ב"ה
מבוא להלכות שבת פרק א' סעיף טו – פסיק רישא באיסורי דרבנן
פרק א' סעיף טו:
גם פסיק רישא באיסורי דרבנן – אסור, ולכן אין פורסין מחצלת על גבי כוורת של דבורים באופן שבהכרח יהיו דבורים ניצודות, אף אם כל כוונתו בפריסת המחצלת אינה אלא להגן על הדבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואע"פ שצידת הדבורים אינה אסורה אלא מדרבנן.
לגבי פסיק רישא בדאוריתא בשבת, יש ראשונים האומרים שזה רק דרבנן, ע' שיטה מקובצת כתובות ה' ע"ב ורבי דניאל הבבלי בשו"ת ברכת אברהם סימן יט (בדעת רבי יהודה בדבר שאינו מתכוין שאינו פסיק רישא, כתבו התוספות ביומא לד ע"ב שזה רק דרבנן, אבל בפסיק רישא לרבי שמעון לא אמרו). מכל מקום דעת הרמב"ם בהלכות שבת בפ"א ודאי שאם זה פסיק רישא יש חיוב מן התורה.
נחלקו האחרונים, ויתכן שגם ראשונים בדין פסיק רישא בכל איסור דרבנן אם אסור או מותר. בפשטות גם פסיק רישא באיסור דרבנן אסור, וכן מוכיחות כמה סוגיות. השאלה היא האם ניתן לצרף שיטות הסוברות שפסיק רישא בדרבנן מותר.
תרומת הדשן כתב בסימן ס"ד:
שאלה: סכין התחוב בכותל של עץ מבעוד יום, או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים, שרי להוציא הסכין בשבת או לא?
ובתוך דבריו כתב שפסיק רישא בדרבנן מותר:
אבל בשאין מתכוין, נוכל לומר אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי, דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור, לפסיק רישיה, כדאיתא בתשובת מור"ם במרדכי פ' הזורק.
הגר"א בסימן שי"ד הביא ראיות שגם באיסור דרבנן אסור פסיק רישא, שהרי גרירת מיטה כסא וספסל, אם הם גדולים שזה פסיק רישא אסור, אף על פי שזה כלאחר יד וזה רק דרבנן. ועוד הוכיח משבת קכ ע"ב, שנר שאחורי הדלת אסור לפתוח אותה כיון שזה פסיק רישא שיכבה, אף שכיבוי זה הוא דרבנן.
וכתב הגר"א שם שנראה שתרומת הדשן חזר בו:
ונראה שחזר בו תה"ד ממ"ש בתחלה דפ"ר בדרבנן מותר שהרי בחבית ודאי אינו אלא דרבנן וההיא דכחו לאו ראיה היא דאף בר"ה ליכא איסורא ועמ"א.
ובשו"ת יביע אומר ח"ד סימן לד רצה לומר שפסיק רישא בדרבנן תלוי בשאלה זו:
ולכאורה אמרתי דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא קמאי בדין פסיק רישיה במלאכה דאורייתא, אם יש בו חיוב מן התורה, או אינו אסור אלא מדרבנן. דלמ"ד פ"ר בדאורייתא חייב, יש לאסור גם בדרבנן. אבל למ"ד פ"ר בדאורייתא פטור, ואין איסורו אלא מדרבנן, בפ"ר דרבנן יש להתיר, דגזרה לגזרה לא גזרינן.
אבל פשטות הסוגיות שלרבי שמעון חייב מדאוריתא, ע' שבת קג ע"א שהגמרא שואלת מדוע לא יתחייב כל התולש משום יפוי והא אביי ורבא מודים בפסיק רישא ולא ימות. וע' ביביע אומר שם אות ו' שדחה את הסברא הנ"ל והוכיח שיתכן לגזור בדרבנן אף אם אינו מתכוין עצמו בפסיק רישא גם הוא רק מדרבנן.
ולכאורה לפי הסברא שכתבנו בשיעור קודם, אם פסיק רישא הופך את המעשה לכוונה, הרי אין מקום לחלק בין איסור תורה או איסור דרבנן, שהרי פסיק רישא באיסור דרבנן הרי הוא כמכוין.
וע' מגן אברהם סימן שי"ד ס"ק ה' שדן בזה ודחה את דבריו של תרומת הדשן.
