יא. דבר שאינו מתכוין

ב”ה

מבוא להלכות שבת #11 – דבר שאינו מתכוין ופסיק רישיה

פרק א’ סעיף יב: מתכוון מן התורה אינו חייב על מלאכה שעשה אלא אם כן עשה אותה במתכוון, כלומר שביקש להשיג בפעולתו את התוצאה המקובלת אבל אם לא התכוון לאותה התוצאה וגם לא ודאי שעלידי פעולתו זו תושג התוצאה המקובלת הרי זה דבר שאינו מתכוון ומותר לעשותו. ולכן גורר אדם מטה וכסא ושולחן בשבת ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע עלידי גרירתם וגם לא ודאי שאמנם ייעשה חריץ. מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוון לעקור אותם בהליכתו, ולפיכך אם נעקרים אינו חושש.

פרק א’ סעיף יג: ואם עשה מעשה שכתוצאתו ההכרחית נעשית מלאכה אף עלפי שלא נתכוון לה לתוצאה הרי זה פסיק רישא ואסור לעשותו וכפי שיבואר. “פסיק רישא” פירושו חתוך ראשו ולא ימות כלומר כשם שאי אפשר לחתוך את ראשו של בעל חיים בלא להמיתו בכך, כך אי אפשר לפעולה המותרת להיעשות מבלי שתיעשה בפעולה זו גם מלאכה אסורה. ולכן הנוטל ידים במקום זרוע זרעים יש בכך משום פסיק רישא, גם אם לא נתכוון להשקות הזרעים. הפותח דלת כנגד להבה הקרובה אליה במקום שהרוח נושבת יש בכך משום פסיק רישא כי הרוח גורמת להגברת הלהבה מה או לכיבויה.

יש מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאינו מתכוין. רבי יהודה אוסר, ראה משנה ביצה כג ע”ב:

רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת

ובגמרא שבת דף כט ע”ב מובאת תוספתא:

רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ

דבר שאינו מתכוין בפשטות אינו משום מלאכת מחשבת. וראיה מכך שבכל התורה כולה יש גדר דבר שאינו מתכוין, נזיר חופף ומפספס ובלבד שלא יתכוין להשיר שיער, שבת דף נ’ ע”ב, קציצת בהרת במילה הגמרא בשבת קלג ע”א דנה משום דבר שאינו מתכוין. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, שבת כט ע”ב. הרי שגם במקומות שלא שייך מלאכת מחשבת, מכל מקום דבר שאינו מתכוין פטור.

אבל יש ראשונים שכתבו שבשבת מלאכת מחשבת קל יותר, משום שאליבא דרבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, בכל התורה כולה זה מן התורה אבל בשבת זה דרבנן. זה מהלך התוספות ביומא דף לד ע”ב בהסבר הגמרא שם לפי גרסתם:

תניא אמר רבי יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ דברי רבי יאשיה והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא

פירוש הגמרא לפי התוספות, שלרבי יהודה דבר שאין מתכוין בכל התורה, כגון באיסור קציצת בהרת הוא אסור מן התורה ולכן צריך פסוק להתיר קציצת בהרת אף כשאינו מיכוין. אבל בשבת לרבי יהודה אף שדבר שאין מתכוין אסור, זה רק איסור דרבנן, ואין שבות במקדש.

וע’ ריטב”א יומא לד ע”ב שכתב שאין הבדל בדבר שאין מתכוין בין שבת לאיסורים אחרים. וכתב “ודאי דשבת בנין אב לכל התורה”, ולדעתו אכן יסוד דבר שאינו מתכוין הוא משום מלאכת מחשבת. ע’ נתיבות שלום סימן א’.

בחידושי הגר”ח הלוי על הרמב”ם  הלכות שבת פ”י הי”ז, כתב שהבדל בין דבר שאינו מתכוין ובין פטור מלאכת מחשבת, שדבר שאינו מתכוין “העיקר תלוי בכוונתו ורצונו”, אבל מלאכת מחשבת אינו תלוי כלל בכוונה ורצון כגכי אם בדעת שעושה את המלאכה:

ושני דינים הם, דין דבר שאינו מתכוין של כל התורה, ודין מלאכת מחשבת דשבת. והן נראה דהנך שני דינים חלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דבדין דבר שאינו מתכוין העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בודאי שיעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, מ”מ תלוי בכוונתו אם מתכוין לזה אם לא… משא”כ בדין מלאכת מחשבת אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המלאכה, וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת שיעשה את המלאכה בדעת ומחשבה.

