ב"ה
שעור #21 – מסייע לעשית מלאכה בשבת
שמירת שבת כהלכתה, מבוא פרק א' סעיפים כב, כג:
כב. גם העושה את כל המלאכה כולה, אלא שהוא עושה אותה במשותף עם חבירו, תחלה ועד סוף, וכל אחד מהם היה יכול לעשות המלאכה לבדו – פטור מן התורה ואסור מדרבנן. ולכן אם שניים יחד הדליקו את האור – שניהם עברו איסור דרבנן, אבל אינם חייבים מן התורה…
ואם אחד לבדו אינו יכול לעשות את המלאכה הואיל ואין לו כח דיו לעשותה לבדו והצטרף אליו אחר ועשאוה בשותפות מתחילה ועד סוף – שניהם חייבים. היה כוח לאחד לעשות המלאכה לבדו והשני אינו יכול לעשותה לבדו, ונשתתפו יחד ועשאוה, זה שיכול לעשות לבדו חייב, וזה שאינו יכול – מסייע הוא, ומסייע פטור וככדלהלן. ולכן שניים שאחזו בקורה והוציאוה לרשות הרבים, אם אין כח לאף אחד מהם לעשות זאת לבדו שיהם חייבים. היה אחד יכול להוציאה לבדו והשני אין לו כח להוציאה לבדו והוציאוה ביחד – הרי הראשון, זה שיכול – חייב, והשני, זה שאינו יכול – פטור אבל אסור מדרבנן…
כג. ויש מעשה שאין בעשייתו כל איסור, והוא כאשר עושהו אינו אלא "מסייע", דהיינו שהוא מאפשר לאחר לעשות מלאכה בלא שהוא עצמו יעשה מלאכה, ואין בזה איסור, מפני ש"מסייע אין בו ממש". לדוגמא, הסובל מכאב שיניים חזק שמותר לו ללכת לרופא שיניים נכרי, בזה שהוא פותח את פיו, כדי לאפשר לרופא לטפל בו, כגון לעקור שן החולה, אין כל איסור, שהרי אינו אלא מסייע ועל זה אמרו חז"ל ש"מסייע אין בו ממש".
וצריך עיון, הרי גם בזה יכול וזה אינו יכול יש איסור מדרבנן, ומדוע המסייע לרופא השניים אין בו איסור כלל?
רמב"ם הלכות שבת פרק א' הלכה טז:
ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן, היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.
שאלה זו של זה אינו יכול וזה יכול נדונה לגבי ירידה במעלית שבת, האם משקל האנשים שמסייע למנוע להוריד את המעלית ומפעיל מתגים כשמגיע לקומה, האם נחשב האדם כמסייע כיון שאינו יכול ואילו המנוע הוא יכול. ודנו הפוסקים להתיר על פי דין מסייע. אלא שהרב גלבר והרב רובין (כקונטרס "היכלא" של קהילת בני תורה הר נוף, ניסן תשפ"ג) התנו בכך שהמנוע תמיד יעבוד בהספק גבוה, גם בירידה, דבר שמכון צומת לא דורש.
בהגדרת אינו יכול כתבו תוספות שבת צג ע"א ד"ה "אמר מר זה יכול וזה אינו יכול" כתבו:
נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכי האי גוונא שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה.
מה יהיה הדין אם שלשה הוציאו חפץ כבד לרשות הרבים, וכל אחד לבדו אינו יכול להוציא לבד, כך שבמקרה שכך היה כולם חייבים, אלא שבנדון זה, שנים יכולים לבד. האם השלישי יהיה פטור או חייב?, האם חייב כיון שכולם מוגדרים אינם יכולים, או שלגביו הרי זה –אלו השניים- יכול וזה –הוא- אינו יכול. כתב רע"א שבת צג ע"א:
נלענ"ד דהו"ה באם הוציאו ג' בני אדם דבר שכל א' מהם אינו יכול להוציאו לבדו אבל שנים מהם יכולים להוציאו, בזה כולם פטורים דלגבי כל א' אמרינן כיון דמבלעדו הי' האחרי' יכולים להוציאו הוי כמו זה יכול וזה אינו יכול, וכנלע"ד מתוך הסוגיא דמדמי לד' טליות תחת רגלי הבהמה וכו'.
