שעור 24 – גרמא בשבת (א)
מבוא לשש"כ פרק א' סעיף כה:
"מעשה" – אין אדם חייב על עשיית המלאכה אלא אם כן הוא עושה פעולה שממנה ישירות המלאכה תיעשה, אבל אם אינו עושה את הפעולה אלא רק גורם שהמלאכה תיעשה כתוצאה ממעשהו הראשון הרי זה "גרמא" ופטור מן התורה ואסור מדרבנן, ובמקום פסידא התירוה חכמים.
ולכן המשליך זרעים או גרעיני פירות על גבי הקרקע במקום לח שבו יוכלו לנבוט, יש בכך איסור תורה ומשום מלאכת זורע, ואילו כאשר הוא משליך אותם בימות הגשמים במקום יבש כאשר גשמים עומדים לרדת הוא רק גורם לנביטתם, ויש בכך איסור דרבנן; הנותן חטים לטחנת מים והן נטחנות מיד, יש בכך איסור תורה ומשום מלאכת טוחן, ואילו כאשר הוא נותן אותן לטחנה בשעה שאין היא מופעלת, ואחר כך נתהוה מצב שתתחיל לטחון, הוא רק גרם לטחינה, ויש בכך איסור דרבנן; הצד בעל חיים חייב משום מלאכת צד, וכן הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס בה בעל חיים, יש בזה משום מלאכת צד, ואילו כאשר הוא פורס מצודה ובעל החיים ניצוד בה לאחר זמן, הרי הוא גורם לצידת בעל החיים ויש בכך רק איסור דרבנן, וראה להלן סעיף כח.
יסוד גרמא שמותר הוא במשנה שבת קכ ע"א:
רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.
ולפי מסקנת הסוגיה שם בע"ב, גם רבי יוסי מתיר גרמא, כיון שכתוב "לא תעשה כל מלאכה" עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי. אלא שרבי יוסי אוסר משום חשש שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.
ולכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה סימן של"ד סעיף כג, על דברי המחבר המתיר גרם כיבוי:
דגרם כיבוי מותר – לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן וכנ"ל:
וכמו כן מביאה הגמרא שם עוד גרמא לגבי מחיקת השם:
ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה [כל] מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.
ואת הקושיה מרבנן על רבנן, אומרת הגמרא שלרבנן הטעם שצריך לשים גמי משום שטבילה בזמנה לאו מצוה היא ואכ"מ להאריך.
האם פירוש הדבר שניתן לייצר מכשיר גרמא שיעשה את העבודה בשבת, מפסק גרמא וכיו"ב? ע' שו"ע סימן של"ד סעיף כב המחבר פסק כמשנה הנ"ל שמצירה לעשות מחיצה בכלים כדי שיתבקעו כשתגיע הדליקה. אלא הרמ"א הוסיף: "במקום פסידא", ועוד נדון בדבר זה.
אלא שיש הגבלה יותר משמעותית שעולה מתוך הסוגיה בב"ק דף ס' ע"א:
ת"ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו… רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור.
ופרש רש"י:
ליהוי כזורה – דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א….
מלאכת מחשבת – נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.
משמע שכיון שניחא ליה ונתקיימה מחשבתו, הרי זו מלאכה לגבי שבת. האם כוונתו של רש"י שמשום כך חייב על גרמא בשבת שניחא ליה וכך מחשבתו? לפי זה אין אפשרות לכל מכשירי גרמא בשבת.
אבל קשה אם כן מקנקנים שיכול למלא כדי שיכבו את הדליקה, וגם כאן ניחא ליה ונתקיימה מחשבתו? שאלה זו מצאתי ששאל באבני נזר או"ח סימן ר"ל אות ג'. וכתב האבני נזר, שבקנקנים ודליקה הרי לא נוח לו שתגיע הדליקה. וכוונתו היא שאם תגיע, שתכבה מחמת ביקוע הקנקנים. ולכן נחשב שלא נוח לו ולכן זה גרמא.
