ב"ה
מבוא להלכות שבת פרק א' סעיף י' – שינוי גדול
ויש שאדם עושה מלאכה אבל מכיוון שהוא משנה בעשייתה שינוי גדול אין בעשייתו כל איסור כי אין זו כלל דרך עשיית המלאכה ולכן מותר למעך בננה בידית של מזלג או בכף ואין בכך משום מלאכת טוחן. מותר להכין בלילה רכה אם אמנם יקפיד לעשות בה שני שינויים דהיינו שישנה בסדר נתינת החומרים לתוך הקערה וגם ישנה באופן הבחישה ואין בכך משום מלאכת הלישה. ויש שאמרו חז"ל שאין בעשייה בשינוי כדי לפטור את העושה בדרך זו ולכן הגם שמלאכת בורר היא בנפה או כברה שהם כלים שרגילים לברור בהם ואילו הבורר בקנון ובתמחוי שהם כלים שאין רגילים לברור בהם יש בו רק איסור דרבנן מכל מקום הבורר בקנון ובתמחוי פסולת מתוך אוכל עובר על איסור תורה. וכן הבורר אוכל מתוך פסולת לשימוש לאחר זמן אפילו אם הוא משתמש לצורך זה בקנון ובתמחוי הרי הוא עובר על איסור תורה. מאידך גיסא התירו לברור אוכל מתוך פסולת אם הוא בורר ביד ולשימוש מידי.
הבסיס להיתר לכתחילה של שינוי גדול, נראה שהוא משום שבכלל עשיית מלאכה על ידי שינוי קל יותר משאר שבותים, כ"כ רש"י בפסחים ס"ו ע"ב ד"ה שיש לו היתר. שלהוציא סכין בצמרו של גדי הוא מחמר כלאחר יד "ואין כאן אלא שבות ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיח".
א.
בגמרא שבת קמ"א ע"א נאמר שמותר לדוך פלפלי בקת הסכין:
אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי.
הרי שכאן מותר אפילו לכתחילה על ידי שינוי. וכתב בית יוסף בסימן שכ"א:
וכתבו הרי"ף (נח:) והרא"ש (סי' יב) דאיכא דמוקי לה בשבת ואיכא דמוקי לה ביום טוב ומסתברא כמאן דמוקי לה בשבת וכן דעת התוספות (ד"ה הני) וגם הרא"ש (סי' כא) והר"ן (ו: ד"ה ומדמסקינן) כתבו בפרק קמא דיום טוב דמשם תשובה על רש"י ורבינו חננאל (גליון שבת קמא.) והשאילתות (פר' אמור שאילתא קז) שכתבו דהא דרב יהודה ורבא ביום טוב הוא וליתא אלא בשבת קאי וכן דעת הרמב"ם שכתב דין זה בפרק כ"א מהלכות שבת (ה"כ) וכתב הרב המגיד שכן כתבו הרמב"ן (חי' שם) והרשב"א (חי' שם) ז"ל וכן כתב סמ"ק (סי' רפב ע' רפד).
ועוד הביא בשם שבולי הלקט:
וכתוב בשבלי הלקט (סי' צב) בשם הרב רבי יאשיה אי איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן על ידי שינוי ליהוי פטור אבל אסור תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי כדאיתא בפרק קמא דביצה (יד.) וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הילכך מותר לכתחלה כדאמרינן (שבת עד.) גבי בורר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחלה עד כאן לשונו:
הרי שזה מקור הדין לשינוי גדול שמותר לכתחילה. אלא שלכאורה מתוך השולחן ערוך ניתן להבין אחרת את ההיתר. כתב בשו"ע סימן שכ"א סעיף ז':
מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה..
וכתב המשנה ברורה בס"ק כה:
ובקערה – פי' אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה אפי' ע"ג שלחן או בתוך הקערה אסור.