וע”ש שבאר שבכל התורה דבר שאינו מתכוין גם פסיק רישא מותר כיון שמכל מקום אינו מתכוין, רק אם ניחא ליה. אבל בשבת שתלוי בדעת שעושה, אין נפ”מ בין ניחא ליה ולא ניחא ליה. וראה שם שיישב את הרמב”ם כך.

מכל מקום ר”ח יסד לנו שדבר שאינו מתכוין פירושו לגבי כוונתו ורצונו, ומלאכת מחשבת היא לגבי הדעת שעושה את המלאכה.

וטעם היתר דבר שאינו מתכוין, באר בחזון איש בסימן נ’ בתחילתו:

ועכצ”ל לדעת הערוך דלר”ש דדבר שאין מתכוין מותר במקום ספק אע”ג דבכל ספק אזלינן לחומרא והיה ראוי לחוש לגרור מטה שמא יעשה חריץ, העדר הכונה מבטל את המעשה ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידי’ אלא כנעשה מאליו. ולפ”ז היה ראוי להתיר גם פ”ר, דמה לי ודאי מה לי ספק, הרי גם ספק איסורא מה”ת לחומרא וע”כ הא דאסור פ”ר הוא משום דחשיב כיש כאן גם כונה כיון דפעולתו ודאית.

וס”ל להערוך דזה דוקא בדניחא לי’ חשיב כאילו יש כאן כונה אבל בלא ניחא לי’ ולא איכוין אין כאן פעולת אדם כלל אף בפ”ר והלכך מזלפין יין ע”ג אשים והיינו דהזכירו בזבחים ר”ש בדבר שאינו מתכוין אע”ג דהוי פ”ר, וכן בכריתות שם הזכירו ר”ש בדבר שאין מתכוין, דזה מספיק להתיר אף זולת טעם משאצ”ל.

ובנזיקין אף אינו מתכוין חייב, ולכאורה ההבדל הוא משום שבנזיקין הולכים אחר התוצאה ולא אחר המעשה. אבל זה נסתר ממה שיש דין גרמא בנזיקין, הרי שגם בנזיקין המעשה חשוב, ולמה אין פטור דבר שאינו מתכוין?

ע’ בנתיבות שלום סימן א’ שכתב על זה:

הטעם הוא דבענינים אלו [שעיקר הקפידא בהם היא על התוצאה] סברא היא שהתורה אינה מצריכה סדרי מעשה מתוקנים, [שתהא עיקר דעתו על הנזק], אלא כל שעשה מעשה ובא ממנו נזק ורציחה, הר”ז אסור וחייב, אף שעיקר עיסוקו היה בדבר אחר.

פסיק רישא דאוריתא לכולי עלמא, דבר זה מוכח מאותו ענין בסוגיה בשבת קלג ע”א:

אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ואביי לית ליה האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות בתר דשמעה מרבא סברה.

הרי שבפסיק רישא ודאי שזה איסור תורה גם לרבי שמעון. ובסוגיה בכריתות דף כ’ ע”ב מוכח שבפסיק רישא זה דאוריתא גם לרבי שמעון, ע’ תוספות יומא שם.

אגב הסוגיה בשבת, מתוך הסוגיות משמע שסברת פסיק רישא דלא ימות אינה כל כך פשוטה, ואביי סבר אותה רק אחרי ששמע מרבא. ולכן שואלת הגמרא איך אביי הסביר את הדרשה “בשר אפילו במקום בהרת ימול” לפני שידע את סברת פסיק רישא ולא ימות.

הסבר הרמב”ם לפסיק רישא דלא ניחא ליה, ראה רמב”ם הלכות שבת פרק א’ הלכה ו’:

עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה.

