ב"ה
שיעור 18 –מקלקל בשבת
מבוא פרק א' סעיף יט. (ה) "תיקון" – מן התורה אין אדם חייב על עשיית מלאכה אלא אם כן עשה אותה בדרך תיקון, או אפילו בדרך קלקול אך לשם תיקון, אבל העושה מלאכה בדרך קלקול והשחתה – מן התורה הוא פטור, ואסור לעשות כן מדרבנן. לכן הקורע כפתור רפוי מבגדו כדי לתופרו אילו מחדש, חייב, שהרי במעשה הקריעה הוא מתכוון לתקן, אבל הקורע כפתור כדי לקלקל את הבגד – פטור; המוחק כתב או אפילו שירטוט כל שהוא כדי לכתוב במקומו של הכתב – חייב, אבל המוחק כתב דרך השחתה, כגון שזרק מכתב כתוב בדיו לתוך מים – פטור; החובל בבעל-חיים ומוציא ממנו דם משום שהוא צריך לו לדם – חייב, ואילו אם נתכוון לחבול בו בלבד פטור מפני שהוא מקלקל.
ומצאנו שהתירו לנו חז"ל, אף לכתחילה, לעשות מלאכה בדרך קלקול והשחתה, אם אמנם עושה כן לצורך השבת, כגון לקרוע נייר העטיפה של מיני מאכל שברצונו לאכלם בו ביום, או לשבור חבית כדי לאכול את מה שבתוכה.
במשנה שבת פרק האורג, שלשה עשר, דף קה ע"ב שנינו:
משנה הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן,
וברמב"ם הלכות שבת פרק א':
הלכה יז: כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אף על פי שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.
הלכה יח: כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
מקלקל בשבת פטור, הטעם הוא משום שאינו מלאכת מחשבת, כך עולה מתוך הסוגיה בחגיגה דף י' ע"א על מה שכתוב במשנה שם: "הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות":
הלכות שבת מיכתב כתיבן לא צריכא לכדרבי אבא דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אפילו תימא לרבי יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא.
הרי שפטור מקלקל הוא משום שאינו מלאכת מחשבת. אלא שיש איסור דרבנן כמו כל דבר שכתוב בו שפטור, הכוונה היא פטור אבל אסור, ואינו מותר. (וע"ע במקורות וציונים לרמב"ם פרק א' הלכה יז עוד מקומות שהרמב"ם כותב שמקלקלין פטורים.)[1]
הגדרת התיקון: ברמב"ם הנ"ל לכאורה משמע שחייב כל שאינו "בדרך השחתה" שהרי הפטור הוא רק אם זה נעשה בדרך השחתה. ולשון זו, כתב הרמב"ם בשני מקומות נוספים: בפרק י' הלכה טו לגבי סותר:
הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור על מנת לבנות, אבל אם סתר דרך השחתה פטור, הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע הרי זה תולדת סותר וחייב והוא שיתכוין לתקן.
וכן בפרק יב הלכה א' כתב הרמב"ם הגדרה זו של קלקול:
המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.
בפרק א' הזכיר הרמב"ם את מלאכת חובל ומלאכת קורע, ובקורע צריך שיהיה קורע על מנת לתפור. וכן בפרק י לגבי סותר הרי חיוב הסותר הוא רק בסותר על מנת לבנות. ולכאורה אם כל הענין הוא שלא יהיה דרך השחתה, אם כן יהיה הדין שאין צריך על מנת לבנות או על מנת לתפור, אלא כל תועלת שתהיה מסותר וקורע יהיה חייב כיון שאין זה דרך השחתה.
אותה שאלה גם לגבי מוחק. גם מוחק צריך שיהיה על מנת לכתוב, ושם הרמב"ם לא הזכיר "דרך השחתה", ראה רמב"ם פרק יא:
הכותב שתי אותיות חייב, המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב, הכותב אות אחת גדולה כשתים פטור, מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב, כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב, הכותב על מנת לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, אבל המוחק על מנת לקלקל פטור.
מה יהיה הדין כשמוחק שלא על מנת לכתוב אלא משום שצריך למחוק חוב שכבר שילם אותו. זה אינו דרך השחתה, ואינו על מנת לתקן, האם יתחייב על זה או לא?
מאידך, הרי בפרק א' הלכה יח שהבאנו לעיל כלל הרמב"ם את הסותר יחד עם המוחק, ומשמע שזו אותה הגדרה. ולכן די שלא יהיה בדרך השחתה. וכן כתב בביאור הלכה בסימן ש"מ ד"ה המוחק, בשם הפרי מגדים:
והואיל דאיירינן בדיני מחיקה ראיתי להעתיק מה שמצדד הפמ"ג בזה והוא דאם בהמחיקה לבד היה שום תיקון כגון שהיה כתוב שם איזה ענין שהיה הוא חייב לחברו או חברו לו וכה"ג ונצטרך עתה למחקו חייב משום המחיקה לבד אף על פי שלא היה ע"מ לכתוב ודוקא במוחק טשטוש וכדומה בעינן שיהיה כונתו ע"מ לכתוב ב' אותיות או כשאותו הכתב לא היה מעלה ולא מוריד משא"כ בזה שהמחיקה גופא הוא תיקון.
אבל ק"ק שהרי הרמב"ם הדגיש שצריך מחיקה על מנת לכתוב "במקום המחק" והמשנה ברורה עצמו כתב בביאור הלכה סימן ש"מ שם בסוף ד"ה משקין:
ובענין מחיקה העתקתי עקרו מלשון הרמב"ם ומה שכתב ע"מ לכתוב במקום המחק נראה דלמד כן ממה שאמר בגמרא ופסק כן הרמב"ם דסותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר וכו' ע"ש בדף ל"א ע"ב.
ולכאורה זה סותר את מה שכתב במשנה ברורה שם שחייב אף אם אין במחיקה שום תיקון אלא שהיה לו צורך למחוק. אלא שזה מיושב על פי מה שנכתוב להלן בשם קרית מלך רב, שבמקום שהמחיקה עצמה היא התיקון או הסתירה עצמה היא התיקון, לא צריך על מנת לבנות ולתקן במקומו.
וע' עוד בסוף סימן ש"מ במה שהביא המחבר את דברי הרמב"ם שאם מפרק עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע. ובביאור הלכה שם שדן בכל מלאכות על מנת, האם צריך על מנת לבנות, לכתוב ולתפור דוקא או שגם כשעושה על מנת לתקן דן בזה.