משמע שההיתר משום שיש כאן שני שינויים, האחד שזה בקת הסכין, והשני שזה לא במכתשת אלא בקערה. אלא שבביאור הגר"א משמע שהטעם לשינוי השני, כדי שלא יהיה עובדין דחול. ואם כן מצד השינוי זה יכול להיות גם אחד. ורק בגלל שלא יראה שהוא עושה כדרך שהוא עושה בחול צריך עוד שינוי.[1] אבל במגן אברהם ס"ק ט' כתב שאין זה משום שני שינויים, אלא משום שינוי גדול:
ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור כנ"ל פי' הרמב"ם דא"ל דבעינן תרי שינוים קשה דהא בגמר' לא הזכיר אלא חד שינוי דהיינו בסכין וכ"ה בתוספ' עב"י בשם האגור ומשמע דלחותכ' בסכין אסור וה"ה לכל תבלין ועסי"ב:
מקור דברי שבולי הלקט, כמו שכתב שם, הוא בדין בורר שם הותר לברור לאלתר ביד שזה שינוי גמור. ופירוש הדברים: ההיתר לברור בשבת מבוסס על שני דברים: א. שיהיה אוכל מתוך פסולת, ואין זה דרך ברירה משום שדרך ברירה היא לברור את הפסולת מתוך האוכל, ועוד שינוי שהוא לאלתר.
ולכאורה ההיתר בבורר הוא אכן משום שני שינויים ולא משום שינוי גמור! וצ"ע.
אלא שהאגלי טל במלאכת טוחן ס"ק ל' כתב שההיתר בבורר הוא משום שזה דרך אכילה. ולכן כתב בפנים שם:
(יא) אעפ"י שהחותך ירק דק דק חייב משום טוחן [כג] בד"א כשחותך להניח לאח"ז אבל להניח לפני אורחין או לפני בהמה חי' ועופות כדי שיאכלוהו לאלתר אפי' בסכין מותר. [כד] ובלבד בכלי שאינו מיוחד לכך. ועוד יראה לי שאין זה ההיתר נאמר רק בדבר מאכל. אבל לפרך בשמים בידיו כדי שיהי' ריחו נודף להריח בו לאלתר אסור:
והוכיח האגלי טל שזה רק בדברי אכילה, שהרי לגבי כתישת עפר אומרת הגמרא בביצה ז' ע"ב:
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה אמר רב חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח.
והגמרא לא עונה ששם מדובר לאלתר. משמע שזו אינה סיבה להתיר, אלא משום שההיתר לאלתר הוא משום שכך דרך אכילה, וזה לא שייך בדברים שאינם בני אכילה. ולפי זה אין להוכיח מבורר שיש היתר מצד שני שינויים!!
ב.
מקומות נוספים שמצאנו היתר משום שינוי גמור, בבית יוסף סימן שכ בשם שיבולי הלקט שמותר למצוץ ענבים בפה דרך יניקה כיון שהוא שינוי גמור. וזה מתאים לשיטת השיבולי הלקט ששינוי גמור מותר.
אבל בספר יראים מצאנו בסימן רע"ד:
והנותן בשר על המרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ המשקין חושש אני לו מחטאת וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן.
הרי שלא מחשיב את המציצה לשינוי בכלל. שהרי אם זה שינוי רגיל, הרי צריך להיות פטור אבל אסור, ובשינוי גמור מותר לכתחילה. וכאן לדעת היראים זה נחשב למלאכה מן התורה.
אבל בעיקר החומרא של שבולי הלקט על מציצה, הביא בית יוסף את אחיו של שבולי הלקט, רבי בנימין שחולק על זה. אלא שמשמע ממנו שאף שמור, אין ההיתר משום שינוי:
ושבלי הלקט (סי' צ) כתב על זה בשם הרב רבי בנימין דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל ואפילו תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירי מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים דחשיב אבל הכא מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו ואפילו אם יתכוין למצוץ המשקה ממנו בפיו אוכל הוא חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכן כתב בעל הדברות (עטור הלכות יום טוב סוד"ה מחלוקת יב) דאפילו למצוץ משקה מן הענבים מותר לכתחלה דאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו ביה ואינה תולדה עכ"ל ועל פי זה יש להתיר מציצת קנה הסוקר בפיו בשבת כמו שכתבתי בסמוך (פח. ד"ה וכתוב):
ומוכח שההיתר למצץ בפה הוא משום שזה נחשב לאוכל ולא למשקה.
ולמעשה כתב הרמ"א בשו"ע סימן שכ סעיף א':
אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (הגה"מ פכ"א).