וע' יביע אומר ח"ד סימן ל"ד שהאריך בדין פסיק רישיה בדרבנן, וכתב הטעם משום שדבר שאין מכוין בשבת אסור לר' יהודה מדרבנן כיון שאיסורי תורה הם איסורי חפצא והמלאכה עצמה אסורה. אבל איסורי דרבנן הם איסורי גברא ולכן כשאינו מכוין אף אם זה פסיק רישיה מותר.
וברמ"א משמע שפסיק רישא באיסור דרבנן אסור, משום שכתב בסימן שט"ז סעיף ג':
יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו.
הרי שאף שצידת זבורים היא דרבנן, אסר לסגור באופן שזה פסיק רישא שיצודו.
את החומרא שלא לנעול תיבה שיש בה זבובים, כתב הטור בשם בעל התרומות. והטור כתב שאין לדקדק משום שהזבובים לא ניצודים שם כיון שאם בא לפתוח הם יברחו.
וכתב בית יוסף שם:
אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומה הכי הוא דאיכא למידחינהו שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו (קו:) אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו אי נמי דעד כאן לא אסר רבי שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא. ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם.
ומשמע בדעת בית יוסף שפסיק רישא בדרבנן מותר. אבל דבורים במינן ניצוד. ואכן בשו"ע סימן שט"ז סעיף ד' כתב:
פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה.
ולפי מה שכתבנו צידת הדבורים היא מן התורה לבית יוסף. אבל המשנה ברורה ס"ק יח כתב:
בענין שאינו מוכרח – כגון שלא יהדק המחצלת על הכוורת כ"כ כדי שיוכלו הדבורים עכ"פ לצאת בדוחק או שיש בכוורת איזה חור קטן ויכולים לצאת משם ואף על גב שאין נראה להדיא להדבורים עי"ז אפ"ה שרי דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפילו במילתא דרבנן.
ובשער הציון הרחיב בזה באות כא על דבריו שאם אין חור זה פסיק רישא:
מגן אברהם ודלא כתרומת הדשן המובא שם במגן אברהם בסימן שי"ד סעיף קטן ה. וגם מדברי הגר"א בסימן זה שמשמע שגורס בגמרא האי ותסברא וסבירא לה דדבורים אין במינן נצוד, על כרחך גם כן דסבירא לה דלא כתרומת הדשן:
ולפי מה שאמרנו שדעת המחבר בעצם היא שפסיק רישא בדרבנן מותר, יש להבין כך את סימן שי"ד סעיף א' וברמ"א:
אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי. ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפי' יש בה נקב חדש, אם להרחיבו, אסור. הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. הגה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה, אם מותר ליטול ממנו חרס, ע"ל סי' ש"ח סמ"ד.
לדעת המחבר מותר להכניס ולהוציא סכין גם אם לא הכניסו והוציאו פעם אחת לפני שבת, ולרמ"א אסור, ומשמע שהמחבר סובר שפסיק רישא בדרבנן מותר. וע' מ"א שהביא דעת התרומת הדשן הנ"ל המתיר בפס"ר באיסור דרבנן. וע"ש שזו המחלוקת בין המחבר לבין הרמ"א אם מותר להוציא סכין שלא הוציא פעם אחת מערב שבת. ומ"ב ס"ק יב אוסר.
וכן הסביר המשנה ברורה שם בסעיף קטן יא את מחלוקת המחבר והרמ"א:
(יא) תקוע – היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן
וסיים שם:
והנה לענין עיקר הדין הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל.
מאידך נפסק בסימן של"ז סעיף א' שאסור לגרור מטה כסא וספסל, וע' בשער הציון שם אות א' שזה אינו חופר כדרכו במרא וחצינא אלא כלאחר יד ואם זה בשדה ולא בבית הרי גם מקלקל. הרי שגם המחבר אוסר פסיק רישיה במלאכה דרבנן גם באופנים אלו.