האבני נזר תירץ גם באופן אחר: כיון שכיבוי דליקה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן היא רק מדרבנן. ופטור מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא משום שאין זה מלאכת מחשבת. ואם חכמים אסרו, אסרו משום מלאכה אף שאין בה מלאכת מחשבת. וממילא בדרבנן אי אפשר לומר שזה זורה ורוח מסייעתו כיון שסברא זו היא רק משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכפי שכתוב בב"ק ס'. וכאן אם כן בגרמא, כשאין מלאכת מחשבת אין צד להחמיר. וז"ל:
דהא כיבוי דדליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא לר' שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה [כפרש"י דף צ"ג ע"ב] וכן הוא בתוספות (דף ע"ה ע"א) והביאו כן מגמרא חגיגה (דף י' ע"ב) ורבנן אסרי אפילו במידי דלאו מלאכת מחשבת ושוב מותר בגורם. דאי אפשר לאסור משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה. דאדרבה משום מלאכת מחשבת ראוי להיות מותר אפילו בידים דמלאכה שאינה צריכה לגופה לאו מלאכת מחשבת. וכל האיסור משום דרבנן אסרו לאו מחשבת ובמעשה לבד אסור. וכשהוא גורם אין כאן לא מעשה ולא מחשבה ומותר.
ולפי מהלך זה בשיטת רש"י אין שום אפשרות להתיר גרמא כשמי שעושה מתכוין לגרמא.
אבל אחיעזר סימן ס' כתב באופן אחר ליישב את השאלה על רש"י בב"ק מגמרא שמותר לשים קנקנים כדי שתכבה האש:
ולא דמי להא דשבת ק"כ בגרם כבוי שהוא בא במקרה ובכה"ג אמרינן לא תעשה כל מלאכה, דגרמא שרי דבכה"ג לא חשוב מלאכה, אבל באופן שהמלאכה היא תמיד ע"י גרמא זהו חשוב מלאכת מחשבת.
וגם לדעתו אם דרך המלאכה תמיד באופן זה זה אינו גרמא, ויש להסתפק בדעתו מה הדין במכשירי גרמא, עיי"ש.
ע' אורחות שבת חלק ג' פרק כט סעיף כז, עמ' רמ"ג:
בענין השימוש במכשירים המכונים בשם מכשירי גרסא נתפרסמה דעת גדולי ישראל שאין להשתמש בהם בשבת אף לא במקום מצוה או חולי שאין בו סכנה והיינו אף מכשירים הבנויים על עקרון של מניעת המניעה או המשכת מצב קיים וכיוצ"ב וראה הערה
וכן בציץ אליעזר חלק כא סימן יג אסר מכשירי גרמא. וכן דעת הרב אלישיב לאסור להשתמש בכל מכשירי גרמא משום שמכשירים אלו נעשו לשם מטרה זו וזה קבוע כך ואין זו גרמא מותרת כי צריך שהפעלה או כיבוי אלה לא יהיו כדרכם בכך (שבות יצחק בדיני מקרוגל, דוד שמש, גרמא, חשמל פרק טו עמ' קלח). וכתב בשבות יצחק שם ששימוש במתקן גרמא שפועל על ידי מניעת המונע אינו בגדר גרמא אלא הוי מעשה גמור גם לענין נזיקין ובודאי הוא בכלל מלאכת מחשבת. לדבריו גם טלפון גרמא מעיקר הדין הוא כמו טלפון ממש. וכן וכן בשנת תשמ"ה התפרסמה בעתונות החרדית דעת תורה באוסרת מהרב שך, הגרי"י קנייבסקי, הגרי"י וייס זצ"ל ויבלח"א הרב וואזנר (ע' ספר קדושת השבת, הררי, עמ' 207-206).[1]
אבל גם לדעת רש"י, כתב הרב פנחס שפירא במאמר על ה"כושר סוויטש" ב"אמונת עיתך" 109 תשרי תשע"ו:
כיון שהמוצרים של מכון צומת נועדים לשימוש באופן של 'גרמא' בשבת בלבד, ואילו ביום חול אין משתמשים בהתקן ה'גרמא'. על כן הם אינם בכלל דברי ה'אחיעזר', כיוון שדרך הפעולה הרגילה בכל ימות השבוע היא בלא 'גרמא', ורק בשבת משתמשים ב'גרמא'. לכן לענ"ד לא שייך לומר שדרך עשייתו הרגילה היא ב'גרמא'.
אבל הרא"ש שם כתב דבר אחר ולשיטתו רק בזורה הדין של רוח מסייעתו שנחשב למלאכה:
ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור. ולא אמרינן [אף על פי] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור:
משמע מדברי הרא"ש שזה דין מיוחד במלאכת זורה, שעיקר עשיייתה על ידי רוח, ולא בכל מלאכה נאמר כן. ולדעת הרא"ש כל שאר סוגי הגרמות אי אפשר לומר בהם שהם כמו זורה ורוח מסייעתו.
