ב"ה
שעור #23 המשך סעיף כד – חצי שיעור שמותר לכתחילה
שמירת שבת כהלכתה, מבוא פרק א' סעיף כד:
ויש שאמרו חכמינו ז"ל, שאם אינו עושה כדי השיעור שקיבלו הלכה למשה מסיני, אף מותר לכתחילה לעשות כן, כגון להעביר חפץ ברשות הרבים פחות מארבע אמות, הגם שהוא עושה שם עקירה והנחה, והוא מכיון שאין זה נחשב כלל לעשית מלאכה.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ט"ו בענין ד"א ברה"ר.
מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה (שמות ט"ז) שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל.
השגת הראב"ד: מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות. א"א והוא שיהא לשם מקום קביעות כגון ששבת שם או שיצא חוץ לתחום בין לאנסו בין לרצונו.
על פי הסבר הרמב"ם, האם יתכן חצי שעור בארבע אמות? (שאלה בשאלות למבחן היכל שלמה).
מדעת הרמב"ם נראה שמותר, כיון שארבע אמות הן רשותו של האדם, ובתוך רשותו זה היתר גמור לטלטל. ורק הראב"ד כתב שאסור. ורק לטלטל הרבה פעמים פחות פחות מד' אמות זה אסור שמא יבא להוציא והתירו רק במי שהחשיך.
וכן משמע שאין חצי שיעור באיסור העברת ד' אמות בגמ' שבת קנ"ג ע"ב:
עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחת מד' אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משם כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר, והכא מאי כבוד אלקים איכא דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר.
ומוכח שאין בפחות מד' אמות דין חצי שעור, שהרי החשש הוא רק משום דילמא אתי לאתויי ד' אמות ולא משום חצי שיעור.
והטעם שאין חצי שיעור בהעברת ד' אמות ברשות הרבים, כתב הפרי מגדים בפתיחה להלכות שבת:
מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, דלא מקרא דלא תעשה כל מלאכה נפיק, אלא רק מהלכה למשה מסיני, כדמסיק בריש הזורק [שבת צו] ע"ב דמעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, א"כ הלכתא נאמרה דמעביר ארבע אמות ברשות הרבים חייב, ותו לא, ומשום הכי פחות מארבע אמות לית ביה איסור תורה כלל, ומדרבנן נמי מותר, כי אם במוליכו הרבה פחות מארבע אמות גזרו, והתירו משום הפסד ממונו, כאמור.
ועוד טעם כתב הפרי מגדים:
מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, כל שהעביר פחות מארבע אמות אין שם מלאכה עליה כלל, ולאו מידי עביד, ולכן היתר גמור, ובמוליכו הרבה כן מדרבנן אסור, ובמקום פסידא התירו, ושפיר יש לחלק בין חצי שיעור גרוגרת לחצי שיעור זה, וכדכתיבנא. ומיהו כל זה במעביר, אבל לזרוק אסור פחות מארבע אמות, ואי"ה יבואר:
וע"ע עוד בפמ"ג שם שהאריך.
בשעור פג על רמב"ם הלכות שבת כתבנו שיש הבדל בהגדרת האיסור, בין זריקה שהיא תולדה לרמב"ם לבין הוצאה בדרך של העברה, שבזריקה האיסור הוא רק עצם העובדה שהחפץ עבר מרשות לרשות. מה שאין כן בהעברה שכל חלק מן המעשה הוא חלק מן האיסור, ולכן הרמב"ם כתב פעמיים דין כלאחר יד, גם בזריקה וגם בהעברה. ויש לדון אם כן לגבי ד' אמות האם כל אמה של העברה היא מן האיסור או שהאיסור הוא העקירה וההנחה. ולהלן נפ"מ בדבר זה.
מפשטות לשון הרמב"ם פרק יב הלכה טו עולה, שהסבר דין טלטול ארבע אמות ברשות הרבים, הוא משום שתוך ד' אמות הרי זה ברשותו עדיין. לפי זה נראה שאין כל הד' אמות מגורמי החיוב, אלא האיסור הוא העקירה במקום אחד והנחה במקום אחר. וזה כמו הוצאה מרשות לרשות.
