ב"ה
גרמא בשבת (ב)
מבוא לשש"כ פרק א' סעיף כה:
"מעשה" – אין אדם חייב על עשיית המלאכה אלא אם כן הוא עושה פעולה שממנה ישירות המלאכה תיעשה, אבל אם אינו עושה את הפעולה אלא רק גורם שהמלאכה תיעשה כתוצאה ממעשהו הראשון הרי זה "גרמא" ופטור מן התורה ואסור מדרבנן, ובמקום פסידא התירוה חכמים.
ולכן המשליך זרעים או גרעיני פירות על גבי הקרקע במקום לח שבו יוכלו לנבוט, יש בכך איסור תורה ומשום מלאכת זורע, ואילו כאשר הוא משליך אותם בימות הגשמים במקום יבש כאשר גשמים עומדים לרדת הוא רק גורם לנביטתם, ויש בכך איסור דרבנן; הנותן חטים לטחנת מים והן נטחנות מיד, יש בכך איסור תורה ומשום מלאכת טוחן, ואילו כאשר הוא נותן אותן לטחנה בשעה שאין היא מופעלת, ואחר כך נתהוה מצב שתתחיל לטחון, הוא רק גרם לטחינה, ויש בכך איסור דרבנן; הצד בעל חיים חייב משום מלאכת צד, וכן הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס בה בעל חיים, יש בזה משום מלאכת צד, ואילו כאשר הוא פורס מצודה ובעל החיים ניצוד בה לאחר זמן, הרי הוא גורם לצידת בעל החיים ויש בכך רק איסור דרבנן, וראה להלן סעיף כח.
בשעור הקודם עסקנו ביסוד גרמא, מגמרא שבת לגבי עשיית מחיצה בקנקנים, ושיטות רש"י והרא"ש לגבי זורה ורוח מסייעתו. לסברת רש"י לכאורה כל מכשירי גרמא הם כמו זורה ורוח מסייעתו, אלא שסברא זו תלויה איך נבין וניישב את שיטת רש"י בב"ק ממשנה שבת קכ ע"א לגבי קנקנים.
ובין המחמירים, ע' אורחות שבת פרק כט סעיף כז שכתב:
בענין השימוש במכשירים המכונים בשם "מכשירי גרמא" נתפרסמה דעת גדולי ישראל שאין להשתמש בהם בשבת אף לא במקום מצוה או חולי שאין בו סכנה, והיינו אף מכשירים הבנויים על עקרון של מניעת המניעה או המשכת מצב קיים וכיו"ב.
ובהערה כתב את זה בשם הרב אלישיב, וכן כתב בשבות יצחק ובחוט השני. וע' שכתב גם בשם הגרש"ז אוירבך שיתכן שדבר שנעשה לשם אותה מלאכה אין זה גרמא.
בשעור זה נעסוק במה שמדגיש הרב נויבירט כאן את מרכיב הזמן בהגדרת גרמא. האם גרמא הוא כל מקרה שהדבר קורה לאחר זמן? האם המגדיר את שימת הקנקנים לכבות את הדליקה הוא ההפרש של הזמן שיש בין המעשה לבין התוצאה?[1]
בשו"ת זרע אמת ח"א סימן מד (הובא במנחת אשר סימן ס"ה) וכדבריו כתב בבית יצחק או"ח סימן נז שהחילוק בין גרמא בכיבוי ובין זורה ורוח מסייעתו, אינו בגלל שזורה זו המלאכה, אלא משום שבכיבוי המלאכה היא נעשית לאחר זמן.[2]
ע' רשב"ם בבא בתרא צד ע"א ד"ה נותן לו דמי חיטים, לגבי ההבדל שבין גרמא וגרמי בנזיקין:
…וגרמא בנזקין דקיי"ל דפטור היינו כגון שולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן שההיזק ניכר אבל אינו עושה אותו בידים אלא גורם עכשיו שיבא היזק ממילא לאחר זמן אבל דינא דגרמי בידים הוא מזיק אלא שאין ההיזק ניכר].