גם נדון זה שייך לכאורה במעלית כשהיא יורדת על ידי משקל של כמה אנשים – ובהנחה שהמשקל נחשב כמעשה (כך דעת הרב הלפרין, שלא כישראל רוזן ופר' לב במאמרים בתחומין), כל אחד מהם הוא מסייע לשאר ואין בו ממש.
דין מסייע הוא בסוגיה בשבת צג ע"א:
אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב הי מנייהו מיחייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד אמר ליה רב המנונא דקא מסייע בהדיה אמר ליה מסייע אין בו ממש אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב על גבי המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ורבי שמעון מטהר היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש.
רש"י שם:
אין בו ממש – מי שאינו אלא מסייע בדבר, ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול – אין בו ממש, ולא חשיב מידי, ולא מיפטר אידך.
אף אנן נמי תנינא – דמסייע אין בו ממש.
היה – זב יושב על גבי מטה.
וארבע טליות – טליתות.
שאינה יכולה לעמוד על שלש – וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול – כל אחד ואחד כולי מעשה עביד, וגבי מדרס הזב בעינן שינשא רובו עליו, בתורת כהנים.
ור' שמעון מטהר – ר' שמעון לטעמיה, דאמר: זה אינו יכול וזה אינו יכול נמי אינו אלא כמסייע, ופטור, (לישנא אחרינא: דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה, כלומר: רובו של זה מכביד על כל אחד ואחד, ואפילו מסייע לא הוי).
מפני שיכולה לעמוד על שלש – הלכך כל אחד ואחד הוה ליה רביעי, ואינו אלא מסייע, וסתמא כר' יהודה, דזה יכול וזה יכול קרי מסייע.
התוספות שם שכתבו: "מפני שיכולה לעמוד על ג' – וה"ל כל רגל אינו יכול והג' אחרים יכולין". אם כן, ספק רע"א מפורש לפי רש"י שבהמה שיכולה לעמוד על שלש כל אחד הוי ליה מסייע.
אלא שרש"י ותוספות חולקים מדוע טהור כשיכולה לעמוד על שלש, לתוספות פטור משום שזה נחשב כזה יכול וזה אינו יכול, אבל רש"י כתב שזה משום שנחשב שזה יכול וזה יכול, כיון שכל רגל עם שנים שלידה יכולות וגם האחרות יכולות בלעדיה.
ובתוספות הרא"ש מבואר מדוע התוספות לא מסבירים כרש"י שלגבי בהמה נחשב כזה יכול וזה יכול, משום ששנים שעשאוה הוא רק לגבי שבת ואין פטור לגבי טומאה בשנים שעשאוה. לכן אי אפשר להסביר שהטעם הוא משום שזה יכול וזה יכול, שאין פטור כזה ודין כזה מלבד בהלכות שבת. לכן אומר הרא"ש שלגבי טומאה זה נחשב כזה יכול וזה אינו יכול, וזה רק מסייע ולכן כל רגל היא בגדר מסייע שאין בה ממש.
לכן התוספות הם לשיטתם בד"ה ורבי שמעון, שסוברים שפטור שנים שעשאוה הוא רק בשבת. ולכן דחו את רש"י שכתב שרבי שמעון לטעמו שפוטר גם זה אינו יכול וזה אינו יכול. וכ"כ במנחת אריאל.
ולכאורה יש הבדל בין פטור של שנים שעשאוה ובין מסייע. שהרי יתכן ששנים שעשאוה זה רק פטור מקרבן אבל מדרבנן אסור. ואילו מסייע יתכן שפטור ומותר. ולכן יש נפ"מ אם זה יכול וזה יכול יהיה מותר לכתחילה.
בתוספות ד"ה אמר רב זביד כתבו ש"לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא דרבנן", ומשמע שמסייע מותר לגמרי. ובדעת הרמב"ם צריך עיון, משום שלשון הרמב"ם לעיל: "אינו חייב כלום", ובפרק א' הלכה ד' כתב:
וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחילה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל.