שיטה זו שפסיק רישא באיסור דרבנן מותר, כבר המאירי כ"ט ע"ב מביא שיטה שפסיק רישיה מותר באינו איסור תורה:
ויש מוסיפים לומר שלא אסרו פסיק רישיה אף בניחא ליה אלא בחשש איסור שאלו היה עושהו בכונה היה בו איסור תורה הא כל שלא היה בו אלא איסור חכמים אף בניחא ליה מותר
ואף על פי שבפרק כתבי אמרו נר שאחורי הדלת פותח ונועל ואם כבתה כבתה והעלינו בה שהוא אסור כמו שיתבאר שם ואף על פי שאינו מתכוין ומצד פסיק רישיה והרי הכיבוי מדברי סופרים הוא הואיל ואינו צריך לגופו אפשר הואיל ולפעמים הוא מן התורה כשהוא צריך להבהב הוא קוראה מן התורה
ויש סותרים ראיה זו ממה שאמרו בסוף פרק כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש ואפילו הכי מודה בפסיק רישיה ואין זו ראיה שהרי טעם זה לא עלה שם במסקנא ולא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא כל שאינו מתכוין הוא מתיר ומ"מ כשמודה בפסיק רישיה שמא דוקא בדאוריתא וכן מה שאמרו במיעוט ענפי הדס והא מתקן מנא ותירץ שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין הוא והקשו עליה והא מודה ר"ש בפסיק רישיה אף על פי שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים שמא לא נאמר שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים אלא במקום שאין בו מעשה כגון הפרשת תרומה ומעשרות אבל לקוט בידים מדאורייתא הוא ואף על פי שאין הענף מחובר לאילן מ"מ במקום תקון אסור.
ובדעת הרמב"ם דנו האחרונים, ע' באר יצחק סי' טו וביביע אומר ח"ד סימן לד. וע' רמב"ם הלכות יום הכפורים פ"ב ה"ד, אבל ע' לח"מ שם.
ואולי יש לומר שהמחבר מתיר פסיק רישיה רק במלאכה שעיקרה דרבנן כמו בונה דרבנן של חבית ואינה מחובר. אבל דבר שהוא מן התורה אלא חסר תנאי החיוב, בזה המחבר לא מתיר. וע' להלן לגבי פ"ר דלא ניחא ליה בשם שביתת השבת.
ובספר שביתת השבת בכללי מלאכות שבת, כללי דשא"מ סוףת אות ד' במעשה חושב כתב:
וראיתי בגהוח הגאון ד"ש נאטאנזאהן לשו"ח מהר"ם ברוך סי' שמ"ח כתג ובתשובה כחנתי לחלק בין הפרקים דפ"ר דלא ניחא לי' דיש שני מיני איסור דרננן יש איסור דרבנן שהוא מצד עצמו מלאכה דרבנן ונזה גזרו כל שהוא פ"ר אף שהוא דשא"מ ויש איסור דרבנן שהוא משוס גזירה שאם נתיר לו זאת יבא לידי מלאכה דאורייחא ונזה כל שהוא אינו מכוין לעשוח זאת מה נכך שהוא פ"ר מ"מ כל שהוא אינו מתכוין לא יבוא לידי איסור דאורייתא עכ"ל
וכן הביא בשמו בשמירת שבת כהלכתה בהערה למבוא בסעיף הנ"ל.
בשש"כ בפרק ה' סעיף יב בהערה מב מתיר פסיק רישיה בתרי דרבנן לגבי סחיטת אשכולית על ידי כפית כשאוכל ממנה. כיון שהוי סחיטה כלאחר יד וזה פרי שהסחיטה שלו דרבנן כמבואר במ"ב ש"כ ס"ק ה'.
המ"ב בסימן של"ז שעה"צ אות ב' כתב להתיר רק בתרי דרבנן ולא ניחא ליה (ובפס"ר דלא נ"ל בדרבנן לא מתיר לכתחילה המ"ב אלא במקום הצורך – מ"ב שכ"א ס" קעז לגבי להשתין על טיט), ומדוע בזבובים מתיר גם בתרי דרבנן לחוד? וע"כ צריך לומר שזבובים אין במינם ניצוד ולא יכול להיות מן התורה אבל אם זה כרוך באופן שיתכן שיעבור על איסור מן התורה א"כ צריך שיהיה גם לא ניחא ליה.
וכן הפרי מגדים בא"א שט"ז אות ז' מתיר פסיק רישיה בתרי דרבנן והביאו המ"ב בסימן ש"מ בשער הציון אות כב שכתב "וע' בסימן שט"ז בפמ"ג בא"א אות ז' דהקילו עוד שם ביותר מזה וכ"ש בכאן דהוי עונג שבת".
וע' תחומין יב מהרב שמואל קידר עמ' 427, על פסיק רישא באיסורים דרבנן. עו' אור לציון א' סימן כה. ושם חילוק חילוקים דומים למ"ש באיזה מקרים הפוסקים מתירים בפסיק רישא בדרבנן.