וע' בעל המאור בריש פרק הזורק שכתב ג"כ כרמב"ם:
אלא כל ד' אמות בר"ה גמרא גמירי לה וכולהו תולדות דרה"י לר"ה נינהו לפי שד' אמות של אדם בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה להן בזורק או במעביר כמוציא מרה"י לר"ה דמי.
טעם זה להעברת ד' אמות, כתב גם הר"ן בשבת על הרי"ף דף לא ע"ב (על המשנה "והמוציא מרשות לרשות"):
והמוציא מרשות לרשות. וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ארבע אמות ברה"ר י"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה ליה מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפרק הזורק (דף צו ב) דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה מדין מוציא
לפ"ז לכאורה יצא שאם מעביר מרה"ר לרה"ר דרך רשה"י חייב על העברת ד' אמות ברה"ר אף אם בפועל לא היו ד' אמות של רה"ר, שהרי הוציא מרשותו? וצ"ב. וכתב הרמב"ם בפרק יג הלכה יז:
המעביר ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה חייב: מפני שארבע אמות בשתי רשייות הרבים מצטרפין, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.
משמע שהמרחק ברשות היחיד אינו מצטרף. אבל הרלב"ג על התורה (הובא בתוצאות חיים סימן ז' אות ג' (לא) כתב שבמקרה כזה חייב. ולפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ם לכאורה צריך להיות חייב אף אם לא היו ד' אמות. וע' מרכבת המשנה שהוכיח את שיטת הרמב"ם. ולדעת הרמב"ם יש ליישב ולומר שנתן טעם לד' אמות אבל אי אפשר לחייב ע"פ הבנה זו במקרים חדשים.
ולכאורה נפ"מ מהגדרה זו שהעברת ארבע אמות היא כהוצאה: מה יהיה בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ומעביר ד' אמות ברשות הרבים, אם נאמר שהאיסור הוא עצם ההעברה וד' האמות הם מעצם האיסור, הרי בשמקרה כזה יהיה חייב. אבל אם נאמר שהד' אמות לא מעצם החיוב והחיוב הוא כמ"ש הרמב"ם, נראה שפטור במקרה כזה. ועיין מאירי דף צ"ז ע"ב שכתב שבמקרה כזה חייב:
זה שכתבנו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שהוא פטור דוקא בשאין שיעור ארבע אמות לזריקתו של רה"ר כגון שהיה קרוב אמה ומחצה לרה"י זה וזרק לרה"ר שכנגדו אמה ומחצה דרך רה"י זה אבל אם זרק ארבע אמות בין ב' הרשויות חייב משום זורק ארבע אמות ברה"ר שהרשויות מצטרפות הואיל ולא נח החפץ בנתים וכל שכן במעביר שתי אמות מרה"ר זה ונכנס לו לרה"י ולא נח והעביר שתי אמות ברה"ר שכנגדו שהוא חייב ומעתה אין צריך לומר בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע שאם היה ברה"ר שבאמצע ד' אמות חייב:
ואם כן הרי ברורה גם כן הגזירה של שמא יעבינו לגבי שופר ולולב, שהרי אם כך כל המעביר מרשות לרשות דרך רשות הרבים עבר משום העברת ד' אמות ברשות הרבים. וכן כתב המאירי בסוכה מ"ב ע"ב ד"ה זהו ביאור המשנה (קנו). וז"ל המאירי בסוכה:
פירשו בה מגזרת רבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ללמוד סדרי נטילתו וברכותיו והוא הדין שהיה יכול לומר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שקיצר בלשונו לומר שיוציאנו ויעבירנו אלא שמאחר שסוף כונתו בהעברה כדי לילך אצל חכם נקט ליה לשון העברה וגדולי המפרשים תירצו בה שעיקר הגזרה היא בהוצאה מרשות היחיד שלו והכנסה לרשות היחיד של בקי דרך רה"ר וכיון שאינו מניחה ברה"ר אין כאן לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא חיוב העברה ואף על פי שחיוב העברה צריך הנחה ועקירה מאחר שעקר מרה"י זו והניח לרה"י זו והעביר ארבע אמות בין זו לזו חייב ואף על פי שאין שבות במקדש דוקא במה שמסור לעבודת המקדש אבל זו שמסורה לכל לא:
אבל הרשב"א בדף צז ע"א, ובעירובין לג ע"א חולק וסובר שפטור אם הוליך ארבע אמות ברשה"ר כשהעקירה וההנחה היתה ברשות היחיד.
