ב”ה
שעור #22 – חצי שיעור במלאכות שבת
שמירת שבת כהלכתה, מבוא, פרק א’ סעיף כד:
העושה את כל מעשה המלאכה, אבל אין בתוצאתו כדי “השיעור” שקיבלו חז”ל הלכה למשה מסיני, אמנם עבר על איסור תורה, אבל אין עונשו בידי אדם. ולכן הכותב בשבת פטור מעונש וקרבן עד שיכתוב שתי אותיות, אף כי גם הכותב אות אחת – עובר איסור תורה כאמור.
ומאידך גיסא, העושה כדי השיעור שקיבלו הלכה למשה מסיני, גם אם לא השלים את עשיית כל המלאכה שהתכוון לעשות, חייב. ולכן, המתכוון לכתוב איגרת בשבת, אין אנחנו אומרים שלא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב את כל האיגרת, אלא משיכתוב שתי אותיות – יתחייב. וכן החותך או קורע דפים של ספר שנכרכו ולא נחתכו – חייב, ואין כל הבדל בין החותר את כל דפי הספר או חותך רק אחד מהם.
העושה מלאכה בשלמותה, אך לא הגיע לשיעור שקיבלו חז”ל הלכה למשה מסיני, כגון הכותב אות אחת (שיעור כתיבה הוא בשתי אותיות), הרי עשה איסור תורה, אבל פטור מעונש. וכן שנים שכל אחד מהם כתב אות אחת והן סמוכות זו לזו, שניהם אינם חייבים אף על פי שנכתבו שתי אתיות מכיון שכל אחד מהם לא כתב כדי שיעור כתיבה.
בשעור על סעיף כא במבוא, עסקנו בהבדל שבין חצי שיעור ובין חצי מלאכה, ובכך שיש מלאכות שבהם עשית המקצת היא חצי מלאכה ולא חצי שיעור. דוגמא לחצי מלאכה היא עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה. לדעת כמה אחרונים גם כותב אות אחת אינו חצי שיעור אלא חצי מלאכה. והבאנו את התוספות בשבת עג ע”א על המשנה של אבות מלאכות, בד”ה והעושה שני בתי נירין:
צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר.
ובספר מגן אבות לרבי מרדכי בענט[1] על מלאכת קושר כתב, והביאו באבני נזר או”ח קפ”ז וז”ל אבני נזר:
ובספר מגן אבות [מלאכת אורג] תירץ דבר נחמד דאשמעינן בהני דפחות משיעור אינו מלאכה כלל. ועיין רשב”ם בבא בתרא (דף נ”ה ע”ב) דחצי שיעור לא הוי מלאכת מחשבת, ובכל הני דמתניתין לא הוה מלאכה כלל. ונפקא מינה דבכל חצי שיעור אסור מן התורה כמו שכתב רש”י (דף ע”ד ע”א) ובהני דבפחות אינו מלאכה אפילו איסור ליכא. [ע”ע להלן סי’ ר”א אות ו’]:
בשיעור זה נדון בכלל על חצי שיעור במלאכת שבת. עקרונית, יש מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ביומא עד ע”א:
גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא.
יש ראשונים שלומדים את איסור חצי שיעור מ”כל חלב”, המובא בבריתא שם, וז”ל תורת כהנים צו פרשתא יז. ובקיצור בבריתא יומא עד א:
כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה – שהרי עונשו ואזהרתו סמוכים זו לזה: כל חלב וגו’ לא תאכלו; כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה’ ונכרתה הנפש וגו’ – חצי שיעור, הואיל ואינו בעונש, יכול שאינו באזהרה, תלמוד לומר: כל חלב, אפילו כל שהוא.
כלומר, איסור חצי שיעור אינו חצי איסור של אותה מלאכה אלא זה איסור “כל חלב”, אלא שאינו חייב עונש כיון שזה חצי שיעור, כך הבינו חלק מן הראשונים, ע’ להלן.
ומה שצריך רבי יוחנן גם טעם של חזי לאצטרופי כתבו התוספות שם ד”ה כיון דחזי:
כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל – תימה לי אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור דהא ר’ יוחנן ידע לההיא ברייתא דהא בסמוך קא מותיב מינה וי”ל דלהכי איצטריך ליה לר’ יוחנן לפרושי האי טעמא משום דאי מקרא דכל חלב הוה אמינא עיקר קרא לכוי איצטריך וחצי שיעור מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לחצי שיעור.