כלומר, השאלה היא האם במלאכות של סותר קורע ומוחק, צריך "על מנת" כדי שלא יהיה מקלקל, שאם אינו על מנת, הרי זה מקלקל, או כדי שזה יקרא מלאכה. ונ"פ אם די בתיקון. וע' נתיבות שלום, שבת סימן לו.
אלא שצריך לשים לב לעוד חידוש ברמב"ם פ"א הלכה יח הלכה יח: כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
שהבאנו לעיל:
הלכה יח: כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
הרי שצריך על מנת לבנות במקומו דוקא. כלומר שזה נחשב לתיקון רק אם הבנין במקומו. והביא תנאי זה גם לגבי חפירה ולא רק לגבי סותר. הרי שגם במלאכות שאינן על מנת, כמו חופר, כדי שלא יהיה מקלקל צריך שהתיקון יהיה במקומו.
אלא שצריך עיון על הרמב"ם, שהרי בסוגיה בדף לא ע"ב מבואר שכל כיבוי של נר הוא סותר על מנת שלא לבנות במקומו, ולכן לרבי יוסי, אף שסבר כרבי יהודה דמלאכה שאין צריכה לגופה חייב, בכל אופן פטור על כיבוי הנר גם אם הוא מתיירא מפני גויים, משום שזה סותר על מנת לבנות שלא במקומו, ופרש רש"י שם:
מכבה על מנת להדליק – היינו במקומו, אבל כי חס על הנר או על השמן, ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה, אפילו צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה – אין זה סותר על מנת לבנות במקומו, שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה, הלכך, לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה, וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו – אין כאן עוד בנין במקום סתירה, ודקתני שהוא עושה פחם – כלומר: מפני שהם עושין פחם מתחלתה, ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור, ואיכא בנין במקום סתירה.
והרי הרמב"ם עצמו פסק בפרק א' הלכה ז' שהמכבה את הנר מפני שהוא חס על השמן או חס על הפתילה חייב. והרי אין זה סותר על מנת לבנות במקומו.
ויותר מזה קשה, שהרי חייב בהריגת המזיקין ובקורע בגדים על מנת להטיל אימה על אנשי ביתו, והרי אין התיקון במקום הקלקול? ע' פרק י' הלכה י':
הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, והפותח בית הצואר בשבת חייב.
ובנתיבות שלום סימן ח הביא את אמרי בינה סימן לב, ובשביתת השבת בפתיחה שהביאו את ספר קרית מלך רב לבנו של בעל המחנה אפרים (נולד בקושטא 1707, תס"ז), שכותב שכל שהתיקון נעשה מיד עם הקלקול לא צריך תיקון במקומו, ורק במקום שכרגע אין תיקון ואנו צריכים לחייבו על סמך התיקון העתיד לבוא בזה נוקט הרמב"ם שאין לחייב אלא אם כן התיקון הוא במקום הקלקול שאז הקלקול עצמו נחשב לתיקון.
וע' בנין שבת במלאכת קורע פט"ז עמ' קכא שהביא מחלוקת האחרונים האם לרמב"ם צריך על מנת לבנות במקומו או לא. וכן דעת המנחת חינוך במוסך השבת במלאכת סותר שלרמב"ם אין צריך שיהיה על מנת לבנות במקומו. וכן פשטות הרמב"ם שהבאנו לעיל, שדי במה שלא יהיה דרך השחתה.
כפי מה שנתבאר, הרי במקלקל יש איסור דרבנן ולכן רק פטור אבל אינו מותר.
גמ' קמ"ו ע"א שובר אדם את החבית. וכתב רש"י "דאין במקלקל שום איסור בשבת". וכתב הר"ן (ס"א ע"ב באלפס): "ולא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיכא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה".
וע' מגן אברהם שי"ד סעיף א' שמדינא אין איסור אפילו בכותל ובחבית גדולה כיון דאין מתכוין ומקלקל, אבל תרומת הדשן כתב כדי לקיים המנהג. וכן בגר"א בסוף ההגהה כאן משמע שמקבל את זה שדבר שאין מכוין ומקלקל מותר.
וכתב בתהלה לדוד שי"ד ס"ק ג' שהדבר צריך עיון שהרי בסימן של"ז ס"ק א' אוסר בגדולים אף דהוי מקלקל והמ"א רמז לשם. ולכן כתב שגם המ"א אינו מתיר אלא המוסיף. (ובסופו כתב שלפי זה צ"ע דברי הדגמ"ר בסי' ש"מ לגבי עוגיות.)
וע' מ"א סימן של"ז ס"ק בסיומו שהפנה למ"ש בשי"ד ובסימן שי"ד כתב שאולי זה רק בשדה שאסור לגרור ולא בבית עיי"ש וע' נתיב חיים.
וכתב בביאור הלכה שאף שמדעת רש"י משמע דבמקלקל שהוא לצורך שבת מותר לכתחילה, תוס' ורא"ש ור"ן פליגי עליה (מ"א). ונפ"מ מזה גם לענין שאר מלאכות, ואפשר דגם רש"י מודה בשאר מלאכות. וכתב שכן מוכח ברמב"ם פ"א הלכה ג' והלכה יז שמקלקל פטור אבל אסור בכל המלאכות. וכתב המ"ב בביאור הלכה שלא מצינו שום שבות שיהיה מותר על ידי ישראל משום שהוא צורך שבת, "וע"כ פשוט דאין להקל בזה כלל".
על מה שכתב המחבר שחבית שלימה אסור לשברה בשבת, כתב המשנה ברורה בביאור הלכה:
אסור לשברה וכו' – עיין במ"ב דאף שהוא מקלקל מדרבנן מיהו אסור כן מתבאר מדברי המ"א וש"א. ודע דאף דמדעת רש"י משמע דבמקלקל היכי שהוא לצורך שבת מותר לכתחלה תוספות ורא"ש ור"ן פליגי עליה [מ"א] ונ"מ מזה גם לענין שאר מלאכות ואפשר דגם רש"י מודה בשאר מלאכות ותדע דלענין סתירת מגדל גדול שהוא בכלל אהל מוכח מרש"י עירובין ל"ד וכן מוכח מהגמרא שם במסקנא דאסור לכו"ע לשברו וליקח ממנו העירוב לאכלו אף שהוא ג"כ לצורך שבת ואפילו להפוסקים דס"ל דאף כלי שלם מותר לשברו וליקח ממנו האוכל טעמייהו רק משום דס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים אבל לא משום דמקלקל הוא וכן מוכח מדעת הרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ג' וי"ז דמקלקל פטור אבל אסור בכל המלאכות והיו מכין אותו מ"מ ולא מצינו שום שבות שיהיה מותר ע"י ישראל משום שהוא לצורך שבת [ומצאתי סברא זו ג"כ באחרונים] וע"כ פשוט דאין להקל בזה כלל.