הרי שלכאורה מבדיל בין מותר לבין אינו חייב כלום. וכתב הכסף משנה שם:
כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום וכו'. נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו:
לדעת הכסף משנה יש כאן איסור ואינו מותר לכתחילה. אבל במרכבת המשנה כאן כתב על דברי הכסף משנה:
אינו חייב כלום. עיין בכ"מ ודבריו דחוקים דמנא ליה לרבנו לחלק בכה"ג. אבל כוונת רבנו דבשוגג בדיעבד דלאו שגגת שבת ושגגת מלאכות לא שייך לומר לשון מותר אלא לשון פטור מכלום או אינו חייב כלום כמ"ש לקמן ה"ח.
אלא שדברי מרכבת המשנה נכונים לגבי הנדון בהלכה ח' ברמב"ם:
…נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.
וכאן ודאי לא שייך לומר שמותר לכתחילה, וכמו שכתב גם באבן האזל, שכיון שהמדובר כאן על דיעבד לכן לא שייך לשון מותר. אבל דבריהם לא נוכנים לגבי הנדון בהלכה טז של זה אינו יכול וזה יכול.
ובמרכבת המשנה בהלכה טז כתב:
ומ"ש רבינו ומסייע אינו חייב כלום. מדלא כתב פטור נראה דס"ל כדעת התוספות ד"ה אמר רב זביד וכו'
תוספות שם ד"ה אמר רב זביד כתבו שמותר:
ואין לומר דהא דאמר הכא אין בו ממש לא שיפטר לגמרי אלא דאין בו חיוב חטאת דהא מייתי רב אשי דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא א"כ לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא דרבנן
אלא שצ"ע שהרי לשון אינו חייב כלום נמצא גם בפ"א ה"ד ברמב"ם ומשמע שזה איסור דרבנן
כמו הכסף משנה נקט המשנה ברורה בסימן שט"ז בענין צבי שנכנס לבית אם אין האחד יכול לנעול ונעלו שנים חייבים, כתב המשנה ברורה בס"ק כב בשם הפרי מגדים:
אין אחד יכול וכו' – אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא [רש"י] ואם אחד יכול לעשות בעצמו והשני אינו יכול ועשוהו שניהם זה שיכול חייב דמסייע אין בו ממש והוי כאלו עשה הכל לבד וזה שאינו יכול פטור אבל אסור:
אבל בסימן שכח סעיף יז בסוף הסעיף כתב הרמ"א:
וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש. (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).
וכתב המגן אבהם ס"ק טז:
לסייעו קצת. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור [רש"י וכ"כ התו' שבת דף צ"ג] ומשמע שם דאפי' במלאכה דאוריית' מסייע אין בו ממש:
וכתב הפרי מגדים: "משמע אף לכתחלה שרי, ועיין ט"ז אות א', ועדיין צ"ע. עיין עולת שבת [ס"ק יט] וכהן עבודה דיעבד הוא", הרי שכאן התיר המגן אברהם לכתחילה מסייע.
וכן פסק הש"ך בנקודות הכסף ביו"ד קצ"ח, וחלק על הט"ז שם. וז"ל הט"ז ס"ק כא:
בשבת ויו"ט אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים לא תאמר לעובדת כוכבים שתחתוך לה דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת צפרנים דהא אפשר בניקור תחתם לחוד למה נבטל בזה שבות דאמירה לעובד כוכבים שבות הוא ותו דהוא חומרא דאתא לקולא שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת מ"מ אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה וכאילו היא עושה מלאכה זו שאסורה מדאורייתא בשבת ויו"ט וכההיא שמצינו בסימן קפ"א לענין הקפת פיאה שגם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו כו' וזה א"א להשמר ממנו כשתניח לחתוך הצפרנים להעובדת כוכבים בלי הטיית הישראלית את ידיה אליה.
ובנקודות הכסף ביו"ד קצ"ח הש"ך חלק עליו ומתיר לחתוך את הצפרנים על ידי עובדת כוכבים, ודחה מה שהביא הט"ז ראיה מניקף, משום ששם התורה בפירוש אסרה גם על הניקף שהוא עובר, מה שאין כן בכל מסייע, וכתב הש"ך:
והכי איתא להדיא בפרק המצניע דף צג ע"א ובפרק ב' דביצה דף כב ע"א דמסייע אין בו ממש לענין שבת ומותר אפילו לכתחילה, והוא מוסכם מכל הפוסקים ע"ש.
הרי שלדעת הש"ך מותר לכתחילה.