ובריטב”א שם:
כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל. ואף על גב דר”י מכל חלב נפקא ליה כדאיתא בסמוך, מפרשינן לדידיה טעמא דקרא.
וע’ א”ת ערך חצי שעור שהמשכנות יעקב (תרי”ב א, בהערה 30 שם) כתב שאין למדים מ”כל חלב” אלא חצי שיעור בחלב בלבד.
לימוד זה של כל חלב, ניתן לפרש בשתי דרכים: או שכל חלב נאמר ללמד חצי שיעור בחלב,אבל כל איסור ואיסור יש דין חצי שיעור של אותו איסור, ואם כן גם חצי שיעור של מלאכת שבת הוא חצי שיעור של לא תעשה כל מלאכה.
אבל יש ראשונים האומרים (רמב”ן) שכל חצי שיעור שבתורה איסורו הוא איסור “כל חלב”. אם כן לכאורה לא שייך דין חצי שיעור בדבר שאינו מאכלות אסורות.
וכך משמע בתוספתא שהבאנו בשעור הנ”ל, שכותב אות אחת הוא רק שבות. משמע שאין דין חצי שעור, אלא אם כן נחלק בין חצי שעור ובין חצי מלאכה. ועיין בתוצאות חיים (סימן ח) שהבין כך מדברי המאירי[2]. וכן בספר קובץ על הרמב”ם (הלכות שבת פרק יב הלכה ט’) כתב סברא זו
וכן כתב בתשובות חכם צבי (סימן פו) שכיון שהלימוד הוא מ”כל חלב” הרי זה רק באיסורי אכילה ולא באיסורים אחרים כמו תולש שיער אחד בנזיר או בשבת. דעתם של הסוברים שבשבת אין איסור חצי שיעור היא, שהטעם של “כל חלב” הוא הטעם העיקרי ולדעתם טעם זה שייך רק באיסורי אכילה.
אבל הגמרא בשבת עד ע”א אומרת “וכי מותר לאפות פחות מכשיעור”, ולכן גם אסור לברור פחות מכשיעור, ופרש”י שם:
וכי מותר לאפות פחות מכשיעור – נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא (עד, א), והיכי קתני בורר לכתחלה?
לרש”י מפורש שיש חצי שיעור במלאכות שבת. אולם בדעת הרמב”ם הבאנו לעיל שיש הסוברים שלדעתו אין חצי שיעור במלאכות שבת. ע’ רמב”ם פרק יח הלכה כג:
המוציא חצי שיעור פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור…
והרי כל מקום שהרמב”ם כותב שפטור היינו מדרבנן, ולכן משמע ברמב”ם שאין דין של חצי שיעור במלאכות שבת. אבל ע’ לחם משנה פרק כא הלכה א’ שפירש את דברי המגיד משנה שם בהבנת “תשבות” של הכתוב, שזה כולל חצי שיעור.
חצי שיעור הביא הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ב’:
ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות.
וכאן הרמב”ם מדבר רק על מאכלות אסורות, ולפמ”ש יתכן שאכן בדברים אחרים כמו גזיזת שיער נזיר ושבת, אין דין חצי שיעור.
ועל פי זה מובן מה שכתב הרמב”ם בפרק יב הלכה ט’:
אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור, וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.