החילוק שניתן לומר לרש"י בין סותר למלאכות אחרות, שבמלאכות אחרות שאינם מלאכות של סתירה, מקלקל הוא חסרון במלאכת מחשבת. אבל במלאכה של סותר וקורע, מה שצריך על מנת לתקן הוא במהות המלאכה ובלא תיקון אין זו מלאכה כלל ולכן יתכן שסברא זו שייכת רק במלאכה זו כמ"ש המ"ב (וע' בנין שבת מלאכת תופר עמ' קע"ד מהרב עזריאל אוירבך. ולכן גם ראשונים שסוברים שיש איסור דאוריתא בבנין וסתירה של כלי קטן, מכל מקום התירו לשבור את החבית. וסברא דומה כתבו התוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים לגבי קוצר שבלא צריך לעצים אינו מלאכה כלל גם אם משאצל"ג חייב.
נספח:
יש לדון בעושה דבר שאין בו לא תיקון ולא קלקול האם חייב. ע' מנחת אריאל עה ע"א אות יד, שציין לקהילות יעקב סימן לו, או"ש הלכות יו"ט פ"ג ה"ט, אמרי בינה סוף סימן לבכ. וע' ישועות דוד או"ח סי' כו, ובמנחת אריאל לט ע"א אות יג.
מניעת קלקול האם היא תיקון? ראה בשש"כ מהדורה ראשונה פרק יד סעיף נה:
מותר לשים לקה (נזילה) על גרב ניילון במקום "הרכבת" (עין שנופלת) כדי למנוע את התפשטות הקרע בגרב, אבל להשתמש לצורך זה בסבון אסור (דכל שאינו מתקן אלא רק עוצר שלא ימשיך להתקלקל לית לן בה, ובסבון האיסור הוא משום ממחק)
וזו לכאורה משנה מפורשת בשבת קנא ע"ב ע"ב:
וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף
אבל במהדורה האחרונה כתב בפרק טו סעיף עז:
אין לשים סבון על גרב ניילון במקום "הרכבת" (עין שנופלת) כדי למנוע את הארכת הקרע בגרב, וכן אין למרוח לקה (גם נזילה) לצורך זה (משום מתקן ואולי גם משום איסור ממחק)
אח"כ הביא מקורות שכל שאינו רק מונע קלקול לא חשיב מתקן, ואם כן מותר, ווכתב שכן שמעתי מהגרש"ז זצ"ל… אלא שאח"כ חזר בו ואחר דמסתבר שכל שעושה פעולה של חיזוק בגוף הדבר כמו בנ"ד אסור אף שרק מונע קלקול.
מקלקל בצירוף דשא"מ, בדרבנן, במלאכה שאין צריכה לגופה:
ובמ"ב שי"ד ס"ק יא משמע שמדינא מקלקל במלאכה שאצל"ג ואין מתכוין וכלאחר יד, מותר. וסברא זו כתב הדגול מרבבה בסימן ש"מ התיר על פי זה לאכול עוגיות שיש עליהם אותיות משום שהוא אינו מתכוין ומקלקל כלאחר יד באיסור דרבנן. ואף שהוא פסיק רישיה. ומשנה ברורה שם ס"ק יז כתב שיש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה.
ובמ"ב שי"ח סעיף יא בבאור הלכה ד"ה הקוץ, כתב שמקלקל מותר במלאכה שאין צריכה לגופה ובמקום צער ולכן מותר להוציא קוץ על ידי מחט, אף שיש חשש דילמא חביל. אם כן גם כן מדובר באין מכוין במשאצל"ג ומקלקל.
וכבר הערנו בזה מדברי הרמ"א בסימן של"ז שאוסר לכבד במכבדות, אף שזה מקלקל ובדרבנן כלאחר יד ומשצל"ג. וע' חלקת יעקב קי"ג ד"ה בש"ה.
וע' ט"ז סימן של"ז אות ג' למה אסור לגרור מטה הרי זה מקלקל.
וכן בסוף סימן ש"כ שאוסר המחבר לנגב ידיו הצבועות במפה אף שהוא מקלקל. וע' מ"ב שיש מקילין משום שזה דרך לכלוך וכתב שיש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה.
וצריך לעשות חילוקים כמ"ש בשעור על פסיק רישיה דרבנן, וכיון שאין מדמים בשבותים, אם כן קשה לדמות כאן מילתא למילתא.
מקלקל ומלאכה שאין צריכה לגופה ג"כ אסור ע'ש באה"ל שט"ז ס"ח סוף ד"ה והחובל.
מניעת קלקול בשבת, האם נחשב לתיקון? מהדורה ראשונה על שימת לק בגרביים.
נספח:
אור שמח הלכות יום טוב פ"ג
הלכה א
[א] וכן בריה שהוא ספק אם חיה היא אם בהמה אין שוחטין אותה ביום טוב, ואם שחט לא יכסה דמה עד לערב.
הנה בפרק כסוי הדם (חולין פד, ב) ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו מקו"ח כו', השיב ר' אלעזר הקפר ברבי כו', מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, תאמר בכסוי שנוהג בלילי יום טוב, בלילי יום טוב הוא דלא נהגה הא בשאר לילי נהגה, אלא מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים. והמעיין בירושלמי פ"ק דביצה (ה"ג) זה לשונו, השיב ר' לעזר בנו של ר' לעזר הקפר, מה אם מילה שאין ספיקא דוחה את יום טוב וודייה דוחה את לילי יום טוב, תאמר בכסוי הדם שוודייו דוחה את לילי יום טוב, הואיל וודייו דוחה את לילי יום טוב דין הוא שידחה ספיקו את יום טוב, והכוונה כן היא. דאם הוי ספק אם דוחה את יום טוב במילה הוי כמו אתחזק איסורא, דבלילה אין ראוי למול, ואם ימול בליל יום טוב יתחייב משום חובל ביום טוב, תו כי אתא יומא ומספקה לן אם הוי מצוה, לא אתא הספק מצוה ודחי יום טוב הקדום, משא"כ בכסוי הדם, אף דחיובו של כסוי הוא לאחר שחיטה, כיון דהלכה היא אם אין מכסין תו אין לשוחטו ביום טוב, נמצא תיכף כי קדוש היום של יום טוב ספיקו עמו, אם הוא בחיוב כסוי ומותר לשוחטו ולכסותו או לא, ולא איתחזק איסורא דיום טוב, לכן מותר לכסותו ביום טוב ולשוחטו, ובפרט דלר' יוסי קאי, ואיהו סבר בפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) דספק דבריהם היכא דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר, רק בדלא איתחזק אזלינן להקל, א"כ א"ש שמועה זו, דמשום דנוהג ספק זה תיכף מקדוש היום מותר לעשותו ביום טוב, וזה עומק פשוטו, וא"כ ל"ש להכניס הפירכא תוך הקו"ח, מה מילה שאף על פי שאינה נוהגת בלילות בכ"ז וודאה דוחה שבת, דקולא וחומרא זו לא שייך רק על ספיקא, ולא על וודאה, ומתישבת קושית התוס' (חולין פה, א ד"ה מה למילה) ואף על פי שכל עיקר חיובו של מילה הוא רק ביום אף בחול, מכל מקום הוי כעין חזקה, דאיסור יום טוב איתחזוק על המילה, שאם ימול בלילה הוי חובל ביום טוב, וגדולה מזו מצאנו גבי ספק מבכרת דאמרינן אוקי הוולד בחזקת חולין במעי אמו, אף על גב דכל בכור קדושתו אינה רק משעת לידה, עיין תוס' ריש פ"ג דבכורות (כ, ב ד"ה חלב) ובסוף קידושין (פ, א) שיטת רש"י (שם ד"ה אין שורפין) גבי רוב תינוקות מטפחין דאוקמי עיסה בחזקת טהרה, ואמרינן דהתינוק לא טפח בשרץ, כן הכא משום איסור יום טוב מחזיקין התינוק לנקיבה, או דשלא בזמנו הוי, ופשוט.
