ב"ה
מבוא להלכות שבת פ"א סי"א: מלאכה שאין צריכה לגופה
יא. לצורך גופה מן התורה אינו חייב על עשיית מלאכה אלא אם כן עשה אותה לצורך גופה דהיינו לתכליתה המקובלת וכפי שנמסר למשה מסיני. אבל אם אינו צריך לגופה של המלאכה הרי עשייתה אסורה מדרבנן, ועל כן החופר בור מפני שצריך לבור חייב מן התורה אבל אם אינו צריך לבור אלא לעפר החפירה איסורו מדרבנן. המוציא חפץ מרשות לרשות מכיון שהוא צריך לחפץ במקום שמוציאו לשם חייב ואילו המוציא פחאשפה מביתו לרשותהרבים למקום המיועד לכך מכיון שרצונו שלא יהיה בביתו פטור ואילו המוציא פח אשפה מביתו לרשות הרבים למקום המיועד לכך מכיון שרצונו שלא יהיה בביתו פטור.
בגמרא מבואר שפטור מלאכה שאין צריכה לגופה, היא כהררין התלויים בשערה, גמ' חגיגה י' ע"א:
משנה היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה.
הלכות שבת מיכתב כתיבן לא צריכא לכדרבי אבא דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אפילו תימא לרבי יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא.
מבואר בגמרא שפטור מקלקל הוא משום שזו אינה מלאכת מחשבת. וממילא שזה שייך רק לשבת ולא לדברים אחרים. האם דברי הגמרא שהחסרון הוא במלאכת מחשבת נאמר רק על מקלקל או דם על מלאכה שאין צריכה לגופה אליבא דר"ש? ע' רש"י שבת צג ע"ב במשנה, מובא להלן, שפטור מלאכה שאין צריכה לגופה היא משום שזו אינה מלאכת מחשבת. אבל דעת התוספות ביומא לד ע,ב, שטעם הפטור של מלאכה שאין צריכה לגופה אינו מטעם מלאכת מחשבת שאם כן מדוע לרבי שמעון יתחייב בהבערה ובחבורה, אלא משום שאינו דומה למשכן.
וזה הטעם לפטור מלאכה שאין צריכה לגופה כפי שכתבו התוספות בשבת דף צד ע"א ד"ה רבי שמעון פוטר:
רבי שמעון פוטר – נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו[1] צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר.
במשנה צג ע"ב נאמר:
משנה המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב ורבי שמעון פוטר.
ופרש רש"י שם:
ור' שמעון פוטר – אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו – הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון.
הגדרת רש"י "ברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה" היא הגדרה שקשה ליישמה בכל המקרים של מלאכה שאין צריכה לגופה. וכבר התוספות הנ"ל הקשו מקורע בחמתו שהוא מעוניין בקריעה ובכל זאת זה מלאכה שאין צריכה לגופה. ולשיטתו גם מפיס מורסה לעשות לה פה לא יהיה חייב כיון שברצונו לא באה לו, עיין בתוספות שם.
אבל הגדרת בעל המאור בתחילת פרק האורג:
כל שלשים ותשע מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן היה בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה הוא עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן אבל שאר המלאכות עיקר הוא לצורך גופן וס"ל לר' יהודה כל המלאכות כולן כשם שחייב עליהן לצורך גופן כך חייב עליהן שלא לצורך גופן כ"ז שהוא מתקן ולא מקלקל…
נקוט האי כללא בידך כל מלאכה שהיא צריכה לדחות נזק מן העושה אותה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכן החופר גומא בשדה ואינו צריך אלא לעפרה אין החרישה אלא הגומא בלבד והעפר כדבר אחר חוץ מן החרישה והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה שנחלקו בה רבי יהודה ור"ש…
יש בבעל המאור גם חידוש לגבי זורה ובורר, שהם נחשבות מלאכות שאין צריכות לגופן אלא שהתורה אסרה אותן.
אבל הרמב"ן בחידושים דף ק"ו כתב שמילה זורה ובורר הוי מלאכות שצריכות לגופן וכן גוזז שענינים הוא הנטילה, וז"ל:
ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומה דומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו (צ"ד ב') שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל איקופי מגלימא (ע"ה ב') כולן דומות למילה.
להלכה מחלוקת ראשונים, כל הראשונים פסקו כרבי שמעון, ואילו הרמב"ם פסק כרבי יהודה.
רמב"ם הלכות שבת פרק א' הלכה ז':
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד: כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה.
א"א ר"ח ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
רבי שמעון ורבי יהודה נחלקו גם בדבר שאינו מתכוין, אלא שאין קשר בין מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאין צריכה לגופה ובין מחלוקתם בדבר שאינו מתכוין. לפי מה שכתבו לעיל, הרי דבר שאינו מתכוין אינו מדין מלאכת מחשבת ואילו מלאכה שאין צריכה לגופה הטעם הוא משום מלאכת מחשבת. וכ"כ מגיד משנה:
אבל עדיין צריך עיון מה ההבדל בין פסיק רישא ולא ימות, שאינו מיכווין לתוצאה שחייב, ובין עושה בידים ואין צריך לתוצאה שפטור. הרי בשניהם אינו מעוניין בתוצאה. כתב על זה בכסף משנה פרק א' הלכה ו' מתשובת רבי אברהם בן הרמב”ם:
מ"כ ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל ע"כ:
אבל צריך עיון לכאורה, לפי הסבר זה מלאכה שאין צריכה לגופה צריכה להיות חמורה מפסיק רישא. לדוגמא: מצות אין צריכות כוונה ויוצא גם אם לא מיכוין אבל בכוונה הופכית כתבו האחרונים שאם מתכוין שלא לצאת, לא יצא ידי חובה.