משמע שהרמב”ם משווה בין עקירה בלא הנחה ובין הוצאה פחות מכשיעור, וכפי שעקירה בלא הנחה הוא דרבנן, גם חצי שיעור לרמב”ם הוא מדרבנן וכסברת החכם צבי שהובא לעיל ושלא כדברי המשנה למלך על הרמב”ם (הלכות שבת פרק יח הלכה א’). וז”ל ספר קובץ על יד[3]:
ומעתה כיון דרבינו כתב הנך שני דינים בבבא אחת משמע דכמו גבי עקירה בלי הנחה או בהיפוך אינו אלא איסור דרבנן גם במוציא ח”ש ג”כ אינו אלא מדרבנן וכמ”ש בתשובה ח”צ סימן פ”ו וז”ל לפי”ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל הובא דבריו בהגהת מל”מ פי”ח מהל’ שבת דין א’ וע”ש בתשובה שמפקפק בזה ומדברי רבינו פה מבואר כמ”ש דאינו אלא מדרבנן ובגמ’ דמקשה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ג”כ י”ל דלא אסר אלא מדרבנן:
אבל המשנה ברורה בביאור הלכה בסימן שמ, פשוט לו שאין נפ”מ אם לומדים מ”כל חלב” או משום שחזי לאצטרופי לבד, זה יהיה איסור תורה גם בדברים שאינם בני אכילה, וז”ל על מה שכתב במשנה ברורה סימן ש”מ ס”ק ג’ שאסור לקצוץ גם שיער אחד, כתב בביאור הלכה:
על ב’ שערות – עיין במ”ב והוא מהמ”א וכן הוא הסכמת כל האחרונים לאיסור ודלא כע”ש וכ”כ הרמב”ם בהדיא בפי”ח הלכה כ”ג דכל מלאכות דשבת אם עשה חצי שיעור יש בהן איסור וממילא נכלל בזה כותב אות אחת או נוטל שער אחת וכדומה. ולענין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן במ”א משמע דהוא מדאורייתא כמו כל חצי שיעור של מאכלות אסורות דקי”ל כר’ יוחנן דאסור מן התורה דהטעם דחזי לאיצטרופי דאמר שם ביומא דף ע”ד שייך גם בזה וכן אם נאמר משום דכתיב כל חלב מסתברא דילפינן מניה ג”כ לכל התורה וכדכתבו התוס’ שם דס”ל לר”י דמשום דחזי לאיצטרופי לכך אסרה התורה וא”כ ה”ה בכל דבר דחזי לאיצטרופי [ודברי הח”צ בסימן פ”ו שרצה לחלק בחד תירוצא בין השוין ורצה להוכיח סברתו מן התוספות דחוקין מאד].
ולגבי מלאכת כותב, שנדון כבר, וזו מחלוקת בין האחרונים (ע’ מנחת אריאל קג ע”א אות יג) אם כותב אות אחת הוא חצי שיעור או חצי מלאכה, נראה שזה מחלוקת הבבלי והירושלמי (ע’ תוצאות חיים סימן ח’). בבלי בסוף פרק הבונה, דף קה ע”א:
משנה הכותב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין
גמרא במאי קמיפלגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור.
אבל בירושלמי פרק יב הלכה ו’ נאמר:
טעמא דרבן גמליאל תמן אין ידיעה לחצי מלאכה.
הרי שכתיבת אות אחת לדעת הבבלי זה חצי שיעור ולדעת הירושלמי זו חצי מלאכה. יתכן אמנם שמחלוקתם עקרונית אם יש חצי שיעור בשבת, אך יש לחלק ולומר שלירושלמי רק בכתיבה זה חצי מלאכה כמו עקירה בלא הנחה.
והוסיף הרב נויבירט בהערה צז שם:
ואם עשה שיעור שלם אלא שהפסיק תוך כדי עשיית המלאכה לא דמי למאכלות אסורות דבעינן שיאכל כזית תוך כדא”פ אבל בני”ד חייב אפילו אם עשה את החצי השני של השיעור לאחר זמן והוא שעשה כן באותה השבת בלא שהיתה ידיעה בינתיים כמו הכותב שתי אותיות אחת שחרית ואחת בין הערביים בהעלם אחד שחייב חטאת שבת קה א וע”ש ותוד”ה ורבנן, רמב”ם פ”ו מה’ שגגות ה”ח.
ומ”מ אם עשה חצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור בשבת אחרת פטור דימים שבינתיים מחלקים עיין שבת סז ב רש”י ד”ה חייב על כל שבת ותום ד”ה כלל גדול, ועיין רמב”ם פי”ח מהי שבת הכ”ג דבהוצאה שהוציא חצי שיעור ונשרף וחזר והוציא חצי שיעור פטור ועיין בפמ”ג בפתיחה להלכות שבת ד”ה נסתפקתי דבכתיבה כה”ג ג”כ בעינן ששתי האותיות יהיו קיימות בבין הערביים הא אם נמחקה בינתיים אות אחת פטור שאין שתי האותיות כתובות לפנינו. וע”ש דיש להסתפק בקצירה כה”ג או טחינה וכדומה אם קצר חצי שיעור ונאכל או נשרף ואח”כ קצר עוד חצי שיעור אם עשה מלאכת קצירה כשיעור או לא ע”ש.