הלכה ג
[ג] ונמצא תולש ביום טוב.
נ"ב. עיין פירוש המשנה בכורות (פ"ג מ"ג).
הלכה ח
[ח] מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב, והלש עיסה מערב יום טוב אינו מפריש ממנה חלה ביום טוב.
בזה נחלקו הקדמונים, ובראשם הרז"ה (ביצה ד, ב בדפי הרי"ף), דכיון דעיסת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש תו לא חשיב מתקן, ובהא פוסק רבה דמפריש אף אם גלגל עיסה מערב יום טוב, ולכאורה נראה ראיה מפורשת לפסק רבינו והרי"ף דאף בעיסת חוץ לארץ אינו מפריש אם גלגל עיסה מערב יום טוב, והוא מהא דתניא (שם) בדף י"ב ע"ב דר' יוסי אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין, לא נחלקו אלא על התרומה כו', רב טובי' בריה דר"נ הוי ליה גרבא דחמרא דתרומה, אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל מהו לאמטויי לכהן האידנא, א"ל כו' הלכה כר' יוסי דמוליכין התרומה ג"כ, וזה היה בבבל אתרא דרב יוסף, ומסתמא חמרא דחוץ לארץ הואי, דאי תרומת ארץ ישראל הא קיי"ל (עיין שביעית פ"ו מ"ה) אין מוצאין תרומה מהארץ לחוץ לארץ, אפילו טמאה, כמוש"פ רבינו פ"ב מהלכות תרומות הלכה י"ז מירושלמי, וא"כ דתרומת חוץ לארץ הוי, וכן כתבו התוספות ע"ז דף נ"ט ע"ב ד"ה בצר לאו היינו בצרה יעו"ש, ובתרומת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש, כמו שמבואר ריש פרק עד כמה (בכורות כז, א) דבזה חלה ותרומה שוין בחוץ לארץ, וא"כ לרבה מותר להפרישן ביום טוב, והוי כמתנות דשנשחטו מאמש, ולכו"ע בין לתנא דמשנתינו בין לתנאי דברייתא ר' יהודה ואחרים כולהו סברי לבית הלל דמוליכין בפני עצמן, א"כ תרומת חו"ל שהוא זכאי בהרמתן ומפריש ביום טוב תו ודאי מוליכין ביום טוב אף אם הפרישן מערב, ולומר שהיו פירות טבלים מא"י, והוציאן לחוץ לארץ וסחטן והפריש תרומה מהן, א"כ נטמאו בטומאת ארץ העמים, ואינם מותרים באכילה, והוי מוקצה ואסור בטלטול, כ"ש בהולכה, וזו ראיה עצומה.
אמנם מפני שהקדמונים האריכו ולא העירו מזה מוכרח אנכי לומר כן, דמתנות, כיון דשחיטה מלאכה היא, והרמתן הותרה מטעם שמותר לשחוט ביום טוב כן הותר' הרמתן ביום טוב, לכן הולכתן אף אם הורמו מאמש מותר, משא"כ תרומת חוץ לארץ, דהא דמפריש הוא מפני שאין זה תקון, לכן כיון שהיה באפשר להרימן מעיו"ט לא התירו הולכה משום צורך יום טוב, דהוי אפושי טירחה, וזה דוחק גדול לא ניתן להאמר, דהא עיקר איסור דהולכה הוא משום גזירה דאין מגביהין ביום טוב, והשתא הפרשה שרי בתרומת חוץ לארץ כ"ש הולכה, ומוכרח דהלכה כאבוה דשמואל דבכל גווני אין מגביהין, ודוחק לומר דגזרו הא אטו הא, כמו דאמר בירושלמי (ביצה פ"א ה"ח) גבי תרומה שיש בה תנאי, דכיון דלהפרישן לא גזרו יגזרו בהולכה, ועיקר כפסק רבינו.
שם. וכן אין שורפין אותה ביום טוב, שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע וכו', ועשית מלאכה וכו' עשה ול"ת, ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה.
הנה קיי"ל (שבת כה, א) בכל התורה כולה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ורבנן בתוס' ריש יבמות דף ה' ע"א ד"ה שכן ישנו בשאלה, שם הקשו דנילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ול"ת, ומכהן ונזיר אתי' במה הצד, דכהן הוי אינו שוה בכל, ונזיר ישנו בשאלה, אבל תיתי מבינייהו, ועוד מהני תלתא, דממילה לחוד איכא למפרך שכן כרת, ותירצו דהוי כמו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, דממילה וחד מהנך איכא למילף, נמצא חד דלא איצטריך, יצא מדבריהם דלמאן דיליף משני כתובים, והוא רבי יהודא, דסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין סז, ב) לדידי' אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. א"כ קשה טובא משילהי מסכת חולין (קמא, א) דפריך על הא דדריש תשלח אפילו לדבר מצוה דל"ל קרא, הא שלוח הקן הוי עשה ול"ת, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומשני דעבר ושקליה לאם, דלאו עבר, עשה הוא דאיכא, ופריך לר' יהודא דשלח מעיקרא משמע אפילו עשה נמי ליכא, וא"כ קשה, דלר' יהודא דסבר עשה דוחה ל"ת ועשה אין צורך לאוקמה בעבר (ושלחי') [ושקליה] וקמ"ל קרא דאינו דוחה עשה ול"ת, וכבר נתעוררו בזה.