שתי הדעות הובאו ברמ"א. וכתב המשנה ברורה שם בס"ק י' וס"ק יב:
ס"ק י': מותר למצוץ וכו' – מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואף על גב דאסור לינוק מהבהמה אפילו בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ"ח סל"ג התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור [דדרך כל בע"ח לינוק] אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה לא גזרו:
ס"ק יב: וכיוצא בהם – היינו אפילו שאר דברים המבוארים למעלה וטעם דעה זו דס"ל דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה דגם שם הוא שינוי ואעפ"כ אסרו חכמים ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא ראשונה ובשארי דברים אין להחמיר ומסתברא דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל הוא וכן משמע מפמ"ג:
הרי שהמשנה ברורה התחשב בסברא של דרך מאכל ולא רק שינוי, ולכן אם שם את הענבים בפיו ומוצץ אותם מותר לכל הדעות.
ג.
דבר נוסף השייך לשינוי היא דין גונח יונק חלב בשבת, מבואר בכתובות דף ס' ע"א:
תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן.
משמע שההיתר הוא לא משום שינוי גמור אלא שזה שינוי אחד וזה דרבנן, אלא שמותר לכתחילה משום שבמקום צער לא גזרו רבנן. וכן כתב במה שהבאנו לעיל ממ"ב ש"כ ס"ק י'.
אבל צריך עיון מה שכתב המשנה ברורה בסימן תצו על דברי הרמ"א בסעיף ב' ששבות דרבנן של לכחול את העין, מותר ביום טוב שני על ידי ישראל. וכתב המשנה ברורה שם בשער הציון אות ט':
ועל ידי שינוי יש לעיין, דהנה ביום טוב ראשון בודאי יש להחמיר כיון שהוא דאורייתא כמו בשבת, [ואף דמצינו שהתירו חכמים לגונח שיונק חלב בשבת משום דהוי מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו, יש לומר התם דאין דרכו של מפרק בכך לא חשיבא מלאכה כלל וגרע הדבר מסתם שינוי בעלמא], אכן לענין יום טוב שני שהוא דרבנן אפשר שיש להקל לגבי חולי שאין בו סכנה, וצריך עיון:
ואם ההיתר הוא משום שזה שינוי גמור שלא נחשב למלאכה, מדוע התירו את זה רק במקום צער, ומדוע צריך את הנימוק הזה? (ע' משנה ברורה שכח, ס"ק קז וק"ט)
ד.
עוד דוגמא שהובאה בפוסקים: שערי תשובה סימן שיט ס"ק א' על דברי השו"ע שכתב בסעיף יא, "כשמסננין את היין צריך ליזהר שלא יעשה גומא (בסודר) לקבל היין משום שינוי. כתב בשערי תשובה שם: שיש מי שמתיר לסנן יין שיש בו יתושים על ידי שינוי גדול, דהיינו כשנותן סוד על פי הכד ושופכין לתוך הכוס או הקערה.
שינוי. עבה"ט ועיין שם בגו"ר שכתב היתר לסנן יין שיש בו יתושים וחומץ שיש בו תולעים ע"י שינוי וכ' דמנהג דעלמא שנותנין הסודר ע"פ הכד או החביות ושופכין לתוך הכוס או הקערה דהוי שנוי גדול ואפי' האוסרים לסנן יין עכור י"ל דמודו בכזה לכן אין למחות במי שנוהג היתר בזה ע"ש:
ה.
וכן במוללין מלילות, כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק כא הלכה יד:
המולל מלילות מולל בשנוי כדי שלא יראה כדש, היונק בפיו פטור, ואם היה גונח מותר לו לינק בפיו מפני שהוא מפרק כלאחר יד ומשום צערו לא גזרו ואף על פי שאין שם סכנה.
וע' מגיד משנה שם, שלדעת הרמב"ם, כרי"ף שבשבת מותר על ידי שינוי וביום טוב לא צריך שינוי. ולכאורה גם כאן ההיתר הוא משום שינוי גמור, ודאי אם נאמר שאיסור המלילות הוא דש מן התורה. (ואולי הפשט ברמב"ם שאם לא יעשה על ידי שינוי נראה כדש, כלומר שזה רק איסור דרבנן. אבל אם כן יוצא שבאיסור דרבנן מותר על ידי שינוי לכתחילה, והרי קי"ל שרק לחולה התירו מלאכה דרבנן כלאחר יד, ע' מ"ב שכח ס"ק נד, וצ"ב).
ו.
וע"ע סימן שי"ט סעיף טז שמותר לתת מפה על כוס שיש בה תולעים ולשתות כך. ואם כן הרי משמע שזה שינוי גמור ולכן מותר אפילו על ידי כלי. אבל אולי ההיתר שם הוא משום שזה דרך אכילה ושתיה.
ז.