אמנם בפסיק רישא דלא ניחא ליה, שאינו מעוניין בתוצאה, לדעת הערוך מותר לכתחילה, אבל לדעת התוספות זה הופך להיות מלאכה שאין צריכה לגופה. כ"כ התוספות בשבת קג ע"א, על קושית הגמרא מתולש עולשין, מדוע אם לאכילה חייב בכגרוגרת, והלא מיפה את הקרקע, ותרצה הגמרא "לא צריכא דקעביד בארע דחבריה" ולכאורה זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. אבל כתבו התוספת ד"ה בארעא דחבריה: "פי' דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה".
ההלכה בשו"ע לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה ברורה:
בסימן שט"ז סעיף ח' סתם כר' שמעון. דהצד שלא לצורך פטור. והוסיף שלרמב"ם חייב:
שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב; ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור, ולהרמב"ם חייב.
וע' מ"ב שם ס"ק לד:
(לד) ולהרמב"ם חייב – אפילו שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן:
ע' גם שו"ע סימן של"ד סעיף כז ומ"ב ס"ק פ"ד פ"ה.
אבל ע' סימן ש"מ ס"א:
אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות;
ולכאורה אם חייב אף על פי שאינו צריך את הצפרניים והשער, הרי מוכח שמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה. וכן כתב הגר"א שם:
ומלקט כו'. סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל והסוגיא זו מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם:
אלא שניתן לענות על פי הרמב"ן שהבאנו לעיל שכתב "ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת" משום שהוא רוצה להתיפות בכך לכן אין זה מלאכה שאין צריכה לגופה.
ולכאורה משמע מבאור הגר"א שם שהפסק הוא שחייב. אבל בסימן שט"ז סוף סעיף ח' משמע שפסק שפטור, וע' באור הלכה סימן ש"מ שכתב שהגר"א מראה פנים לכל שיטה. ולפי מה שכתבנו יתכן שהגר"א הולך בשיטת בעל המאור, אבל לדעת המב"ן הגוזז הוא מלאכה שצריכה לגופה, ע' ביאור הלכה שם.
מכל מקום גם לראשונים שפוסקים כרבי שמעון שמלאכה שאין צריכה לגופה, ודאי שזה איסור דרבנן. ומקובל שמלאכה שאין צריכה לגופה חמור יותר משאר איסורי דרבנן. ולכן לא נתיר לחולה שאין בו סכנה מלאכה שאין צריכה לגופה, מלבד שיש לחשוש לשיטת הרמב"ם.
ונחלקו האחרונים אם אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה שאין צריך לגופה נחשב כשבות דשבות שמותר לצורך מצוה.
ולמעשה גם הכרעת הש"ך היא לגבי טבילה להקל במלאכה שאין צריכה לגופה על ידי גוי. בפסק זה מוכח שמותרת מלאכה שאין צריכה לגופה על ידי גוי כמו כל דרבנן. וז"ל משנה ברורה בביאור הלכה סימן ש"מ:
והנה באשה ששכחה ליטול צפרנים בע"ש ואירע ליל טבילתה בשבת בודאי לכתחלה נכון לה ליזהר שתאמר לעו"ג ליטלם ביד ולא בכלי דהוא מלאכה גמורה לדעת הרמב"ם אך בא"א לה ביד מצדד המ"א להקל ע"י עו"ג אף בכלי וכדעת נקודות הכסף ביו"ד סימן קצ"ח וכמ"ש למעלה דבזה מקרי מלאכה שאצ"ל שאין כונה שלה להתנאות בזה רק לצורך טבילה ונ"ל דבצפרני רגליה בודאי טוב יותר להתיר ע"י נקור מלהתיר ע"י עו"ג עיין בפ"ת שם בשם מהר"ר דניאל זצ"ל..
ובשמירת שבת כהלכתה פרק י' הלה מה דן על כיבוי נורה של מקרר כלאחר יד אם הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה ודינו כדרבנן וכלאחר יד ויהיה תרי דרבנן בפסיק רישא. "ועוד העיר לי (חכ"א) דאפשר דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר טפי". ויתכן שצריך לדון בכל מקום אם המשאצ"ל הוא קרוב לדאוריתא או לא ואם לא יחשב כאיסור דרבנן. ובתיקונים ומלואים לשש"כ פרק לב הערה קעה* כתב להתיר לכבות חשמל לחולה, אם זה בין השמשות כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה ומותר בין השמשות ולא קרוב למלאכה דאוריתא.
צורך מצוה האם הוא נחשב כצריך לגופה: ע' תוס' ק"ה ע"ב ד"ה שצורך מצוה אינו נחשב כצורך לגופה. ולרש"י שם צ"ל שצורך מצוה חשיב כצריכה לגופה. וע' נתיבות שלום.
[1] ולכן אף המוציא אשפה שרוצה שתהיה במקום המיועד לה ברשות הרבים, אין זה מלאכה שצריכה לגופה.