יב. פסיק רישא דלא ניחא ליה

ב”ה

יב. פסיק רישא דלא ניחא ליה

פרק א’ סעיף יד:

ויש להבדיל בין שני סוגים של פסיק רישא:

א. פסיק רישא דניחא ליה כלומר שהעושה נהנה מתוצאת הפעולה שעשה גם אם כלל לא התכוון לה ועל מעשה כזה חייב, כגון הנוטל ידים בגינתו שלו במקום זרוע זרעים שהרי נוח לו בתוצאת המעשה שכן הזרעים שזרע יגדלו

ב. פסיק רישא דלא ניחא ליה כלומר שאינו נהנה מתוצאת הפעולה שעשה או פסיק רישא דלא איכפת ליה כלומר שאין לו כל ענין בתוצאת הפעולה –  על מעשה כזה אינו חייב, אבל יש בזה איסור דרבנן, וכגון הנוטל ידים בגינתו של אדם שאינו חפץ לעזור לו כגון נכרי, במקום זרוע זרעים, שהרי אינו רוצה להשקות את זרעיו של הלה, או אפילו בגינתו של יהודי שאינו אוהבו שלא איכפת לו אם יגדלו צמחיו או לא, או אפילו נוטל ידים בגינה שלו אחרי שירדו גשמים וכבר השקו את הגינה כל צורכה ואין לה כל צורך במים הנוספים.

דבר שאינו מתכוין בפסיק רישא, הרי זה איסור דאוריתא, לפחות בשאר איסורים, כפי שמבואר מהסוגיה בשבת קלג ע”א, שיש צורך בדרשה “בשר” אפילו במקום שיש בהרת ימול, משום שזה פסיק רישא שיקצוץ את הבהרת. פסיק רישא דלא ניחא ליה, יש בזה      (וכן מביא הרשב”א שבת קג בשם רב האי גאון, ורשב”א כתובות ו’ ע”א מסכים להלכה כערוך).

ובביאור המחלוקת בין הראשונים לערוך אם פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, ראה בקובץ שעורים כתובות אות יח:

במחלוקת הערוך ותוס’ בפס”ר דלא ניחא ליה, לכאורה נראה טעם מחלוקת זו דתלוי בטעמא דמודה ר”ש בפס”ר, דיש לפרש בזה שני טעמים: א) כגון בנזיר חופף אבל לא סורק דסריקה היא פס”ר, די”ל כיון שיודע דבסריקתו יתלוש שערות מיקרי מכוין לתלישה, אבל היכא דלא ניחא ליה ע”כ אינו מכוין, ב) כיון דסריקה היא פס”ר לתלישה נמצא דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכוין לסריקה אף שאינו מכוין לתלישה דהתלישה נכללת בהסריקה, וא”כ אפילו לא ניחא ליה בתלישה אין לפוטרו משום אינו מתכוין דהא מתכוין לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיון דא”א לזו בלא זו, והיינו דא”צ כונה לגוף המלאכה אלא סגי במה שמתכוין להמעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח, ולפי”ז הדבר פשוט, דלשיטה זאת אסור מדאורייתא בכל האיסורין לבד משבת דאין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה,

אלא שדברים אלו נדחים ממה שכתבו הראשונים, והביאם הרב נויבירט שבשבת פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא מדרבנן, ולא איסור תורה.

אחת הראיות של הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, מהגמרא בשבת קלג ע”א בענין בהרת:

אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ואביי לית ליה האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות בתר דשמעה מרבא סברה… ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין תינח גדול קטן מאי איכא למימר אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין ואי איכא אחר ליעביד אחר דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דליכא אחר.

כשעושה על ידי אחר, הרי זה פסיק רישא אך דלא ניחא ליה, והיה מותר על ידי אחר גם ללא פסוק. ועוד הוכיח מגמ’ שבת קב שהתולש עולשים חייב רק כגרוגרת, ולא חייב בכל שהוא משום שהוא מיפה, משום דעביד בארעא דחבריה.

מתוך ראית הערוך מגמרא זו, מוכח שלדעתו פסיק רישא דלא ניחא ליה אינו דין בשבת בלבד אלא בכל התורה. אבל הרא”ש בשבת פרק יד סימן ט’ לגבי שתיית כוס של עיקרין, כתב שאסור לשתות לרפואה כוס שמעקר והוסיף:

ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר רבי שמעון פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה. דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש”ס בפרק כל התדיר (זבחים דף צא ב) גבי המתנדב יין מזלפו על גבי האישים והא קמכבה אף על גב דלא ניחא ליה כבוי.