מכל מקום, למעשה המשנה ברורה בביאור הלכה סימן של"ד סעיף כג כתב:
שודאי יתבקעו – שאין להם כח לקבל האור מפני שחדשים הם ומשמע בגמרא דאפילו אם מכוין לזה [והוא מדף מ"ז ע"ב דאמר שם מתחלה קודם דמתרץ מפני שמקרב את כיבויו דלרבנן מותר בניצוצות אפילו בשבת אף דהוא מכוין שיכבה עי"ז] ג"כ שרי כיון דהוא אינו אלא גרמא וכן מוכח שם גם בדף ק"כ ע"ב דמפיק דגרמא שרי מדכתיב לא תעשה בו מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ודומיא דעשייה שרינן בגרמא:
הרב ישראל רוזן כותב בתוך דבריו:
אם אדם עושה פעולה ויש לה תוצאה מכוונת, גם אם הוא פועל בדרך עקיפה או בדרך השלילה, כמו 'הסרת מונע', זו 'גרמא' ברורה שנאסרה על ידי הראשונים, פרט ל'מקום פסידא'. כאמור, פוסקי דורנו החילו היתר זה של 'מקום פסידא' גם במכלול נושאי רפואה וביטחון וכיו"ב. הוי אומר, כל ההצעות הללו להתיר 'גרמא' לצורכי נוחיות, שלא לצורכי רפואה וביטחון, משוללות יסוד.
וע' מאמרו של הרב ישראל רוזן בתחומין לד.
עוד גמרא העוסקת בזורה ורוח מסייעתו, אלא ששם משמע שגם בנזיקין אומרים כלל זה של זורה ורוח מסייעתו, היא גמ' בבא בתרא כו ע"א:
דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל.
רש"י:
רקתא – מה שמנערין מן הפשתן.
מאי שנא מזורה – בשבת דחייב ואף על פי שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו.
היינו זורה ורוח מסייעתו – כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה.
ולרבינא מאי שנא כו' – בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (דף ס).
גץ – אטנצייל"א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו.
חייב – והרי הוליכן הרוח.
ניחא ליה דליזיל – לחוץ שלא ידליק את ביתו.
ואם כן יוצא שגם בנזיקין אומרים כלל זה של זורה ורוח מסייעתו, ולכאורה זה שלא כמו הסוגיה בב"ק בפרק הכונס. אלא שכתבו התוספות בבא בתרא שם שכל זה רק לענין הרחקת נזיקין ולא לענין תשלומים:
מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו – ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב"ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור.
ובגדר זורה ורוח מסייעתו, מצאנו מחלוקת בין המגן אברהם ואבן העוזר. המגן אברהם סימן רנב ס"ק כ' כתב שמי שנותן חיטים לרחיים של מים זה רק איסור דרבנן. לדעתו מן התורה יש איסור רק בטוחן ברחיים של יד. ומשמע שברחיים של מים זה משום שזה גרמא ואינו מעשה שלו ממש.[2]
חלק עליו אבן העוזר בסימן שכח, וסובר שלטחון חטים ברחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנים אסור מן התורה לשים חיטים בתוך הרחיים, וכתב שאפילו בנזיקין כי האי גוונא בזורק של חברו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת. והוכיח גם מהרמב"ם לגבי צידה, שכתב בפרק י' הלכה כב:
המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות.
ואי אפשר לומר ששולח כלב הוא כמו שולח חץ, משום שאם כן לא היה צריך להבהילו עד שיבא הכלב, אלא כל שולח כלב לצוד יהיה חייב. וכתב באגלי טל חורש ג, ב, שהוא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול ולכן הצד חייב.
ולכן הוכיח אבן העוזר את דעתו שגם אם שם עלוקה על הגוף למצוץ דם הוא איסור תורה כמו שכתב המגן אברהם בסימן שכ"ח וכתב:
תו ראיה מדין צידה דסי' שט"ז דפסק הרמב"ם אם הבהיל האדם את הצבי ועמד בפניו עד שהגיע הכלב ותפסו הכלב הוי צידה וחייב עכ"ל הרי אף דלא צדו האדם רק הכלב חייב וע"כ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כדפי'.