מקום נוסף שמצאנו היתר שינוי לכתחילה: בשו"ע סימן שכ"א לגבי איסור גיבול, כתב המחבר בסעיף יד:
אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט.
וההיתר של מעט מעט, ע' שם בביאור הלכה למ"ב שהטעם אינו משום שהוא עושה מעט שהרי חצי שעור אסור מן התורה. אלא טעם ההיתר הוא משום שינוי, ולכן מותר אפילו אם בסוף מתברר שהוא לש יותר מגרוגרת. אבל החזון איש בסימן נח ס"ק ז' הוכיח שההיתר הוא משום שינוי גמור.
ח.
מקור נוסף לשינוי גמור, במגיד משנה פרק ה' הלכה יט לגבי רדיית הפת, שכתב שם על מה שמצאנו שמותר לרדות מן התנור, ברמב"ם פרק ג' הלכה יח שאין נותנין את הפת בתנור אלא אם כן קרמו פניה, והוסיף הרמב"ם שם: "וכשהוא רודה לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחל אלא בסכין וכיוצא בה". וכתב המגיד משנה:
ול"נ שהוא מותר לרדות בסכין כל מה שירצה ולא אסרו רדיית הפת אלא ברודה במרדה שהוא כדרכו והיא עצמה מדבריהם. אם היתה רדיית הפת אסורה מן התורה היה שנויה אסור מדברי סופרים. ועכשיו שהיא עצמה מדרבנן בשנוי מותר גמור.
ט.
בגמרא שבת מ' ע"ב:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת.
וברש"י בהמשך הסוגיה ד"ה ואתא, כתב:
ואתא ר' שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו – הלכך: כדעבדין בחול לא ליעביד, אלא כלאחר יד על ידי שינוי.
וכתב בתולדות זאב שבת שם:
הנה מבואר בדברי רשב"ג דאע"ג דס"ל הפשירו זהו בישולו אפ"ה ע"י שינוי מותר וקשה מבאן על מש"כ הדמב"ם פכ"ב מהלכות שבת הלכה ד "וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו" עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן וקשה הא הפשרו לרשב"ג הוי כיס"ב לדידן וכי היכא דהפשרו לרשב"ג שרי כלאחר יד ה"נ לדידן גם יס"ב כשהוא לאחר יד.
אבל תירץ, שלהפשיר שמן נגד המדורה על גופו עצמו זה שינוי, ובשינוי אחד אסור. אבל לחמם על גופו כדי לסוך על אחרים זה שינוי גמור וזה ההיתר.
ולכאורה יש לדון, שההיתר של שינוי גמור, אפשר להבין על פי מה שכתב האגלי טל בהקדמה, שנדון בשעורים קודמים, שיש שינוי שהוא גם בכל התורה כולה ויש שהוא רק בשבת. כלומר, שמקום שהשינוי רק במעשה ולא בתוצאה, זה שינוי שהוא רק בשבת. ולכן אם השינוי הוא גם מבחינת המעשה וגם בתוצאה, כמו בטוחן על ידי קת הסכין, זה שינוי גם מבחינת המעשה וגם מבחינת התוצאה, זהו שינוי גמור.
צ"ע מדוע לא נתיר כתיבה בשבת ברגל משום שזה שינוי גמור?
שינוי גמור מותר שהתירו לכתחילה. מגיד משנה הלכות שבת פרק ה' הלכה יט, שדבר שאסור רק מדרבנן מותר בשינוי גמור. וע' תולדות זאב פרק כירה (ע' נ' בספר) על גמ' "רשב"ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה…" וע' הערות לשש"כ בספר תיקונים ומילואים פרק ל' הערה מו.
שינוי גמור: ע' תוספתא ביצה א' יב לרסק לפני זקנים בקת הסכין, וצ"ל שזה שינוי גמור, תוספתא זו הובאה בבית יוסף שכ"א לגבי טוחן.
שינוי גמור לדעת התוס' שבדבר שאינו בר גיבול יש איסור לגבל צ"ל שהשינוי שהתירו קלי מעט מעט ושתיתא הרבה ורקך על ידי שינוי הרי זה שינוי גמור וצ"ע אבל ע"פ מ"ב באה"ל ד"ה שמא יבא אין כאן קושיה.
[1] ולכן יש לדחות דברי מחצית השקל שכתב שמבית יוסף ד"ה מותר, שבית יוסף שלא כמ"א המתיר בשינוי אחד.