אלא שהרא”ש סותר את עצמו, משום שבדף קג הביא ראיה לערוך מאותה גמרא בזבחים שעוסקת באיסור כיבוי).

השאלה היא האם מה שלא נח לו מחזיר את זה לדבר שאינו מתכוין, משום שכשזה פסיק רישא הוא נחשב כמתכוין, אבל בלא ניחא ליה חוזר להיות אינו מתכוין ולכן זה שייך גם בשאר איסורים, או שזה חסרון בדעת, וזה מדין מלאכת מחשבת (על פי הגר”ח שהבאנו בשיעור הקודם, שחסרון דבר שאינו מתכוין “העיקר תלוי בכוונתו ורצונו”, אבל מלאכת מחשבת אינו תלוי כלל בכוונה ורצון כגכי אם בדעת שעושה את המלאכה.

ע’ רא”ש בפרק כל כתבי פט”ז סימן ח’ שכתב הרא”ש:

ולפירוש הערוך דרבי שמעון לא מחייב בפסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה באותה מלאכה דאיכא למימר אנן סהדי דקמכוין.

לפי זה כשלא ניחא ליה זה חוזר להיות אינו מכוין.

יכול להיות שיש נפ”מ בזה, לגבי פסיק רישא שלא נח לו בגלל סיבות הלכתיות, כיון בגלל איסור שבת לא נח לו בתוצאה. אבל באופן רגיל זה דבר שנח לו. ומדוע לא נתיר מיעוט ענבי הדס בחג אף אם אין לו הושענא אחריתי, כיון שודאי לא רוצה לעשות איסור?  או מי שסורק את שערו ופסיק רישא שיעקור שיער, ובאופן רגיל היה נח לו לסלק את המדולדלים, כמו שאומרת הגמרא שכל הסורק להסיר נימים המדולדלים הוא עושה, האם כשלא נח לו מבחינת איסור שבת, זה הופך את זה ללא ניחא ליה?

האחרונים דימו שאלה זו למה ששאלו הראשונים לגבי פרה אדומה, בב”מ ל’ ע”א שאם עלה עליה זכר פסולה, מדוע פסולה הרי ודאי לא ניחא ליה שתיפסל משום שדמיה יקרים?

התוספות שם ד”ה אף כתבו, משום שאם היתה כשרה היה נח לו, לכן אין להכשיר. והר”ש והרא”ש במסכת פרה כתבו קודם תרוץ זה, תרוץ אחר: שכיון שבשאר פרות ניחא ליה גם כאן נחשב שניחא ליה.

השאלה כאן היא האם התורה שאסרה את הפרה אדומה אם נעשתה בה עבודה שנח לבעלים, האם דנים על מצב אובייקטיבי או על המצב בפועל, שצריך שיהיה נח להם עכשיו. ובפשטות משמע שלא מתחשבים במצב ההלכתי אלא במצב במציאות האובייקטיבית, ואם כן גם לגבי פסיק רישא דניחא ליה צריך להיות אותו דבר.

אלא שזה תלוי אם אפשר לדמות דעת לניחותא, ויתכן שזה תלוי במה שכתבנו לעיל האם טעם פסיק רישא דלא ניחא ליה שזה חסרון בכוונה, יש לומר שתלוי במציאות. אבל אם דין פס”ר דלא ניחא ליה שאינו מלאכת מחשבת, יתכן שצריך לדון על המצב האובייקטיבי, כמו בפרה ובדין ניחותא.

ומצאתי שהעיר על זה בשמירת שבת כהלכתה פרק י’ סעיף יד בהערה מ בשם הגרש”ז אוירבך זצ”ל:

יש לדון במי שטרח הרבה זמן למצוא נכרי שיפתח את הדלת, וא”כ הרי גילה דעתו דלא ניחא ליה משום איסור שבת, וגם הרי יש אור בבית, או מחמת אור היום או שהאור בחדר דולק, האם יחשב משום כך כפסיק רישא דלא ניחא ליה, עכ”ד.

וע’ נתיבות שלום סוף סימן ח’, אם נאמר שהקושר קשר שדעתו לעשות לקיימא אך כוונתו להתירו במוצאי שבת, שנחשב אינו של קיימא (שלא כהכרעת המ”ב), מה יהיה הדין כשוונתו להתירו בגלל איסור שבת, ולא מצד עצם הענין. ע’ הערות הגרש”ז בסוף נשמת אברהם.