ומזה ראיה דלטחון חטים בריחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנין אעפ"כ אסור ליחן חטים לתוך הריחים מן התורה דהא אפילו בנזקין כי האי גוונא בזורק של חבירו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת וזה דלא כמ"א סי' רנ"ב שכתב שם דלא אסר רק מדרבנן וע"ש זה אינו דלכ"ע חייב מדאורייתא כטוחן ממש מידי דהוי אזורה ורוח מסייעתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה ק"ו בנותן לרחיים דאפי' בנזקין חייב כדפרישית וכו' העולה מזה להעמיד עלוקה בשבת אסור מן התורה וכן לטחון בריחיים של מים גם כן מן התורה הוא אסור והן אבות מלאכות עד כאן מהגאון אבן העוזר
ולדברינו, אם טעמו של הרמב"ם בצד הוא משום שזה כמו זורה ורוח מסייעתו, הרי זה נכון כדעת רש"י שבכל המלאכות יהיה שייך זורה ורוח מסייעתו. אבל אם כרא"ש, גם בכלבים אי אפשר לומר שצד על ידי כלב הוא כמו זורה ורוח מסייעתו. ואכן כן כתב באגלי טל שם.
שש"ח פרק יג סעיף יג הערה סג, בענין גרימת כיבוי גז ביום טוב על ידי מים על האש:
שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, כי ההיתר של גרמא הוא רק על דרך מקרה, אבל אין לנהוג כן בקביעות לכתחילה
הרב רוזן, אמונת עתך 102:
האיסור נחשב 'בידיים' גם אם המכשיר הופעל באמצעות חיישן אם פעולת האדם גרמה תוצאה רצויה ומכוונת, לא איכפת לנו מה הייתה דרך פעולתו של האדם: האם האדם הפעיל מכשיר חשמלי בידים ממש, על ידי כוח ולחץ פיסי, או שהמכשיר החשמלי הופעל על ידי חיישנים שגילו את האדם מתקרב ותוכנתו לפעול מחמת 'גילוי', זה שהמכשיר הופעל בכל מיני תחכומים של אלקטרוניקה מודרנית. הפעלת המכשיר בכל הדרכים הללו אסורה. למשל, הפעלת מזגן על ידי שלט, הפעלת ברז עם חיישן בתנועת היד, פתיחת דלת מעלית העומדת להיסגר על ידי תנועת חיתוך , פתיחת דלת על ידי קירוב כרטיס אלקטרוני שיש בו קוד (חיישן קִרבה) וכיו"ב. כל הפעולות הללו מתרחשות מחמת מעשה של האדם ולכן הן שקולות וזהות להפעלת המזגן, הברז, דלת המעלית והדלת המבוקרת בידיים ממש, על ידי לחצן או מתג הפעלה. הציוד שהוזכר בדוגמאות הללו מתוכנן להיות 'כלי עבודה' בשירות האדם, והוא כ'גרזן ביד החוצב בו וכמשור ביד מניפו' (על פי ישעיהו י טו). טעות רווחת היא שאם ההפעלה מתרחשת בתהליך שרשרת מתוחכם ובו הרבה שלבים – היא נחשבת 'גרמא . ' ולא היא! לכל היותר אפשר להחשיב הפעלה כזאת 'כוח כוחו', אך לדעתי היא דומה יותר ליריית חץ ו'גירי דידיה', שנחשבים אפילו 'כוחו' ממש.