ויש לומר שלדעת המאירי העקירה וההנחה נצרכות למלאכה לא משום שכך היה במשכן אלא משום שאם לא כן זו הוצאה שלא כדרכה, ולכן מועילה עקירה והנחה ברשות היחיד.
אלא שיש לדון על פי מאירי דף ג' ע"ב. שם אומרת הגמ':
בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא תא שמע היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ. תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה… ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן. אדרבה איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן.
ודן שם המאירי איך יתכן שיתחייב הרי הידיעה מחלקת, שהרי להלכה יש ידיעה לחצי שעור? וכתב המאירי שבהוצאה הידיעה לא מחלקת משום שעיקר המלאכה היא ההנחה. וכתב שם שאע"פ שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור, מכל מקום "ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה" וז"ל שם:
ומ"מ אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע"פ שאינו חייב איסור מיהא איכא אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה ואף על פי שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור מ"מ ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה כך קבלנו בענין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך:
ולפי זה צריך להיות גם דין חצי שיעור בהעברת ד' אמות ברשות הרבים. וזה יותר חמור מאשר הוצאה, ולכן ידיעה מחלקת.
ולפי דברים אלו עולה שאכן איסור העברת ד' אמות לפי המאירי האיסור הוא עצם ההעברה וכל אחת מד' אמות הם מגורמי האיסור (ואף שהרמב"ם בהלכות שגגות פרק ו' הלכה ח' פסק את הלכה זו, יש להסביר באופן שונה מהמאירי ואכ"מ) אמנם בסברת המאירי עדין צ"ב, ע' תוצאות חיים סימן ז' אות א', שהרי אין זו ידיעה לחצי שעור, שהרי בכל חצי שעור יש מלאכה שלמה, כגון כותב אות אחת. אבל בשתי אמות, הרי צריך עקירה והנחה ובלא זה אין זה גם חצי שעור. והרי כבר אמרנו שעקירה בלא הנחה אין זה אפילו חצי שעור?
א"כ לסיכום יש לומר שיש מחלוקת בין הרמב"ם לבין המאירי לגבי דין ד' אמות: לרמב"ם עיקרו הוא כמו הוצאה וא"כ אין הד' אמות ממהות האיסור. ולכן ברור גם כן שאין דין של חצי שיעור בהעברת ד' אמות.
אבל למאירי ההיפך: העקירה וההנחה הם אינם חלק מן האיסור אלא תנאי שתהיה כדרכה, אבל האיסור הוא עצם ההעברה וחייב גם אם עוקר מרשות היחיד ומעביר ד' אמות ברשות הרבים ומניח ברשות היחיד.
וע' רמב"ם הלכות שופר פי"ב הלכה ו' שכתב שהאיסור בשופר הוא שמא יוצאנו או שמא יעבירנו, א"כ בדוקא הדגיש הרמב"ם גם איסור הוצאה, משום שכדי לעבור על ד' אמות צריך לעקור ולהניח ברשות הרבים.
על פי סברא זו של הרמב"ם יש לבדוק את רמב"ם בהלכות גניבה: כתב הרמב"ם בהלכות גניבה פרק ג' הלכה ב' לגבי קים ליה בדרבה מיניה:
כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרא בגד חבירו בהליכתו, או שהדליק גדיש חבירו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם, הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת. אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר חייב לשלם תשלומי כפל שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה וכן כל כיוצא בזה.
קשה על רמב"ם שפסק בהלכות גניבה פ"ג ה"ב שחייב, ומבואר בגמרא כתובות לא ע"א בשם רבי אבין שזה משום שעקירה צורך הנחה, ואילו בהלכה ה' כתב הרמב"ם:
גנב שמכר בשבת או שמכר לעבודה זרה חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין במכירה מיתה, ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת.