הרי שתנאי בגרמא הוא גורם הזמן. וכן כתבו התוספות בבבא בתרא כב ע"ב ד"ה גרמא בנזיקין. אבל יש שהדברים קורים לאחר זמן וזה נחשב למעשיו ממש. הרי כשאדם יורה חץ הנזק יקרה לאחר זמן? והרי אישו משום חיציו. האחרונים דנו על אישו משום חיציו לגבי שבת (ע' מעשה וגרמא בהלכה עמ' 50, ומערכי לב עמ' קלד). מכל מקום, דעת הנימוקי יוסף ב"ק כב היא ששייך אישו משום חציו גם לגבי שבת, ראה מה שכתב שם:
אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף יט ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:
אמנם דעת הר"ן כתבו האחרונים שנראה שחולק על הנימוקי יוסף וסובר שאין בשבת דין אשו משום חציו. ואכמ"ל
הרי ברור מדעתו של הנימוקי יוסף שגם לגבי שבת שייך הכלל אישו משום חיציו. ואם כן גורם הזמן כאן אינו משנה. אלא שקיים הבדל, שהדגיש אותו הרב ישראל רוזן בכמה מקומות, וראה אמונת עיתך 102:
הגדרת פעולה שתיחשב דרך 'גרמא' מותנית בשני תנאים (1): האדם עשה פעולה 'מתה' ולא התחיל שום תהליך. למשל, הסטת מתג בקיר בשעה ששעון השבת במצב 'הפסקה', כדי שאחר כך, בשעה ששעון שבת יהיה במצב 'הפעלה', יידלק האור בחדר נוסף. (2) מעורב בפעולה גורם אחר, בלתי תלוי בפעולת האדם (כמו האש שלא האדם הדליק, או שעון השבת שכבר מהלֵך מערב שבת). גורם זה 'יגלה' אחר כך שהאדם עשה פעולה כלשהי קודם לכן, ואו אז תתרחש התוצאה: הדלקת האור בחדר כשיגיע מועד השעון, כיבוי האש כשיתנפצו הכדים וכדומה. בכל מקרה בפעולת 'גרמא' חייב להיות מרכיב של 'אחר כך', דהיינו חייב להיות פער זמן בין עשיית הפעולה על ידי האדם לתוצאתה שתיגרם על ידי גורם 'אחר' (לפחות פער של כמה שניות), ולמעשה הזמן המדויק הוא אקראי ולא סתם פיגור של קוצב זמן.
אם אדם מתחיל תהליך, אפילו תהליך שרשרת אין זה גרמא, אולי לפעמים זה ירד מרמת אישו משום חיציו לכוחו או לכח כוחו, שיש לדון עליהם בנפרד, אבל זה אינו גרמא. וע' חזון איש ב"ק סימן יד ס"ק יב שבסברא היה ניתן להבדיל בין נזיקין ורציחה לבין שבת, שבנזיקין ורציחה התורה אסרה את התוצאה. אבל בשבת הטורח הוא אסור, ואם את המלאכה עשה כח אחר, יתכן שלא נאמר שיחשב כאילו הוא עצמו עשה. מכל מקום בנימוקי יוסף מוכח שגם לגבי שבת אומרים אישו משום חיציו.[3]
שני התנאים שכתב הרב ישראל רוזן, קיימים בסוגיה חולין טז ע"א:
אמר מר השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה ל"ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא ואיבעית אימא הא והא בסרנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני וכי הא דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית חייב מ"ט גירי דידיה הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא.
ופרש"י שם:
בסרנא דפחרא – גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי. פחרא – חרס וחבירו בדניאל (ב) בחלומו של נבוכדנצר חסף די פחר. סרנא דפחרא – שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו. דמיא – שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם ותנן לקמן /חולין/ (דף לא) נפלה ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כו'. בכח ראשון – מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף. בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה. דכפתיה – קשרו. דאשקיל עליה בידקא דמיא – שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו. חייב – דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא. בכח ראשון – שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו. אבל בכח שני – שקשרו ברחוק והמים הלכו שם אף על פי שהוא נקב הנקב והפכו לשם פטור דגרמא בעלמא הוא.
בכח שני יש גם הפרש של זמן, וגם כח אחר שעשה את המעשה ולכן נחשב לגרמא. וע' יד רמה סנהדרין ע"ז ואכמ"ל.
לכן, אם כשאני עושה מעשה מתחיל כבר תהליך רציף, אין זה גרמא. ורק אם יש הפסקה ודבר אחר גורם שיקרה, זה נחשב לגרמא. ולכן אם אני עובר ליד מקום שיש בו חיישן שבו נדלק פרוז'קטור בשבת על ידי גלאי, אין זה גרמא אלא מעשה שלי ממש (וש לדון מצד דבר שאין מתכוין, פסיק רישא דלא ניחא ליה, עשיה כלאחר יד וכו'). וכן בהפעלת דלתות כשאני מתקרב אליהן וכיו"ב אין זה גרמא אלא מעשה ממש.
דוגמה נוספת שיש לדון בה, אם יש נפ"מ אם היא מיד או לאחר זמן, היא מלאכת צידה. האם כשאדם שם מלכודת לחייה זה גרמא או שזו מלאכה ממש? ראה תוספות שבת יז ע"ב ד"ה אין פורסין (לגבי איסור לפרוס מצודה אלא בכדי שיצודו מבעוד יום):
אין פורסין מצודות כו' – אף על גב דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב.