הגדרת 'גרמא' – לא תהליך שרשרת רציף אם האדם מתחיל תהליך, גם אם מדובר בפעולת שרשרת רבת שלבים כולו נחשב מעשה האדם, בידים כיריית חץ, ולא 'גרמא'. פעולה ב'גרמא' מותרת בשבת מדאורייתא ואסרוה הראשונים, פרט ל'מקום פסידא שו"ע הל' שבת סי' שלד סע' כב, ובמקור היא נזכרה בנוגע להצבת כדי מים סביב אש או 'כסות שאחז בה האור'. המים יכבו את האש רק כשהאש תגיע אל המים. הגדרת פעולה שתיחשב דרך 'גרמא' מותנית בשני תנאים (1): האדם עשה פעולה 'מתה' ולא התחיל שום תהליך. למשל, הסטת מתג בקיר בשעה ששעון השבת במצב 'הפסקה', כדי שאחר כך, בשעה ששעון שבת יהיה במצב 'הפעלה', יידלק האור בחדר נוסף. (2) מעורב בפעולה גורם אחר, בלתי תלוי בפעולת האדם[3] (כמו האש שלא האדם הדליק, או שעון השבת שכבר מהלֵך מערב שבת). גורם זה 'יגלה' אחר כך שהאדם עשה פעולה כלשהי קודם לכן, ואו אז תתרחש התוצאה: הדלקת האור בחדר כשיגיע מועד השעון, כיבוי האש כשיתנפצו הכדים וכדומה. בכל מקרה בפעולת 'גרמא' חייב להיות מרכיב של 'אחר כך', דהיינו חייב להיות פער זמן בין עשיית הפעולה על ידי האדם לתוצאתה שתיגרם על ידי גורם 'אחר' (לפחות פער של כמה שניות), ולמעשה הזמן המדויק הוא אקראי ולא סתם פיגור של קוצב זמן. כאמור, קיימת דרישה הלכתית מובנית שהתוצאה תתרחש 'אחר כך', לפי זמן אקראי המגיע ע"י גורם בלתי תלוי. עובדה זו יש בה גם משמעות של 'שינוי' , וכידוע שכל 'שינוי' מדרך הפעולה הרגילה נחשב קולא במלאכות שבת. השינוי אצלנו הוא בעצם המיטרד וההמתנה לתוצאה שאיננה מתרחשה על- אתר, אלא 'אחר כך'.[4]
[1] הרש"ז אוירבך זצ"ל. במנחת שלמה ח"א סוף סימן ט' כתב, בסוף דיון על שימוש בטלפון:
כל זה נראה לענ"ד אי לאו שמצינו לומר דבכה"ג שדרך המלאכה בכך שרגילין לעשותה על ידי גרמא הרי זה חשיב כמעשה בידים ולא כגרמא, וכמו"ש בב"ק ס' א' שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וגם כתבנו במקום אחר שלדעתנו נראה דהאי כללא דגרמא שרי האמור לענין שבת לא שייך לגרמא דרציחה ונזיקין, כי בשבת אזלינן בעיקר בתר מחשבתו ומשום כך סובר הגר"א ז"ל בסי' שי"ד סעיף א' דטעמא דמסיקין בכלים שלמים ולא אסור משום סותר הוא משום "דגרמא מותר", אף דלענין נזיקין ורציחה אין זה חשיב כלל גרמא. ולא פה המקום להאריך בזה, אבל חקירה זו גדולה וחשובה למאוד לענין כמה דברים הנוגעים למעשה, כגון חליבה בשבת וכדומה מהדברים שאפשר לעשותם תמיד על ידי חשמל בדרך של גרמא.( הובא בשמירת שבת כהלכתה פרק יג הערה נח ובשבות יצחק כרך על דיני מיקורגל דוד שמש גרמא וחשמל, פרק טו עמ' קמ. ובדומה לזה לגבי גדר אינו מתכוין, האם פתיחת דלת מקרר כשנדלקת נורה הוא פס"ר דלא ניחא ליה, או שזה מתכוין ממש כיון שכך דרך עשית המקרר, ע' שש"כ פרק י' הערה מה וצריך עיון אם ניתן להשוות בין גדר אינו מתכוין לבין הנדון בגרמא.)
[2] ע' מלמד להועיל חלק ג' אה"ע וחו"מ סימן נח, וע' מאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב רייף, אמונת עתך 104 תמוז תשע"ד
[3] על פי דבריו מובנים היטב דברי התוספות בשבת מז ע"ב בשיטת ר"ח שכתבו שקירוב כיבוי חמור מגרם כיבוי, והוא כמו מחיצה של מים שלירושלמי אסור לרבי יוסי ולבבלי יהיה אסור גם לרבנן: משום שבמחיצה של מים אין זה גרמא כיון שיש רק את גורם הזמן אבל אין כאן גורם אחר שגורם שיופעל הכיבוי (וע' עוד אבני נזר או"ח סי' ר"ל). ולדעת הר"ן על רי"ף דף קכ, לכן הרי"ף לא הביא את הדין של טלית שאחז בה האור שמותר לשים מים בצד אחד, כיון שסובר שקירוב כיבוי אסור. וע' רמב"ן בסוגיה קכ. ובענין קירוב כיבוי עיין באריכות במנחת אריאל דף קכ
[4] ע' להלן בשעור 27 על קירוב כיבוי, שאם אנו מתירים לעשות מחיצה מפני הדליקה במחיצה של מים, הרי זה שלא כהסברו של הרב רוזן.