ונראה לדעתי, עפ"י מה שתירץ הרמב"ן הביאו הריטב"א בחדושי קידושין (ד"ה תירצו) על הא דתניא (קידושין לד, א) איזהו עשה שלא הזמן גרמא כמו מעקה אבידה שלוח הקן בכל אלו נשים חייבות, והקשו רבנן קדמאי, תיפוק ליה דבכל זה יש בהו לא תעשה בהדייהו, במעקה לא תשים דמים, בשילוח הקן לא תקח האם על הבנים, באבידה לא תוכל להתעלם, ע"ז כתב ורבינו הגדול תירץ דבהני אף על גב דאית בהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם, ולא אתי ל"ת אלא לקיומי לעשה, דבמעקה כתיב ועשית מעקה לגגך, ובו הרצון והכונה, ואחר כך ולא תשים דמים בביתך, כלומר לא תעכב מעשות מצוה זו כו', וכיון דהעשה הוא העיקר אילו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות גם מלאו שבו, שאין הלאו אלא קיום העשה שבו, הרי דבשילוח הקן עיקר הכוונה היא בשילוח האם [מוכח מזה דאף אם אינו רוצה ליקח הבנים מצוה בשילוח האם, דלפ"ז עיקר המצוה היא שלוח האם, אבל אם נימא דאם אינו רוצה ליקח שניהם הרשות בידו, א"כ העיקר הוא הל"ת שלא יקח האם על הבנים, ואכמ"ל] לפ"ז לא מצינו למילף ממילה וכהן ונזיר בעשה ול"ת ששניהן באין לקיום העשה, שעקר המכוון הוא מעשה המצוה. דבכהן ונזיר דעשה דגילוח דמצורע דחי עשה ול"ת דידהו הלא כל הענין הוא באל תעשה, כמו כהן שלא יגלח, וכן נזיר, וכן השמר דנגע הצרעת, שהוא שלא יקצוץ הצרעת, וע"ז באה העשה, א"כ בהני כולהו העשה טפילה היא ללאו, כמו דבמקום שהמצוה באה לקיים איזה מעשה שם הלאו טפל לעשה, ודין עשה יש לו, כן הכא יש להן דין לאו, ולכך אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כי האי, אבל בשילוח הקן שהעיקר הוא קיום הדבר לעשות מצות שילוח, והל"ת באה לקיום העשה ולהזהיר עליה, ודאי דאף הל"ת דין עשה יש לה, ולפ"ז מסתברא דלר' יהודא ליכא למילף מהני רק דומיא דידהו, אבל בהני בקום עשה, דהעשה עיקר, בזה מסתברא דלא דחי, דאפילו על עשה לחודא אמרינן (פסחים נט, א) מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, לכן גבי שילוח הקן שפיר פריך הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף לר' יהודא.
ובזה מתורץ מה שתמהו רבנן בתוס' (שבת כד, ב ד"ה ולא מילה) דרבא אית ליה בפ"ק דביצה (ח, ב) דיום טוב הוי עשה ול"ת, וכאן גבי שריפת קדשים טרח לשכוחי טעמא למה דאין שורפין קדשים ביום טוב, תיפוק ליה דהוי עשה ול"ת, ובזה ניחא דרוצה לתרץ אליבא דר' יהודא, דלדידיה נילף ממילה ונזיר וכהן דאתי עשה ודחי ל"ת בכה"ג דיו"ט, דהעשה דשבתון הוא בא לסעד להל"ת, שלא יעשה מלאכה וישבות, וכן תמן בשלא יגלח ולא יקוץ בהרתו, והל"ת הוא העיקר, ולכך אמר דקרא כתיב, הוא ולא מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב, לבדו ולא מילה שלא בזמנה. וכן יתישב בזה מה שהקשו האחרונים על הא דאמרינן (ב"ק נו, ב) דשומר אבידה הוי שומר שכר מטעם דפטור מלמיתב ריפתא לעניא, דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואמאי פטור ממצות צדקה, הא עוסק במצוה פוטר דוקא ממצות עשה, הא ממצות ל"ת ודאי לא מיפטר, ובצדקה הא איכא לאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ, ועיין תוס' פרק השותפין (ב"ב ח, ב ד"ה אכפיה), דמשו"ה אין זה בכלל דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה, ולפי דברי רמב"ן אתי שפיר, דהלאו אינו בא אלא לחזק את העשה, שעקר הרצון הוא מה דמסיים קרא דכי פתוח תפתח את ידיך והעניק תעניק לו וכו', ולכך הלאו בטלה אל העשה, וכיון שעוסק במצוה פטור הוא מכלום, וזה נכון.
שם. ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו', היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ, לא יפריש את החלה בצק, אלא יאפה כל העיסה הטמאה, ואח"כ יפריש החלה לחם.
מוכח מלשון רבינו, דבשאר יום טוב אם נטמאת העיסה לא יאפה כל העיסה קודם שקרא לה שם, אף על גב דביו"ט של פסח שרינן לאפות משום הואיל, דוקא התם, דאי אפשר להפריש מן העיסה משום שמא תחמיץ ויעבור בבל יראה, אבל ביום טוב דעלמא דאפשר להפריש ולהניח עד הערב לא שרינן משום הואיל. וכן מוכרח לשיטת רש"י ז"ל (פסחים מו, ב ד"ה לא) שהקשה דיקרא לה שם לר' אליעזר ואח"כ יאפה, ויהא מותר מטעם הואיל ואי בעי מיתשל עלה, ותירץ דכיון שאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן ע"י הואיל עיין שם, אולם לפ"ז קשה מדאמר רמי בר חמא (שם מח, א) דהך דרב חסדא ורבה בהואיל פליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע, וערש"י שם, ומנא ליה, דלמא ר' יהושע סבר ג"כ כרבה דאמרינן הואיל, רק משום דסבר דאם מניח עד הערב ותחמיץ לא יעבור בבל יראה, ולא חש לאי בעי מתשל עלה, וכיון דאפשר בלא הואיל לא שרינן לאפות ע"י הואיל, וכבר עמד בזה הרב בשאגת אריה (סימן ס"ג). אולם לדעתי לק"מ, דאם תתחמץ עד הערב, הלא בערב ישרפנה בלא הנאה, דהכהן לא יקבל מידו, שהלא יעבור בבל יראה התרומה טמאה של חמץ, ולהניח אחר הפסח הא חיישינן דילמא אתי לאתהנויי מיניה, וא"כ ע"כ ישרפנה בלא הנאה, ולא מיקיימא מצות נתינה לכהן. לכן אי הוי סבר ר' יהושע בעלמא דאמרינן הואיל ודאי דהוי שרי לאפות ע"י הואיל, ויתן החלה שהופרשה אחר האפיה לכהן, ויתננה לכלבו או להסיקה תחת תבשילו למחר, ויקויים מצות נתינה בחלה זו, וע"כ דלא סבר כלל הואיל, ולכך אינו מתיר לאפות', אבל בשארי ימים טובים שאם יפרישה בעודה עיסה הלא יקיים בה מצות נתינה לכהן, והוא יהנה בה כדין כל תרומה טמאה, ודאי לא שרינן ע"י הואיל, וכה"ג כתב רש"י, דאם יאפה ואח"כ יקרא שם הלא תהא מקויימת בה מצות נתינה לכהן, ולכן לא שרינן ע"י הואיל, וזה נכון.