לכאורה משמע מתוספות שהחיוב בפריסת מצודה רק אם בשעת פריסתו ילכוד, אבל אם ילכוד לאחר זמן זה גרמא ויהיה פטור. כך הבין את התוספות המגן אברהם בסימן שט"ז ס"ק ט:
הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים.[4]
וע' חזון איש ב"ק יד אות יב בד"ה ובתוספות שבת שדן בשאלה זו, ולדעתו אין זה הפשט בתוספות:
ובתו' שבת י"ז ב' הלשון סתום שכתבו דזימנין דאתא לידי חיוב חטאת כגון דבשעת פרישתו ילכוד ומשמע לכאורה דאם ילכוד לאחר זמן אין כאן חיוב חטאת אבל אין כונתם לחלק בין מיד לבין לאחר זמן שהרי אפי' מיד הצידה נעשה בכח החיה ומה לי מיד מ"ל לאחר זמן וכן בתוספתא שהביאו תני סתם ונכנס לתוכה חייב וכן בתחלת דבריהם כתבו שאינו יודע אם יצוד או לאו מבואר שאם יצוד חייב.
אלא כונתם דשורין דיו ואידך אי עביד להו בשבת עושה עיקר המלאכה בשבת אבל פרישת מצודה אם לא ילכוד אין כאן מלאכה כלל ולזה סיימו דמ"מ גזרינן דזימנין אתי לידי חיוב חטאת ובשעת פרישתו היינו כל זמן שהיא פרושה מקרי שעת פרישתו היינו שמתקיימה מעשה הפרישה א"נ כונתם מיד ומשום שיש מקום לומר דלא גזרינן אלא אם בעושה זאת בשבת מתחייב מיד ובזה חיישינן דכשמתירין לו עם חשכה זימנין דיתאחר בשבת אבל בדבר שאין המלאכה מיד י"ל דלא שייך למגזר דבין כך וכך יזכור ויוציא המצודה ולזה סיימו דזימנין דילכוד מיד.
אבל בתוספות הרא"ש בשבת יז ע"ב מפורש כמגן אברהם, שאם ניצוד אחר כך אין זה צד:
מתני' אין פורסין מצודות חיה ועוף. אף על גב דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת דאינו צד בידים, אפי' הכי אסרו לפרוס מצודה לפי שלפעמים יבא לידי איסור דאוריתא שבשעת פרישה ילכוד חיה או עוף דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף אם נכנסו לתוכה חייב.
וע' ערוך השלחן סימן שט"ז סעיף יא שכתב שצידה היא גרמא שהתורה אסרה:
משונה היא מלאכת צידה מכל המלאכות דבכל המלאכות צריך לעשות המלאכה אבל גרם מלאכה אינו חייב מן התורה דכתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסר הא גרמא שרי [ק"כ:] ואלו במלאכת צידה אפילו בגרמא חייב כדתנן [ק"ו:] צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב וזהו גרמא שהרי הוא לא הכניס את הצבי להבית אלא הצבי נכנס מעצמו ורק הוא גרם בנעילת הדלת שנצוד הצבי וטעמא דמילתא דבצידה לא מקרי זה גרמא כדפירש"י זו היא צידתו עכ"ל כלומר דעיקר הצידה הוא המעשה האחרונה שנועל בפני הצבי ואם לא נעל הדלת אף על פי שצדו בעצמו שהוליכו בידיו משדה והכניסו לבית ולא נעל לאו כלום עבד ונמצא דעיקר הצידה היא הנעילה
ועוד ראיה שיש מצב שגם אם הדבר קורה לאחר זמן אין זה גרמא מהרמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה א' לגבי הוצאת דג מספל מים והנחתו עד שימות:
השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב, החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט, לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות, הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב.
הרי שחייב על חונק את הדג אף על פי שלא הרגו מיד אלא שם אותו במקום שלאחר זמן הוא ימות.
שאלת הזמן היא גם שתי דעות בתוספות שבת מז ע"ב ד"ה מפני שמקרב את כיבויו, ושם בשם ר"ח שהחילוק שבין לשים כלי תחת הנר כדי לכבות נצוצות לבין קנקנים הוא מידד הזמן:
…ור"ת גריס כפירוש ר"ח מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא…
ועל פי זה יש לדון במחלוקת שבין המגן אברהם ואבן העוזר לגבי רחיים של מים. המגן אברהם סימן רנב ס"ק כ' כתב שמי שנותן חיטים לרחיים של מים זה רק איסור דרבנן. לדעתו מן התורה יש איסור רק בטוחן ברחיים של יד. ומשמע שברחיים של מים זה משום שזה גרמא ואינו מעשה שלו ממש.
