים, אינו חשיב אוהל, אפי’ אם עושין כן כדי להגן בפני הגשם והשמש, וה”נ בני”ד דבנין של התינוקים.

ובעצם זה מפורש בשו”ע סימן שיד סעיף י’:

חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר; אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה; ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום (וע”ל סי’ רנ”ט).

וע’ בנין שבת בפתיחה. וכיוצא בזה כתב הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה ח”א סימן י’ לגבי חשש הפעלת המדחס של המקרר בפתיחת הדלת:

נראה מתרי טעמי שמה שגורם עכשיו להפעילו אין בזה משום סרך בונה, א) כיון שלאחר זמן מועט הוא נפסק מאליו, ונמצא שכל בנינו הוא רק לשעה פורתא. ואף שכתב שם “וזרם חשמל אף תיקון לשעה חשיב בונה” היינו בכה”ג שצריך אח”כ מעשה לבטל את הפעולה הקודמת כמו בהדלקה שסובר שבשעה שמדליק שפיר נחשב כבונה אעפ”י שדעתו, וגם רגיל, לכבותו לאחר זמן, משא”כ בכה”ג שהחבור וההפסק נעשים כל הזמן לסירוגין מאליהם לא מסתבר כלל לומר דבכל פעם שהמקרר מתחיל לעבוד חשיב “בונה” ובשעה שנפסק כאילו “סותר”, וכידוע שהרבה גדולי אחרונים סוברים שבנין לשעה לא חשיב כלל בנין ועיין בפנ”י שבת צ”ה ובביצה י”ב שכתב “דליכא במגבן משום בונה אם דעתו לאכלו בו ביום”.

כלומר שיש בנין לשעה שאינו בנין כלל ואינו אסור אפילו מדרבנן. ולכן לפי הסברא הנ”ל צריך עיון אם מותר לעשות בובת שלג בשבת. וע’ שש”כ פרק טז סעיף מה בהערה מהגרש”ז זצ”ל:

אלא דצ”ע מהא דלעיל פי”א הערה מג, דאיסור בונה הוא רק בדברים שרגילים לעשותו לימים הרבה. ושמעתי מהגרש”ז אויערבך זצ”ל, דאולי מפני שאין זה מאכל, אסור לכתחילה.

ע”ע מנחת אשר, שבת סימן פה.