ב"ה
שיעורים במלאכות שבת
פרק א' סעיף כ:
"כל המלאכה כולה ובשיעורה" מן התורה אין אדם חייב על עשיית מלאכה אלא אם כן עושה אותה כולה, דהיינו שהוא לבדו עושה את כל חלקי המלאכה בלי עזרה מצד אדם אחר, וגם עושה את כל שיעורה של המלאכה, וכפי שקבלו חז"ל הלכה למשה מסיני, כמבואר בסעיפים הבאים.
סעיף כא:
העושה את כל חלקי המלאכה חייב, ואילו העושה רק מקצתה של מלאכה – פטור מן התורה ואסור מדרבנן. לדוגמה, מלאכת הוצאה מרשות לרשות יש בה שלשה שלבים, עקירת החפץ ברשות האחת, העברגתו לרשות האחרת, והנחתו ברשות החדשה, ולכן, אם עקר חפץ ברשות היחיד והוציאו לרשות הרבים, אם אינו מניחו ברשות הרבים אינו חייב משום מלאכת הוצאה. וכן אם עקר חפץ ברשות היחיד והוציאו לרשות הרבים, ותוך כדי הליכתו והחפץ בידו בא חברו ולוקחו מתוך ידו ומניחו ברשות הרבים – שניהם פטורים מן התורה.
בסעיף זה עוסק הרב נויבירט זצ"ל בעשית חצי מלאכה בשבת. עשיית חצי מלאכה היא שונה מאשר דין של חצי שעור האסור מן התורה. חצי שיעור היינו חצי משיעור המלאכה, למשל הוצאה כגרוגרת, אם הוציא חצי גרוגרת אבל עשה מלאכה שלימה, הרי זה אסור מן התורה. וכן אם בשל כחצי גרוגרת אבל עשה לחצי הגרוגרת בישול שלם. אבל עשה חצי מלאכה דהיינו שהוציא ולא הניח, או בישל פחות ממאכל בן דרוסאי, הרי הוא פטור מן התורה ואסור רק מדברי סופרים, כמ"ש כאן.
צריך לבדוק ענין זה לגבי כמה מלאכות: לגבי הוצאה בעקירה לבד או הנחה לבד, לגבי כותב אות אחת, האם זה חצי מלאכה או חצי שיעור? מבשל פחות ממאכל בן דרוסאי,
לגבי איסור הוצאה מרשות לרשות, כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק יג הלכה ה':
כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור, לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח.
לכאורה בעקר ולא הניח מדוע שלא יהיה איסור חצי שיעור והרי חזי לאצטרופי? ואולי סברתו היא משום שחצי שיעור שייך רק במלאכות של אכיכלה שייך דין חצי שיעור, וע' להלן בדין חצי שיעור.
אם כן בעקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה, הרמב"ם בהלכות שבת פרק יג הלכה ה' כתב שפטור, ומשמע שאסור מדרבנן.
אבל הרש"ש בתחילת מסכת שבת דף ג' ע"א כתב שעקירה לבד היא איסור תורה משום חזי לאצטרופי:
רש"י ד"ה פטורי דאתי. כגון עקירות כו'. נלע"ד דלפי מה דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת. ואף באיסורי שבת כדפירש"י לקמן (ע"ד) ושם (ק"ב) קרי ש"ס לכה"ג ח"ש וביומא (עד) מפרש הטעם דחזי לאיצטרופי. וזה לא שייך רק בעקירות. אתי על נכון דמתניתין לא חשיב רק איסורי דאורייתא:
וע' תפארת ישראל שבת פ"א בבועז אות ד' שכתב בדעת רש"י והרא"ש שם שעקירה בלי הנחה היא איסור דרבנן, (ונפ"מ אם אפשר לומר לגוי לצורך מילה להוציא את התינוק לרשה"ר ואח"כ הישראל יטלטל פחות פחות מד' אמות ושוב יאמר לגוי להכניס, כיון שזו אמירה באיסור דרבנן) וכתב שעקירה היא דרבנן אף שחזי לאצטרופי: "וק"ל מ"ש מח"ש דאסור מדאורייתא מדחזי לאצטרופי. ה"נ כשעוקר חזי לאצטרופי להניח. ונ"ל דדוקא בחד שמא אסור מדחזי לאצטרופי", עיי"ש באריכות.
ובגמ' שבת ג' ע"ב למדנו:
היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ככרמלית דמיא ומר סבר לאו ככרמלית דמיא… לא דכולי עלמא ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן אדרבה איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן.