ויש להעיר על דבריו: לכאורה כל מה שכתב על חצי שיעור שמצטרף בתנאי שלא היתה לו ידיעה בנתיים, הרי כל זה נאמר בדיני שוגג. אבל לענין מזיד לכאורה תמיד מצטרף, ואולי אפילו שתי שבתות. אלא שלגבי מזיד תלוי בהתראה, ואם נאמר שבהתראה אחת חייבים על מל מה שיעשה, אם כן זה מצטרף. והרי במשנה בנזיר מב ע”א שנינו:
נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת.
המשנה הובאה גם במכות דף כא ע”א, ושם אומר הריטב”א בשם רש”י שאם לא התרו אותו על כל אחד ואחד חייב רק אחת שיכול לומר ששכח את ההתראה. והתוספות הקשו שהרי חייבים בהתראה אחת גם על כהן שבא על חמש אלמנות, ולא אומרים שמא שכח, והביא בשם ר”י:
וטעמא דהכא פירש ר”י ז”ל דהכא כיון שכל היין ששתה שם אחד וגוף אחד אף על פי שהולך ושותה בזה אחר זה הכל נחשב שתיה אחת כיון שאין כאן אלא התראה אחת, ולאפוקי היכא דהוו איסורין חלוקין או גופין חלוקין דחשיבא התראה אכל חדא וחדא.
ואם כן מוכח שגם לגבי מזיד הכל נחשב למעשה אחד ולכן גם לגבי חצי שיעור במזיד יהיה צירוף של חצי שיעור בבקר ובין הערביים.
והסבר הדבר הוא משום שיש הבדל גדול בין דין חצי שיעור במאכלות אסורות ובין חצי שיעור במלאכות שבת, שהרי לגבי מאכלות אסורות הדין הוא שכדי שיצטרפו שני חצאי שיעור, צריך לאכול עוד חצי שיעור בתוך כדי אכילת פרס, שאם לא כן אין לזה גדר אכילה. אבל לגבי מלאכות שבת, הרי אומרת המשנה שאפילו כותב אות אחת בשחרים ואות אחת בין הערביים חייב. ונחלקו רבן גמליאל ורבנן אם היתה ידיעה, האם יש ידיעה לחצי שיעור, אבל אם לא היתה ידיעה חייב לכולי עלמא. אבל בשוגג בלא ידיעה, ובמזיד כמ”ש יוכל להצטרף.
וע’ תוצאות חיים (סי’ י’ סק”א) מהרמ”ה (ב”ב נה ב) דמבואר שהפטור בכה”ג דהוציא חצי והניחה וחזר והוציא הוא מטעם ידיעה לחצי שיעור, ואם כן הוא פטור בכל מלאכת שבת ע”ש. וז”ל יד רמ”ה שם:
קימא לן דהמוציא אוכלים בשבת פחות מכגרוגרת פטור. ואם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב. דכיון דחדא העלמה היא העלמה מצרפא להו, והוה ליה כמה דאפקינהו לתרויהו בבת אחת וחייב. בשתי העלמות פטור. דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק וכיון דאיתידע לה בנתים מקמי דגמרה לה הוצאה. נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה דפטור, דידיעה הוא דמתיא ליה לידיה חיוב חטאת וראשונה כי אתידע ליה לאו בר חיובא הוא דחצי שיעור הוא. ואמטול הכי נעשית כמי שנקלטה או שנשרפה ותו לא חזיא לאיצטרופי בהדי בתרייתא, ולפיכך פטור.
ואם כן הפטור כשנשרף או כשהוציא חצי שיעור, משום שכשנודע לו החצי שאכל הרי ידיעה זו מחלקת, ואם מדין ידיעה מחלקת הרי אין הבדל בין הוצאה לשאר מלאכות שבת.
אבל לכאורה מתוך דברי היראים משמע שאסור, שהרי היראים כתב בסימן רע”ד שאסור למצוץ בפיו משקה מענבים, או לשרות פת ביין ולמצוץ, וכתב שחושש לו מחטאת. וכתב האבני נזר באו”ח סימן רל”ב:
והרי אינו מוצץ בפיו כדי מזיגת הכוס בבת אחת. ועוד דהכא שאינו עומד וראוי למזיגה שנמאס בפיו שיעורו ברביעית כשאר משקין. והרי לא מצץ רביעית [צ”ל גרוגרת] בפיו בפעם אחת דמלא לוגמא רוב רביעית וגם הפת אז בפיו ואי אפשר שימצוץ רביעית יין בפעם אחת. ועד שמוצץ זה בלע זה ואיך יצטרפו. ועל כורחין דיין שבמעיו מצטרף דאיכא הנאת מעיו.