והנה, הט"ז הוכיח מגמרא מכות שמסייע יש בו ממש, שהרי הניקף חייב. וז"ל הגמרא דף כ' ע"ב:
תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה אמר ליה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי דאמר לך מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו רבא אומר במקיף לעצמו ודברי הכל רב אשי אומר במסייע ודברי הכל.
הרי שמסייע חייב. ועל זה השיב הש"ך:
דדוקא בהקפה דאחד המקיף ואחד הניקש במשמע, וכדפירש רש"י ואלו הן הלוקין דף כ' ע"ב דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו לא תניחו להקיף, אי נמי, מדאפקיה בלשון רבים משמע דאתרי אזהר רחמנא, ניקף ומקיף, עכ"ל, אלא דבאינו מסייע פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמסייע חייב וכדאיתא גבש"ס התם אבל שבשאר אזהרות לא שייך לומר דחייב משום מסייע דמסייע אין בו ממש.
ולכאורה לט"ז אכן צריך עיון על הסוגיות עצמן, הרי מסייע אין בו ממש והרי בניקף לוקה משום הסיוע?
בשאלה זו דן הט"ז על הרמ"א באו"ח שכח שכתב: "מי שחושש בשניו ומצטער עליו להוציאו אומר לאינו יהודי להוציאו", ועל זה כתב הט"ז בס"ק א':
ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן ומ"ש מניקף פרק בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא אמר במסייע וד"ה פי' המפרש שם מסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ ה"נ כך במה שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפרק ב' דביצ' דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מעכו"ם בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. פירש"י דסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחל ומשני מסייע אין בו ממש פי' מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלא"ה מתעבדא אין בו ממש והכי איתא ג"כ בפרק המצניע דף צ"ד דמסייע אין בו ממש וא"כ ה"נ מותר בהוצאת עכו"ם השן אלא דקשיין הגמרות אהדדי דכיון דמסייע אין בו ממש אין הניקף חייב מלקות דבעינן מעשה למלקות ולא ראינו בתוס' ובפוסקי' שיש חילוקים בזה ומסתמ' תרוויהו הלכתא נינהו.
ועוד הקשה סתירה מרב אשי עצמו עי"ש. וחילק הט"ז:
וע"כ צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עוש' המלאכה וכיון שא"צ לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש משא"כ בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש.
ולכן כתב שמי שפותח פיו לרופא שניים עכו"ם שיוציא לו את השן זהו מסייע קודם שאסור. וכן אסור לאשה שצריכה ליטול צפרנים לתת לעכו"ם לחתוך כיון שהיא מסייעת במה שמגישה אתה יד וזה מסייע שחייב לכ"ע. אבל מסייע כמו בסוגיה בשבת ובביצה, בזה אין בו ממש.
כלומר הט"ז מחלק בין סיוע קודם למעשה, שזה נחשב כאילו המסייע התחיל את המלאכה לבין סיוע בשעת המלאכה.
ולש"ך אי אפשר לדמות לסוגיה של ניקף משום ששם זו גזירת הכתוב שיש איסור לניקף אפילו לא עושה מעשה. ומשום מסייע נחשב ללאו שיש בו מעשה.
ושניהם לא ראו את הריטב"א במכות, שאומר את שני המהלכים הללו בתירוץ קושיה זו:
במסייע ודברי הכל. פירש"י ז"ל שמזמין לו השערות, ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במס' יום טוב (ביצה כ"ב א') לענין מיכחל כותי לישראל ביום טוב וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש, ולא קשיא, שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהתם אין בו ממש שדרך העין למעמץ ומפתח קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו, וכש"כ לפירוש רבינו מאיר ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בענין סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו, דבמעשה כל דהוא סגי להא, כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימת קומה הוי מעשה, וכן פירש הוא ז"ל.
הרי שהתירוץ הראשון מתאים לדרך של הט"ז, ויש הבדלים בין סוגי המסייע. אבל לפרוש רבנו מאיר, זה כש"ך, שיש גזה"כ שניקף חייב. ואמנם מסייע אין בו ממש, אך כדי להפוך את האיסור הקיים ללאו שאין בו מעשה.