לכאורה הרמב”ם נקט דוגמא משונה, שצריך לראש העוף “לצחק בו הקטן” – ומאי נפ”מ לי מדוע רוצה אותו? ואכן בספר הערוך כתב שהיה צריך דם וחתך ראש התרנגול. ומדוע הרמב”ם נקט דוגמא זו? אולי כוונת הרמב”ם שצריך שיהיה פסיק רישא דניחא ליה. נדון בזה בשיעור הבא.

לדעת מרכבת המשנה יש ברמב”ם זה שיטה חדשה בענין הגדרת פסיק רישיה

הסבר מרכבת המשנה במבוא להלכות שבת, על פי חידוש גדול שמביא הר”ן בשבת לח ע”א באלפס בשם הרשב”א. במשנה בדף קו ע”ב מובא:

ישב האחד על הפתח ולא מילאהו ישב השני ומילאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו.

וכתב הר”ן הנ”ל:

והרשב”א ז”ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שע”י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד

דהכי גרסינן בירושלמי [הלכה ו] רבי יוסי בר בון בשם ר’ חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי הונא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר

ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד דוקא קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אף על פי שמתכוין שיהא הצבי נצוד בתוכו עכ”ל ז”ל

ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי’ שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרינן בכולה מכלתין [דף עה. וכ”מ] דמודה ר’ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

וכתב שם השלטי גיבורים:

והשתא לדברי הרשב”א נמצינו למדין דאע”ג דקי”ל דפסיק רישיה אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפסיק רישיה אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו, אבל אם באותו הפסיק רישיה שעושה עושה ג”כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפילו עביד פסיק רישיה ומכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו.

ואני כתבתי בחדושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפסיק רישיה אז אפילו עביד אותו מעשה אפי’ בפסיק רישיה שרי כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישיה, והארכתי שם ומדברי הרשב”א סיוע גדול לדברי כי ק”ו הם דברי מדבריו.

וכתב במרכבת המשנה שזו גם דעת רש”י במסכת זבחים צא ע”ב, שם אומרת הגמרא:

אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים מ”ט אמר קרא ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה’ והא קא מכבי…

ומסקנת הגמרא שם ששמואל סובר כרבי שמעון שדבר שאין מתכוין מותר. וכתב רש”י שם בד”ה הא רבי שמעון:

הא רבי שמעון – שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא.

ולכאורה הדברים תמוהים מדוע “אי נמי”- כלומר, אפילו מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא? אלא זה כדברי השלטי גיבורים, שאם יכול לעשות את אותו מעשה בלא פסיק רישיה אין זה פסיק רישיה.

ולכן כתב מרכבת המשנה גם בדעת הרמב”ם:

הרי נראה בעליל דלהכי המשיל רבנו פסיק רישא כשצריך ראש העוף לצחק בו שנמצא מתכוון לחתוך ראש העוף ואי אפשר לחתכו מכאן וחיה הו”ל כאלו מתכוון להמיתו. משא”כ לפירוש הערוך שצריך לדם נמצא שאינו מתכוון לחתוך הראש אלא להוציא דם והרי אפשר להוציא דם בלא המתה משו”ה לא חשיב פ”ר אף על גב שחותך הראש בפועל כיון שאין תכלית מגמתו אלא להוציא דם וכה”ג חשיב דבר שאינו מתכוין לדרך רש”י ורבנו (אמנם בערוך לדרכו דכה”ג נמי מקרי פ”ר הוצרך לפרש דזילוף ע”ג האישים חשיב פ”ר דלא ניחא ליה ולשיטתו הנזכרת אזיל)

וע’ על זה בנתיבות שלום סימן ט’. וע’ בשביתת השבת, כללי דשא”מ ופ”ר סעיף ג’ שהביא את דעת השלטי גיבורים, והביא את הישועות יעקקב שתמה שלא הביא סברא זו בשו”ע שהיא דעת הרשב”א, אבל כתב שלדינא אין לזוז מדעת כל הפוסקים ואחרונים שבכל ענין הוא פ”ר מאר שבאופן עשייתו עלה א”א בלא עשיית האיסור.

וע’ שם בשביתת השבת אם יש חילוק בפסיק רישא בין מקום יודע שזה יקרה, לבין מקום שאינו מודע בכלל שזה יקרה, והביא קרית מלך רב בפ”א. (שביתת השבת טז ע”א).