אם כן מצטרף אותו חלק שלא נמצא כבר ונאכל עם החלק הראשון וחייב חטאת. וגם אם אין אנו פוסקים כמו היראים, מכל מקום העקרון ניתן ללמוד ממנו, שגם אם החלק הראשון אינו קיים זו מלאכה גמורה.
ולפי דעת היראים צריך לחלק בין זה ובין הוצאה שאומרת הגמרא שאם הוציא חצי שיעור ונשרף והוציא עוד חצי שיעור פטור.
אבל באגלי טל מלאכת דש אות לו, ס”ק טז בחילוק שבין מרסק שלג בפני עצמו או לתוך הכוס, כתב:
דעת הרמב”ם והרשב”א דטעם איסור ריסוק השלג משום גזירת סחיטת פירות. וכתב הרשב”א הטעם כמו שמובא לשונו לעיל אות ז’ ח’. ואינו מובן החילוק דמה נ”מ בין בפ”ע בין לתוך הכוס. ולפענ”ד נראה לפרש.
ואמינא מלתא חדתא שאם סחט חצי שיעור ונתבטל אותו חצי שיעור ברוב ושוב סחט עוד חצי שיעור פטור כאלו נאכל חצי שיעור הראשון קודם סחיטת חצי שיעור השני דפטור כדאיתא במכילתין דף פ’. בהוצאה כה”ג….
וה”נ כיון שנבטל הרי הוא כמי שאינו ואינו מצטרף. וא”כ י”ל מסתמא אינו מתרסק וזב מים כשיעור חיוב שבת בבת אחת רק מעט מעט וכיון שנתבטל ראשון ראשון אינו מצטרף ושוב גם איסור חצי שיעור ליכא. דטעם חצ”ש משום דחזי לאיצטרופי והכא לא חזי לאיצטרופי כיון שתיכף מתבטל ושוב אינו ראוי להצטרף:
וע’ בביאור הלכה למשנה ברורה (סי’ שכ”א סעיף י”ד ד”ה שמא יבוא וכו’) דן לגבי טחן חצי גרוגרת ונאכל וחזר וטחן חצי גרוגרת אם חייב. ושם תלה את זה בסוגיה זו שבת פ’.
ובגמרא בבבא בתרא שם הביאה הגמרא את הדין של הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, אם בשני העלמות פטור, כתב הרשב”ם ב”ב נה ע”ב:
במסכת שבת תנן – המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת.
לדעתו פטור משום שאין זו מלאכת מחשבת, ואם כן ודאי שבכל מלאכות שבת הדין כך. וממילא מוכח שזה רק דין במלאכות שבת ולא באיסורים אחרים,
וראה בספר ראשית ביכורים להה”ג ר”א וינברג על בכורות יב ע”ב:
אכתי יש להעיר הא יש עצה להפריש כשיעור ואם תבוא לידי טומאה ישרפנה פחות פחות לפי הנ”ל דבפחות מכזית אין איסור לאבדה לא שייך כאן דדמיא להך דשבת ד”פ הוציא אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור בעידנא דאפקה לבתרייתא חםר לי’ לשיעורא אף דשיעור הוצאת דיו הוא כדי לכתוב בו ואם בו אות אחת כבר נעשה במקצת תכלית המבוקש המלאכה ואעפי”כ כיון שאינם במציאות בעולם בב”א אינן מצטרפות וכ”ש כאן.
החילוק פשוט דגבי שבת דבעי’ מלאכת מחשבת וכמש”כ הרשבם ב”ב נ”ה דהא דפטור בהוצאת פחות מכגרוגרת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לא הוי מלאכת מחשבת אלא כששני חצאי השיעור יש להם מציאות בעולם כאחת משא”כ בזה דהאיםור הוא השרפה והכליון דהיינו ביטול המציאות בודאי אף בכה”ג מצטרפין.
ע”ע דף על דף שבת דף פ’
[1] נפטר תקפ”ט, אב”ד ניקלשבורג, רבה של מורביה (בצ’כיה).
[2] וראה פרי מגדים בפתיחה להלכות שבת בענין חצי שעור בשבת בכלל ובהוצאה בפרט.
[3] בתחילת המאה ה-19 בפרג, נפטר 1842. דור אחרי הנודע ביהודה (שנפטר בשנת 1793)