שני תרוצי הריטב"א מתאימים, הראשון לט"ז והשני לש"ך, וכ"כ בערוך לנר שם:
והנה לא היה לפני הט"ז והש"ך דברי ריטב"א דהכא דכל דבריהם נאמרו בו, דהקושיא מביצה הקשה הריטב"א, ותירץ בתירוץ ראשון לחלק בין מסייע למסייע, ואח"כ כ' דלשיטת הר"מ הלוי, דלכ"ע הניקף עובר בלאו, ולא בעינן סיוע לעבור הניקף, רק למען ילקה משום מעשה בלאו הכי לא קשה מידי ע"ש. והנה מה שכתב לשיטת הר"מ הלוי הוא ממש מה שכתב הש"ך. ומה שחילק בין מסייע למסייע הוא כעין דברי הט"ז, אלא דאינו נראה שהוא מחלק בין סיוע דקודם המעשה ובשעת המעשה, אלא בין סיוע גדול כעין דניקף, ובין סיוע דעמיץ ופתח, דדרך העין לעמץ ולפתוח קצת.
מכל מקום, לדעת הש"ך מסייע כזה מותר, ולאחרונים אחרים מסייע יש בו איסור דרבנן.
ועוד יש להוסיף, מרש"י שביאר לגבי בהמה, שאומרת הגמרא בשבת צג ע"א:
היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש.
וכתב רש"י שם:
מפני שיכולה לעמוד על שלש – הלכך כל אחד ואחד הוה ליה רביעי, ואינו אלא מסייע, וסתמא כר' יהודה, דזה יכול וזה יכול קרי מסייע.
יש ברש"י כאן חידוש גדול: לכאורה דין מסייע אין בו ממש נאמר לגבי זה יכול וזה אינו יכול. אבל זה יכול וזה יכול, פטור משום שנאמר בבעשותה, יחיד שעשאה חייב ושניים שעשאוה פטורים. ומדוע רש"י משייך את זה למסיייע. וע' מהרש"א כאן.
ומוכח מרש"י שגם בשנים שעשאוה יש דין של מסייע, אף ששניהם יכולים כל אחד מסייע לשני. ולפי זה צריך לומר שגם בשנים שעשאוה אין איסור דאורייתא, משום שזה רק מסייע. וע' שיעור קודם שיש מחלוקת בשאלה זו.
ולסיכום:
נחלקו האחרונים האם יש גדרים שונים של מסייע, דעת הט"ז שיש וכן כתב הריטב"א במכות. נחלקו האחרונים האם מסייע אסור לכתחילה או מותר. ובזה חולקים הט"ז והש"ך בנקודות הכסף האם מותר לאשה לתת לגוי לקצוץ לה צפרנים. וחידוש שהדגשנו בדעת רש"י שמשייך גם את זה יכול וזה יכול לסוגית מסיע אין בו ממש.
נספח:
ע' עוד בחכם צבי שלהן שהולך בדרך הט"ז. ע' עינים למשפט מכות ועינים למשפט ברכות נא ע"ב לגבי מסייע בשמאל בכוס של ברכה.
חכם צבי סימן פב:
בענין חתיכ' הצפרני' ע"י נכרית לאשה הטובל' בליל שבת ושכחה ליטול צפרניה.
ראיתי בספר נקדה"כ בסי' קצ"ח שהשיג על הט"ז שאסר לחתוך הצפרנים בשבת ע"י נכרי' כדי שתוכל לטבול ולהיות דברי הט"ז נכונים בעיני והם להחמיר אמרתי להשיב על דברי הש"ך ז"ל כפי שתעלה מצודתי היום הראיה שהביא בט"ז מהניקף דלקי אמת הוא שאין דנין שבת מניקף דבשבת אפי' שנים שעשו מלאכה גמורה פטורין דקי"ל בפ' המצניע כר' יהודה דאמר זה יכול וזה יכול שניהם פטורין משום דכתיב בעשותה וכ"כ הרשב"א בתשו' כ"ח וז"ל ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב כו' ע"ש. ולכאורה קשה דהא בגמ' מייתינן ראיה מרגלו א' על הרצפה כו' ומקיבל בימין ושמאל מסייעתו ונראה דאף הרשב"א לא אמרה אלא דומיא דנדון דידיה שהכהן לבדו יכול להמיט הספינה וכן המים לבדן יכולין להמיטה דהו"ל זה יכול וזה יכול בכה"ג הוא דדוקא בשבת אמרי' אין בו ממש אבל בשאר מקומות יש בו ממש.