באור לציון שם כתב שיש שלשה חילוקים:
- מלאכה דאוריתא שלא נשלמו תנאי החיוב שבה, כמו מלאכה שאין צריכה לגופה, שעם שינוי המחשבה יכול להגיע בה לאיסור תורה. ובזה גם המחבר אוסר בפסיק רישא, אף בדרבנן.
- מלאכה שיש חסרון בסוג הפעולה ולא יוכל לבא לידי חיוב חטאת בכה"ג לעולם, דעת מרן להתיר, וכמו שהיה מתיר לולא דעת התרומות בפריסת מחצלת על דבורים אף בפסיק רישא, משם שאמנם הצידה היא צידה רגילה, אבל מבחינת סוג הצידה לא יכול להגיע לאיסור דאוריתא ולכן מרן הקל.
- באיסור דאין בו עיקר מן התורה כלל, כמו להוליד ריח בבגדים, בזה כתב בשו"ע הרב שמותר לעטוף את האתרוג בבגד ביום טוב אף שמוליד ריח ואין לו עיקר מן התורה כלל.
נספח. תשובת הרב עובדיה יוסף לסיכום דין פס"ר בדרבנן:
(לב) אתה הראת לדעת כי כמה וכמה גדולים מהמחברים האחרונים החזיקו בכל עוז בשיטת התה"ד בשם המרדכי דפ"ר בדרבנן שרי, מנייהו מלכי מנייהו אפרכי. וכמה מהם מייחסים כן לדעת רש"י והרמב"ם והר"ן. וכן מבואר להדיא במאירי להקל. וכן דעת רבינו משה מבדריש והרא"ש מלוניל והאהל מועד להקל. וכן מוכח להדיא באור זרוע ח"ב (סי' עח סוף אות ח). ע"ש. והא ודאי שאין מקום לדחות דברי רבותינו הראשונים מסוגיות מפורשות. דכל רז לא אניס להו. וע' בהרא"ש (סנהדרין לג) בשם הראב"ד. והנה גם מרן הב"י (סי' שטז) סובר מעיקר הדין להתיר פ"ר בדרבנן, אלא שבסוף דבריו חשש לסברת בעל התרומה והמרדכי, שלא לנעול דלת התיבה שיש בה זבובים, הואיל ונפק מפומייהו. ומשום שאפשר הדבר בנקל להפריח הזבובים בתנופת יד קלה כמות שהיא כשלחו כלה גרש יגרשם. (וע' בט"ז ובש"ע הגר"ז, ושאר אחרו' שאין צורך לעיין ולדקדק אם נשארו עוד זבובים בחורים ובסדקים.) משא"כ במקום צורך שפיר סמכינן להקל. ובפרט לפמ"ש בשו"ת באר יצחק (סי' טו ענף ד) דאף התה"ד מודה היכא דאפשר (בנקל) שיש להחמיר בפ"ר בדרבנן, ודוקא היכא דאין לו עצה אחרת, כגון הוצאת הסכין הנעוצה בחבית. שיש לו צורך בשתיית היין, ולא סגי בלא"ה שפיר דמי. ע"ש. ולפ"ז ניחא נמי דברי המרדכי שלא יסתור דברי עצמו, דהתה"ד הביא בשם המרדכי פ' הזורק דמיקל בפ"ר בדרבנן, והוא עצמו אוסר נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים, א"ו שיש לחלק כאמור. (ודלא כהרב טל אורות (דנ"ט סע"ג) שדחה בשתי ידים ד' התה"ד בשם המרדכי. עפ"ד המרדכי גופיה שאוסר נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים. ע"ש.) והן אמת שרבים ועצומים מן האחרונים ס"ל לאסור פ"ר בדרבנן, אולם כיון דלעומתם מצינו רבים ונכבדים מן האחרונים דס"ל להקל, שנזכרו כבר בדברינו לעיל, ומהם: שלטי הגבורים, פרי חדש, גנת ורדים, לשון לימודים, פרי האדמה, הרב בעל יד מלאכי, מהר"י עייאש, מהר"י טאייב, נחפה בכסף, הישועות יעקב, הגרע"א, עמק הלכה, פתח הדביר, התורת חסד מלובלין, הגרי"צ אלחנן, ועוד. ועל צבא תהלתם הר"ן והמאירי ורבינו משה מבדריש והרא"ש מלוניל ואהל מועד וסיעתם, וכולה מילתא דרבנן היא, במקום הצורך ודאי שיש מקום רב לסמוך עליהם.