ומלבד כי סברא זו נכונה בעצמותה עוד מוכרחת היא משיטת רבנן קדמאי, דרש"י פירש כל הסוגיא דהואיל ואי בצע פורתא מכל חדא, ונתקשו רבנן בתוספות (מו, ב ד"ה הואיל) דאם בצע ג"כ עבר באפיית מה שאינו לאכילה, דהוי כעיסה שחציה של ישראל ותציה של נכרים דאסור לאפותה ביום טוב הואיל ואפשר למיפלגה בעיסה. ותירצו דרבנן הוא דאסרו לה, והכא משום חלה לא אסרו, משום תקון חלה, וע"כ כוונת תוספות היא על החלה עצמה, ולא בשביל העיסה כלה. דהרשב"א בתוספות לתרץ שיטת רש"י בא, ורש"י בסוף סוגיא (מח, א ד"ה אבל) אסיק דלא גרסינן דפליגי בהואיל ואי בעי מיתשל עלה, רק הכי גרסינן דכו"ע סברי טובת הנאה אינה ממון, והכא בהואיל קא מיפלגי, דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בצע פורתא מכל חדא וחדא. וא"כ קשה, אם יבצע מכל חדא אמאי שרי, הא הוי כעיסה שחצייה של עו"ג, הואיל דהחלה אינה ראויה לאכילה, ומשום תיקון העיסה הא מצי להפרישה כשהיא עיסה, ולהניחה עד הערב ולשורפה, כיון דטובת הנאה אינה ממון, ע"כ אף על גב דמצי לתקן העיסה, מ"מ כיון דלהחלה עצמה אין תקנה, דהא יהא אסור ליהנות ממנה, ולא יקויים בה מצות נתינה לכהן, לכך שרו רבנן לבצוע פורתא מכל חדא, כדי שיתננה לכהן, והכהן יסיקנה תחת תבשילו וכי"ב ודו"ק, וכן לפ"ז חזינא דאף על גב דאם מניחה עד הערב לר' אליעזר לא יעבור כלום, לפום השתא דס"ד דלר"א טובת הנאה אינה ממון מ"מ שרינן ע"י הואיל, כי היכי דיקוים בה מצות נתינה לכהן, וכפי מה שפירשנו בס"ד.
אך אכתי לא מתיישב שפיר לפום גירסת רש"י, דלא פליגי בהואיל ואי בעי מיתשל, רק בהואיל דאפייה, א"כ הא דשרי לאפות ביום טוב ולבצוע פורתא ודאי שרי [רק דלא אטרחוהו רבנן, כמו"ש תוספות (מו, ב ד"ה הואיל)] היינו שיקויים מצות נתינה, והכהן יהנה מן החלה שיפריש, תינח ביום טוב ראשון של פסח, אבל ביום טוב אחרון של פסח, אם יניחנה עד הערב, שאין שורפין תרומה טמאה ביום טוב, הא אפילו תתחמץ, כיון דטובת הנאה אינה ממון, הרי לא עבר בבל יראה, ותהא מותרת לכהן, ויקויים בה מצות נתינה, וא"כ איך שרי לבצוע פורתא מכל חדא, וצ"ל דלמאי דאמר דכו"ע טובת הנאה אינה ממון סבר ר' אליעזר כר' יהודא, דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הפקר אסור בהנאה (פסחים כט, א), וא"כ לא תתקיים בה מצות נתינה, וכן מוכרח קצת גם לר' יהושע, דהקשה בעצי אלמוגים דמוכח מהך דמע"ש פרק ה' (מ"ט), דעמד רבי יהושע ואמר תרומע"ש שבו נתון לר"א בן עזריה, דסבר טובת הנאה ממון, מדהקנה אגב מקרקעי, ועיין פ"ק דמציעא (יא, א) בסוגי' דוהוא שעומד בצד שדהו, ואיך סבר כאן דטובת הנאה אינה ממון, והתירוץ פשוט, דכאן אינה ממון, דמכיון דתתחמץ הלא מי יתן בעדה אף שוה פרוטה, כיון דאסורה בהנאה ולא חזיא למידי, ואף על גב דיש לפרש דהוי כמו כל חמץ שאינו ברשותו של אדם מ"מ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, מ"מ י"ל כיון דגוף החמץ אינו שלו, אלא דיש לו זכות שאחר יתן לו בעדו שו"פ, וכיון דנתחמצה ושום אדם לא יתן עבורה שו"פ אינו שלו, ולא עבר עלה [ובפרט לשיטת תוספות פ"ק דב"מ (ו, א ד"ה והא הכא) בסוגיא דתקפו כהן דאינו יכול לתבוע רק טובת הנאה שיש לו בו, ולפי דבריהם הגונב טבל של חבירו אינו משלם רק כפל הטובת הנאה שיש לו בה, ואינו נחשב גוף הממון כשלו, ודלא כהריטב"א בפרק האיש מקדש (קידושין נח, ב ד"ה לימא) דמשלם כפל עבור שווי כל הטבל, ובמ"א הארכתי, דכיון דלא חזי לאחר מידי א"כ אינו שלו כלל, ולא שייך עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו, ודו"ק] ולהכי סבר ר' יהושע ג"כ כאן טובת הנאה אינה ממון. וא"כ קשה כיון דתאמר דטובת הנאה אינה ממון הא יהא מותר לשהותה מן התורה אחר הפסח, ותו יהא כחמץ של הפקר אחר הפסח, ויהא מותר בהנאה, א"כ טובת הנאה שבו שוה פרוטה, דחזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו וכי"ב, ושוב עכשו עבר עלה בבל יראה, הואיל ולאחר הפסח איכא ביה טובת הנאה, [ואולי כיון דבתוך הפסח לא חזיא מידי, דהכהן אסור לזכות בה הוי גורם לממון. ואף על גב דבחמץ גלי קרא לכו"ע דדבר הגורם לממון כממון דמי, היינו דלאחר הפסח יהא ממונו לגמרי, אבל כאן לא יהא בו רק טובת הנאה, וז"א כמובן] וע"כ דסבר כר' יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הקדש אסור בהנאה, ולעולם לא חזי למידי.