דבר זה הוא גמ' בב"ק ע' ע"א. ושם התוס' הקשו למה צריך לומר שלא תקנה לי עד שתנוח, שהרי עקירה צורך הנחה. ותרצו או שהגמ' אליבא דר' ירמיה שלא ס"ל עקירה צורך הנחה, או שאה"נ הוי מצי לשנויי". וקשה על רמב"ם שסובר שאומרים עקירה צורך הנחה.
ותירץ הגר"ח בכתובות לא ע"א:
ואמר הגר"ח זצ"ל בזה ליישב הקושיא וחילק בין זורק ד"א ברה"ר למוציא מרשות לרשות, דבזורק ד"א ברה"ר כל הד"א הם גורמי החיוב, ולכן מיפטר משום קלב"מ בזרק וקרע שיראין בהליכתו [וכמו באדם שאוכל חלב ובאמצע אכילתו קרע שיראין של חבירו דפטור משום קלב"מ, כיון שהחיוב ממון וחיוב מיתה באין כאחד, וזה שייך רק בד' אמות ברה"ר שכל אמה ואמה גורם החיוב], אבל במוציא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב אלא ההוצאה מרשות לרשות ואינו חייב אלא בעקירה והנחה, והם עצם גורמי החיוב, אבל מה שנגמרה המכירה מכי מטא לאויר חצירו הרגע הזה אינו מעיקר גורמי החיוב, ולכן לא דמי להא דפריך בכתובות על רבי אבין מברייתא דגנב כיס, דהתם שעת הגבהת הכיס זהו עיקר גורם החיוב.
אלא שברמב"ם זה מוכח שלא כן, אם נאמר בדעתו שטלטול ארבע אמות ברשה"ר זה כמו בחצרו שהרי אם כן ד' אמות אינם מגורמי החיוב. וכן פשטות הגמ' ו' ע"א:
תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר. בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. אלא רבנן נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא כהאי גוונא דחייב אמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן מידי דהוה אמעביר חפץ ברשות הרבים התם לאו אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור כי מנח ליה חייב הכא נמי לא שנא. מי דמי התם כל היכא דמנח ליה מקום חיוב הוא הכא אי מנח ליה בסטיו מקום פטור הוא. אלא מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע התם לאו אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות פטור כי מנח ליה בסוף ארבע אמות חייב הכא נמי לא שנא. מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכולי עלמא מקום חיוב הוא. הכא לכולי עלמא מקום פטור הוא אלא מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים התם לאו אף על גב דאי מנח ליה אצדי רשות הרבים פטור וכי מנח ליה ברשות הרבים חייב הכא נמי לא שנא.
אם כן הרי מבואר שלגבי ד' אמות אין כל הד' אמות מגורמי החיוב. ושלא כגר"ח.
ותרץ באבן האזל בהלכות גניבה שם, שלגבי זורק חץ וקרע שיראים אומרים עקירה צורך הנחה משום שהעקירה היא המחייבת בין לשבת ובין לקריעת השיראים. אבל באומר זרוק גנבותיך לחצרי אין הזריקה מחייבת בממון שהרי לגבי מכירה עדיין יכול לחזור בו ולומר שלא מוכר. לכן לא רגע הזריקה קובע את המכירה ולא הוי קלב"ם (ועיי"ש שהסביר בהתחלה שסברא זו היא סברת הגמ' שם שמצי לאהדורי). וע' בקהלות יעקב כתובות סימן לב.
ואם כן נראה ששאלת חצי שיעור בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים תלויה בשאלה זו, האם כל המרחק הוא מגורמי החיוב או לא. אבל אם כן יקשה, איך התירו לטלטל למי שהחשיך פחות פחות מד' אמות? יש לומר כסברת הראב"ד, שאם הוא שבת ברשות הרבים, כמו מי שהחשיך, הרי זה ממש רשותו ואין דין של חצי שיעור. אבל מי ששבת במקום אחר, ויצא לרשות הרבים, אצלו אכן גם טלטול של פחות פחות מד' אמות יש לו דין של חצי שיעור.