והקשה המאירי, איך יהיה חיוב חטאת אם הוציא משחשיכה, והרי כיון שנזכר הרי יש מ"ד שיש ידיעה לחצי שיעור, ואם שכח אחר כך לא מצטרף למה שעשה קודם? וז"ל:
יש לדון במה שכתבנו שמא יחזור וישכח ויבא לידי חיוב חטאת תינח לדעת האומר אין ידיעה לחצי שיעור ר"ל שאין ידיעה שבין שני חצאי השיעור מחלקת וחייב חטאת ר"ל שאם אכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בהעלמת ידיעה שבנתים אינה קרויה ידיעה לחלק ביניהם ויתחייב חטאת אבל לדעת האומר יש ידיעה לחצי שיעור ושהלכה כן כמו שביארנו בשני של שבועות שאין זה תחלתו וסופו בשגגה היאך אתה אומר כן.
ותירץ המאירי:
… אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע"פ שאינו חייב איסור מיהא איכא אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה ואף על פי שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור מ"מ ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה כך קבלנו בענין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך:
הרי שלמאירי נקירה בלא הנחה אין בה שום איסור כיון שעיקר מלאכת הוצאה היא בהנחה ולא בעקירה. אבל מאידך משמע ממנו שבארבע אמות ברשות הרבים, יש ידיעה לחצי שיעור, זה משום שהעברת ד' אמות כן נחשבת למעשה, זה לכאורה קשה מגמרא בדף קנג ע"ב שמשמע שאין איסור תורה בחצי שיעור של העברה. בגמרא שבת שם מוכח שפחות פחות מד' אמות ברשות הרבים אין זה אפילו חצי שיעור ואסור רק מדרבנן שבת קנג ע"ב:
אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מארבע אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר והכא מאי כבד אלהים איכא דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
ומוכח שפחות פחות מד' אמות אינו אסור מדאוריתא משום חצי שיעור אלא רק מדרבנן שמא יעשה עקירה והנחה. וצ"ע על מה שכתב המאירי.
והנה, בחתם סופר תשובה ס' כתב:
והא דאמרינן ריש פרקין דהתירו לטלטל פחות מד' אמות משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א משמע משום פסידא לחוד לא התירו, התם היינו לטלטל ברה"ר פחות מד' אמות שזה הוא איסור חמור שהוא חצי שיעור מאיסור דאורייתא, משו"ה אי לאו דחששו שיביא ד"ה להדיא לא התירו לו,
וצע"ג, שלכאורה בריש מי שהחשיך כתוב שנותן כיסו לנכרי והתירו כדי שלא יעביר ד' אמות ברשות הרבים. ולגבי ד' אמות ברשה"ר הרי אומרת הגמרא הנ"ל שלא התירו פחות פחות דילמא אתי לאתויי ד' אמות ולא משום חצי שיעור ואם כן מוכח ההיפך מהחתם סופר, שאין איסור חצי שיעור בהעברת ד' אמות ברשות הרבים.
וע"ע שמירת שבת כהלכתה פרק יז הערה מ' באריכות בזה, ולא העיר על החת"ס.
האם כותב אות אחת הוא כמו הנחה בלא עקירה או כמו עושה חצי שיעור בכמות? ע' תוספתא ביצה פ"ד ה"ב שחכמים אומרים שכותב אות אחת אינו חייב אלא משום שבות. ולכאורה מוכח שכתיבה של אות אחת אין זה חצי שיעור אלא חצי מלאכה. ע' חזון יחזקאל שם. ע' משנה ברורה סימן ש"מ סקכ"ב (ד) שיש בזה איסור של חצי שיעור.
והנה, במשנה שבת עג ע"א שנינו:
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור [שתי תפירות] הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והממחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת
והקשו התוספות שם בד"ה והעושה שני בתי נירין:
צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר.
ובספר מגן אבות לרבי מרדכי בענט[1] על מלאכת קושר כתב, והביאו באבני נזר או"ח קפ"ז וז"ל אבני נזר:
ובספר מגן אבות [מלאכת אורג] תירץ דבר נחמד דאשמעינן בהני דפחות משיעור אינו מלאכה כלל. ועיין רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה ע"ב) דחצי שיעור לא הוי מלאכת מחשבת, ובכל הני דמתניתין לא הוה מלאכה כלל. ונפקא מינה דבכל חצי שיעור אסור מן התורה כמו שכתב רש"י (דף ע"ד ע"א) ובהני דבפחות אינו מלאכה אפילו איסור ליכא. [ע"ע להלן סי' ר"א אות ו']:
אבל צריך להבין מדוע לדעתו אורג, תופר, כותב ומוחק, אין אלו מלאכה כלל בפחות מכשיעור. צריך לומר שבמלאכות אלו השיעור הוא חלק מהגדרת המלאכה ולכן נשנו במשנה המגדירה את המלאכות.