ולפי שיטת רש"י בכולה סוגיין דהואיל הוא הואיל ואי בעי בצע פורתא מכל חדא וחדא, ופירשו רבנן דאי הוה בצע פורתא הוה שרי, אף על גב דחצי' של עכו"ם אסורה הואיל ואפשר למפלג בלישה, הכא משום תקון חלה לא אסרי רבנן, וזה דוקא ביום טוב של פסח, אבל בשאר יום טוב דאפשר להפריש בלישה א"כ תו אם יבצע פורתא ג"כ יהא אוכל באיסור, וליכא הואיל, ובודאי אין מקום לדברי השאגת אריה (סימן ס"ג), ואף כי פירוש רש"י אינו מוכרח [ובמ"א הארכתי] מ"מ מסתבר דלא שרינן לאפות ע"י הואיל, וכן מוכח לשון רבינו, שאם היתה העיסה טמאה אסור לאפות, ולשון הירושלמי מתפרש לכמה גווני, ואין לנו ללמוד ממנו, כי פירושו הברור אינו מקובל אצלינו, וכבר סתרנו ראיות השאג"א, שראייתו מרבי ג"כ נסתר מדברי הקודמים, והבן, ותן לחכם ויחכם עוד.
שם. ובהלכה ט.
כבר כתבתי דמדבריו משמע דביו"ט אחר לבד פסח אסור לכתחילה לאפות העיסה קודם שיפריש החלה, וטעמא דר' אליעזר שרי משום הואיל דכל חדא חזיא ליה, וכל כמה דאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן כן, וכסברא שכתבו תוס' (פסחים מו, ב ד"ה הואיל), דאי ר' אליעזר סבר דאמרינן הואיל ואי בעי למתשל עלה א"כ יקרא לה שם ואח"ז יאפה יעו"ש, אמנם הקשו, דלפ"ז מאי הוכיחו דר' אליעזר ור"י פליגי בהואיל, דילמא טעמיה דר' יהושע כיון דסבר דאם מניחה עד שתחמוץ לא עבר בבל יראה, ואפשר למיעבד בלא הואיל, תו לא שרינן לאפות קודם שיקרא שם מדין הואיל, ולעולם בעלמא אית ליה הואיל, ור"א דסבר דעבר בבל יראה להכי מתיר לאפות מדין הואיל, וכבר הארכתי בזה בדברים נכונים. אמנם יש להתבונן, דאם נאמר דאם אינו אופה ומניחה עד הערב ג"כ לא עבר בבל יראה, א"כ תו כי אפי לעיסה כלה, הרי הך אפיה דהך עיסה דלחלה קאי הוי אפיה שלא לצורך, ולא עבר על האפיה משום לא תעשה כל מלאכה, אך זה אינו, דחשיבא אפייה לצורך, משום דאם יאפה אותה תהא היא מותרת לאכילה, דיפריש אחריתא לשם חלה, אבל א"כ שוב תהא האפיה מותרת ממ"נ, דאם תהא חולין הרי הוי צורך אוכל נפש, ואם תשאר חלה, הא כיון דטמאה היא תו הוי אפייה שלא לצורך, דלאור קיימא, דלא חזיי' לשום דבר, רק להסיקה תחת תבשילו של כהן, כמו דין תרומה טמאה, כמו"ש התוס' ביצה כ"ז (ע"ב ד"ה ועל החלה) עיין שם, א"כ מאי תיקן באפיה, ואי את מוצא צורך באפיה אלא כדי שלא תתחמץ אם יניחנה עיסה, ותיאסר כדין חמץ בפסח לעבור עלה בבל יראה, אך כל זה אם נאמר דאם לא יאפה אותה ויפרישה בעודה עיסה יעבור בבל יראה, אבל לר' יהושע דסבר דאם מניחה אינו עובר, א"כ תו כי אפי לה קודם ההפרשה, אם תחשוב בצירוף העיסה בכללה דאפי חדא לצורך חלה שלא לצורך אוכל נפש, דהא חדא איכא דלא חזי' לאכילה, א"כ הוי בה האפייה שלא לצורך, ולא הוי רק איסור, ולא חיובא דמלאכה, א"כ בזה כיון דאי סבר הואיל, ואף אם הוי אפיית חדא מכללות העיסה דלא חזי' לאכילה, באופן דהוי אפייה לצורך ג"כ, בזה לא הוי חיובא דמלאכה, תו ע"י הואיל שרי לכתחלה היכא דהוי אפיה שלא לצורך. ואימת כתבו התוספות דלר' אליעזר דסבר הואיל לא שרי לקרות שם ולאפות מטעם הואיל ואי בעי מתשל עלה, היינו דלדידיה הוי האפייה לצורך, שלא יתחמץ ויעבור בבל יראה, לכן כיון דאפשר למיעבד בלא הך הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל, ודו"ק, אך לפ"ז בשאר יום טוב דלא איכפת לן אם לא יאפה אותה, והאפיה היא שלא לצורך מותר לאפות קודם שיקרא לה שם מדין הואיל, וזה היפך משמעות דברי רבינו.
אולם יש להבין, דעיקר מלאכת בישול ואפייה דהוי במשכן הוא באופה שיאכל הלחם על ידי האפיה, וכן בישול סממנים היה צורך הבישול למלאכת הסממנים, אבל כאן הלא אין צורך באפיה, ואינו מועיל בפת העומד להיסק, דמה לי פת מה לי עיסה, אלא דהאפיה היא שלא תשאר עיסה ותתחמץ, וא"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאין הצורך לגוף האפיה, אלא שלא תהא עיסה, וכמו מוציא מבית לר"ה, כיון שאין ההוצאה צריכה לגופה, שאינה צורך המת כלל, רק שלא יהא בבית, ועיין בתוס' (שבת) פרק המצניע דף צ"ד ע"א ד"ה ר"ש פוטר, לפי מה שהסבירו טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה, הכא נמי כן.