וראיה נוספת הביא הערוך מגמרא סוכה לג ע”ב:

תנו רבנן אין ממעטין ביום טוב משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביום טוב אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי.

אלא שהתוספות ביומא לד ע”א דחו את ראיות הערוך, משום שמה שמוכח בגמרא שם הוא רק שאין איסור דאורייתא, אבל עדיין יתכן איסור דרבנן. ובקשר לראיה מסוכה שם מתירים לכתלחילה, כתבו התוספות שכיון שיש לו הושענא אחריני אין זה מלאכה כלל. ובתוספות יומא שם דנו באריכות על דברי הערוך ועל ראיותיו.

“לא ניחא ליה” פירושו גם “לא אכפת ליה” – ע’ משנה ברורה סימן ש”כ בביאור הלכה:

דלא ניחא ליה – הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ”מ בזה נקרא ג”כ פ”ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע”ה ד”ה טפי מהא דשבת ק”ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:

המאירי בשבת קג (הביאו ביביע אומר ח”א סימן כא) אומר שפסיק רישא שקשה לו לכ”ע מותר:

ויש לך צד אחר בדין פסיק רישיה שהוא מותר לכתחילה לר’ שמעון ולר’ יהודה פטור והוא כשהמלאכה הנגררת ממנה קשה לו ע”ד מ”ש בפרק כלל גדול דכמה דאית ביה נשמה טפי עדיפא ליה ואף על פי שבאותה שמועה מיהא פטור אמרו מותר לא אמרו טעם הדבר מפני שיש מלאכה אחרת עמה כמו שאמר ולחייב נמי משום נטילת נשמה הא כל שאתה מוצא מלאכת היתר ונגררת עמה מלאכת איסור שהיא קשה לו מותר לכתחלה.

ולכאורה יש ראיה שהראשונים לא מקבלים את דעת הערוך, שהרי לפי הגמרא בשבת קלג, אם יש אחר צריך למול על ידי אחר. ולשיטת הערוך, כיון שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לכן חייב אחר למול. לפי שאר הראשונים, זה לא נשאר למסקנה, כיון שזה נאמר לפני שאביי ידע שמודה רבי שמעון בפסיק רישא, אבל למסקנה אין נפ”מ בין אחר לבין האב. אבל לערוך זה נשאר למסקנה ואם כן הראשונים היו צריכים לומר במילה בצרעת שצריך לעשות על ידי אחר. וממה שלא כתבו משמע שלא סוברים כדעת הערוך. (אלא אם כן לא כתבו משום שזה לא שכיח, ע’ נתיבות שלום סימן ז’).

והוסיפו התוספות על פי הערוך:

ומתוך כך התיר ב רזא הכרוכה בפשתן למשוך ממנו בשבת אף על גב דקא עביד סחיטה והוי פסיק רישיה הואיל ואינו נהנה באותה סחיטה דקא אזיל לאיבוד ומותר.

דין זה של הברזא מובא בשו”ע או”ח סימן שכ סעיף יח:

חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שא”א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי’ איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע”ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב (וע”ל סי’ ש”א עוד מדיני סחיטה).

מה מסקנת המחבר, האם סומך על פסיק רישא דלא ניחא ליה או לא? המגן אברהם כתב שאם אין כלי מתחת הברזא והנסחט הולך לאיבוד אין זה דש בכלל משום שאיסור  דש הוא רק כשהמשקין אינם הולכים לאיבוד. ומשנה ברורה כתב כט”ז שההיתר הוא של פסיק רישא דלא ניחא ליה בצירוף ברזא ארוכה ומדין ספק שיש לו בית אחיזה. ומכל מקום לפי זה מסקנת המחבר היא שפסיק רישא דלא ניחא ליה אסור.

כלומר, פסיק רישא דלא ניחא ליה מעיקר הדין אסור אלא אם כן יש עוד סברא להיתר. ובשבוע הבא נדון בפסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, האם יהיה מותר לכתחילה. ובפסיק רישא דלא ניחא ליה בגרמא האחרונים התירו, ולכן כתב בשש”כ פרק יב סעיף יט:

כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת, וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך, אם אמנם אין כוונתו אליה(נג). אמנם ודאי שאסור לשפוך את המים הללו שיגיעו מהכיור באופן ישיר על זרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר, גם אם אין כוונתו כלל להשקיית הצמח(נד), ועיין להלן פרק יד סעיף מו.

וכן כתב ביביע אומר ח”ד סימן לג אות טו:

נראה עיקר שאין להקל כלל בפ”ר דלא ניח”ל כ”א בצירוף סברות וסניפים אחרים.