אלא שלפי זה יוצא שבבישול שהוא שיעור מאכל בן דרוסאי אכן יהיה גדר של חצי שיעור. וכן בהוצאה יהיה חצי שיעור בעקירה לבד וכיו"ב.
אבל נראה שזה רק כשמתחיל על מנת לבשל בישול גמור, אבל רק במחמם לא יהיה איסור, וכן מי שעוקר חפץ שלא על מנת להוציא שלא יהיה שייך בזה חצי שיעור, אבל אם התכוין להוציא, אף שלא הוציא עבר על חצי שיעור.
ובדין המבשל פחות ממאכל בן דרוסאי, לכאורה גם זה חצי שיעור באיכות ולא בכמות ואין בו איסור של חצי שיעור. וע' ארחות שבת פרק ראשון עמ' ז' הערה כה שהביא בשם החזון איש סימן נ' ס"ק ט. שהסתפק אם יש בזה חצי שיעור. לדעת החזון איש סימן לז ס"ק יא וסימן נ' ס"ק ט' המחמם מתכת לחום שהיד סולדת בו אסור משום חצי שיעור. וכך הביא בשש"כ פ"א הערה טו בשם ראש יוסף בשבת לח ע"ב ד"ה ודע, שפחות ממאכל בן דרוסאי זה חצי שיעור.
ובשש"כ פ"א סעיף כ' בהערה סו כתב על זה:
וע"ע חזו"א סי' לז ס"ק יא וסי' נ ס"ק ט, דבמתכת כל שנעשה יס"ב יש משום מבשל, ואפשר דאיסורו מה"ת כעין ח"ש. וצ"ע דהא הוה כחצי מלאכה ולא כחצי שיעור…
גם שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דאי הוה חשיב חצי שיעור, איך רבים נוהגים להניח פח וכדומה בשבת על האש כדי לקטום אותה בה, והרי הוא מחמם את המתכת ואסור משום מבשל, שהרי יגיע ליס"ב, או משום חצי שיעור. וגם היה צריך להיות אסור להחזיר קדירה אפילו כשיש בה רוטב, אם אין היד סולדת בו (וע"ע ספר חידושים וביאורים או"ח ח"ב סוסי' יח), וכן אם מה שבתוך הקדירה הוא דבר יבש והקדירה כולה נצטננה (ועיין לעיל הערה נח) או שאזני הקדירה נצטננו, כי דוקא בדרבנן אפשר לחלק בין קדירה מלאה לריקנית, משא"כ לענין איסור של חצי שיעור, ובפרט שגם בקדירה מלאה שייך הטעם של חזי לאצטרופי כשהמים יתאדו, וע"כ נראה דאין לאסור באופן שלא יעשה גחלת, ורק באופן שיכול להיהפך לגחלת, וכמו באזבסט שעליו רשת של חוטי מתכת והוא שם את החוטים על האש ממש, בזה יש מקום להחמיר (וע"ע בקצוה"ש הנ"ל), ועיין גם במנחת שלמה ח"א סי' יא הערה 2, ועיין להלן פל"ג הערה מז.
ומסתבר שגם לשיטת החזון איש, יהיה חצי שיעור רק כשמתכוין לחמם מתכת על מנת לעשות גחלת, אז מזמן שיד סולדת זה חצי שיעור, אבל לא אם אין כוונתו לעשות גחלת. וזה כמו עקירה שלא על מנת להוציא שלא יעלה על הדעת שאסורה אף מדרבנן.
ראה בענין חצי שיעור בנטילת נשמה, לגבי להניח דג מחוץ למים זמן אף שלא ימות שש"כ פכ"ז סעיף כז הערה קב:
ח"א כלל לא סי' ב, ועיין מחהש"ק ופמ"ג א"א על מ"א סי' שטז ס"ק יז, שחולקים אי אית ביה חצי שיעור בנטילת נשמה, וע"ש בתהל"ד ס"ק ט, ובנ"א כלל לא ס"ק א וסי' שטז במ"ב ס"ק לג משמע דאין בזה משום נטילת נשמה, אם מיד שוב ממלא במים (וצ"ע דלמה לא נאסור משום חצי שיעור דאסור דומיא דיחוד, עיין מנחת שלמה ח"א סי' צא ס"ק כב ובמבוא פ"א סוף הערה צט), ובלבד שלא ישהה את הדגים בלי מים כשיעור שיתייבש כרוחב סלע בין סנפירי הדגים. ולא יניח הנכרי את הדגים בלי מים כשיעור זמן זה, דלא התירו אלא שבות דשבות במקום הפסד ע"י נכרי.
[1] נפטר תקפ"ט, אב"ד ניקלשבורג, רבה של מורביה (בצ'כיה).