ובזה נראה לדון. דמה שדברנו בענין שלא לצורך, דהוי משום דאינו מתקן, דלאו דוקא מקלקל פטור, רק כל מילי דלא הוי מתקן ולא הוי מקלקל פטור, זה תלוי שיהא תקון במציאות, אבל בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, הנה גם באופן שבאמת אינו צריך לה, רק שסבור בדעתו שהוא צריך לזה ג"כ צריך לגופה חשיב, כמו שכתבו תוספות בשבת דף ק"ו ע"א בתוד"ה בחובל וצריך לכלבו, דחובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו הוי צריכה לגופה, א"כ אף אם נאמר דבכללות העיסה בהחלות האפויות איכא חדא דלא חזיא לי' מ"מ צריכה לגופה חשיבה, דסבר דהך חדא אם תהא אפויה היטב יאכל אותה, ויפריש האחרת. אלא דאם נימא דלא עבר בבל יראה אף אם תתחמץ העיסה תו הוי שלא לצורך העיסה שהופרשה כלל, שבה לא תקנה האפיה כלום והוי' כמקלקל, אבל אם נאמר דתקון הוי הא שלא נשארה עיסה ולא נתחמצה לעבור בבל יראה, רק דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ע"ז שפיר יש להשיב כיון דהוי סבור דיהא צריך לה לאכול תו הוה צריכה לגופה.
אמנם מצאנו לרבותינו בתוספות ריש ביצה דף ג' (ע"א ד"ה גזירה), שפירשו דלכך אין צדין ביום טוב שמא יצוד דגים טמאים שהן שלא לצורך אוכל נפש, וכתבו דא"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכוונתם, כיון דפורש המצודה לצוד דגים טהורים, אם נצודו טמאים שלא כיון לצודם הוי א"צ לגופה, אף על גב דבדעתו היה סבור שיצוד דגים טהורים, ואם נאמר דלא פליגי התוספות זע"ז צ"ל, כיון דהיה יכול להיות בעת פריסת המצודה שיבואו דגים טהורים לתוך המצודה, ולא נעשתה כוונתו, מסבה שאח"ז לא באו לתוך המצודה, תו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מה שאין כן באיסורי הנאה שהבעיר לצורך כלבו, הלא הטעות היתה על אותו הענין העבר, שאי אפשר הפכו, וא"כ תו כאן שא"צ רק שלא תתחמץ העיסה, ואם היתה זו העיסה שהפריש נאפה היטב הי' צריך לגופה, א"כ עכשיו שהפרישה אינה צריכה לגופה, וכיון שכן בהא פליגי משנתינו (פסחים מו, א) והך ברייתא (שם מח, א), דבמשנתינו לא סיים לדבריך ה"ז עובר משום ל"ת מלאכה, דתנא דמשנה סבר דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואינו חייב משום מלאכה אף לר' אליעזר כמוש"ב, ודו"ק.
והנה בירושלמי (שם פ"ג ה"ג) אמר דלר' אליעזר מערים ואומר זו אני רוצה לאכול, ואופה כולן, וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן כו', ומשייר אחת ומניחה לשרוף, ושקלו וטרו אם שורפין קדשים ביום טוב, אבל על האפיה לא מזכיר כלל, וטעמא כיון שמניחו לשרוף מה הועילה האפייה של העיסה, אמנם אם נאמר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הלא אף אם מניחה לאפות ורודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאינו צריך לאפיה אלא כדי שלא תתחמץ, אכן מהא דפריך לקמן בירושלמי ע"ד דר"א, יקרא לה שם, וירדינה ויקרא לה שם, מוכח דאם הי' רודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג"כ לא היה חשש משום האפיה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכמו שביארנו. ויש לומר דרב אדי וריב"ב דמר אמר (שם בירושלמי) דמשו"ה לא מתיר ר' יהושע כאן לאפות העיסה ע"י הערמה משום דאיכא חיוב מלאכה, ומר אמר משום דליכה הפסד ממון, פליגי בסברא זו שביארנו, אם לר' יהושע הוי תיקון בהך אפייה, כיון דאף אם מניחה לא יעבור בבל יראה, ואולי הוי תיקון לר' יהושע, דיהיה אפוי ולא תהיה העיסה חמץ ומותרת בהנאה, או דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכמוש"ב, ודו"ק.
הלכה יד
[יד] הנה בתוס' (ביצה) כ"ט ע"ב ד"ה אגבא דפתורא כתבו דיש לסמוך על רשב"ם לענין להתיר לשפחה כותית ע"י שנוי תחלת הרקדה יעו"ש, וממה שדייקו שפחה נראה דסברי כבה"ג הובא בבית יוסף סי' תקכ"ו דביו"ט מצווה על שביתת עבד ערל, ואפ"ה כיון דעושה גם לצורכה יש לסמוך על הרשב"ם דמתיר, והרמב"ן נסתפק בזה עיין שם, ברמ"א נשמט שפחה, וכתב רק עו"ג לחוד בסימן תק"ו (סעיף י"ב) יעו"ש.
[1] ויש לדון האם יש קלב"ם כשמקלקל כמו חייבי מיתות שוגגין. והנה מצאנו במשנה ב"ק (דף לד ע"ב) "שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו". הגמרא דנה שם בחיוב חובל ומבעיר בשבת, אם חיובם הוא רק כשצריך לכלבו ולעפרו או גם אם מקלקל גמור. הגמרא מבינה שהמשנה: "הוא שהדליק את הגדיש" מיירי בלא בעי לאפרו דומיא דשורו שהדליק, ולכן מוכיחה הגמרא שמקלקל בהבערה חייב, ודוחה רבא: "רבא אמר מתניתין בשוגג וכתנא דבי חזקיה". בפירוש דברי רבא נחלקו רש"י (ד"ה רבא אמר) ותוספות שם (ד"ה מתניתין בשוגג), לרש"י רבא מעמיד את המשנה כשאינו צריך לאפרו, ופטור מממון מדין חייבי מיתות שוגגין אף דמקלקל. אבל תוספות חלקו על רש"י משום שלשון הגמרא לא משמע כרש"י, ועוד, משום דלא דמי מקלקל לשוגג שיש בו איסור מלאכה, ולכן פרשו שרבא מעמיד את המשנה כשצריך לאפרו ואינו מקלקל אלא שמיירי בשוגג ולכן שייך קלב"ם. בשיטת רש"י מדגיש בעונג יו"ט עונג יום טוב (סימן כ') שצריך לומר שיש איסור דאורייתא במקלקל שאם לא כן אין לומר קים ליה בדרבה מיניה. וראה רסיסי טל ח"ב שיעור בענין זה של קלב"ם במקלקל.