חלק עליו אבן העוזר בסימן שכח, וסובר שלטחון חטים ברחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנים אסור מן התורה לשים חיטים בתוך הרחיים, וכתב שאפילו בנזיקין כי האי גוונא בזורק של חברו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת. והוכיח גם מהרמב"ם לגבי צידה, שכתב בפרק י' הלכה כב:
המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות.
ואי אפשר לומר ששולח כלב הוא כמו שולח חץ, משום שאם כן לא היה צריך להבהילו עד שיבא הכלב, אלא כל שולח כלב לצוד יהיה חייב. וכתב באגלי טל חורש ג, ב, שהוא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול ולכן הצד חייב.
ולכן הוכיח אבן העוזר את דעתו שגם אם שם עלוקה על הגוף למצוץ דם הוא איסור תורה כמו שכתב המגן אברהם בסימן שכ"ח וכתב:
תו ראיה מדין צידה דסי' שט"ז דפסק הרמב"ם אם הבהיל האדם את הצבי ועמד בפניו עד שהגיע הכלב ותפסו הכלב הוי צידה וחייב עכ"ל הרי אף דלא צדו האדם רק הכלב חייב וע"כ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כדפי'.
ומזה ראיה דלטחון חטים בריחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנין אעפ"כ אסור ליחן חטים לתוך הריחים מן התורה דהא אפילו בנזקין כי האי גוונא בזורק של חבירו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת וזה דלא כמ"א סי' רנ"ב שכתב שם דלא אסר רק מדרבנן וע"ש זה אינו דלכ"ע חייב מדאורייתא כטוחן ממש מידי דהוי אזורה ורוח מסייעתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה ק"ו בנותן לרחיים דאפי' בנזקין חייב כדפרישית וכו' העולה מזה להעמיד עלוקה בשבת אסור מן התורה וכן לטחון בריחיים של מים גם כן מן התורה הוא אסור והן אבות מלאכות עד כאן מהגאון אבן העוזר
ולדברינו, אם טעמו של הרמב"ם בצד הוא משום שזה כמו זורה ורוח מסייעתו, הרי זה נכון כדעת רש"י שבכל המלאכות יהיה שייך זורה ורוח מסייעתו. אבל אם כרא"ש, גם בכלבים אי אפשר לומר שצד על ידי כלב הוא כמו זורה ורוח מסייעתו. ואכן כן כתב באגלי טל שם.
ולגבי ריחיים של מים, כתב האגלי טל בטוחן אות ב שחייב רק על הטחינה הראשונה ולא על המשך הטחינה:
הנותן חיטין וכיוצא בהן לתוך רחיים של מים בעוד הרחיים סובבים וטוחנין או שהי' מונחים חיטין בהתיבה שעל פני הרחיים והרחיים הי' סגורים ובא הוא וסילק הדף ודחפו המים את הגלגל ונטחנו החיטין הרי זה חייב משום טוחן. ומ"מ אינו חייב אלא על מה שנטחן מכח דחיפת המים שהי' אז נקוים וצבורים אצל הדף והגלגל. אבל על מה שנטחן מכח המים שבאו כדרך הליכתן ונתוספו אח"כ פטור. [ו] והטוחן ברחיים של רוח יש אומרים שלעולם פטור:
וראיתו של האגלי טל שם בפירוש באות ט:
ומ"מ אינו חייב רק על החיטין הנטחנין בסיבוב ראשון של גלגל אחר נתינתו החיטין לתוך הרחיים. אבל הנטחן בסיבוב שני נראה דאינו חייב עליו דגרמא בעלמא הוא וכהא דחולין ט"ז. בנטל הדף והלכו המים וגלגלו את הגלגל וסכין קבוע בגלגל ושחט הנשחט בסיבוב הראשון כשר והנשחט בסיבוב שני פסול דלא חשוב כח אדם והמים הם המגלגלים. וה"נ הנטחן מכח סיבוב ראשון בעת נתינת החיטין חשוב מכח הנותן וחייב. אך הנטחן מכח סיבוב שני חשוב מאליו ודו"ק היטב.
וע' על אבן העוזר באחיעזר ח"ג סימן ס'.
האם מי ששם שעון שבת שידליק תנור, יכול לשים תבשיל קר על התנור והשעון יפעיל אותו לאחר זמן? יש כאן גם שאלה מצד איסור שהיה לכתחילה, וגם מצד איסור בישול. שאלה זו, על פי תשובת הר צבי או"ח סימן קל"ו, תלויה בסוגיה נוספת, של סוףך חמה לבא.
סנהדרין עז ע"א:
אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור ואמר רבא כפתו בחמה ומת בצינה ומת חייב סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור
רש"י שם:
כפתו ומת ברעב – דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה, והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה, ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן.
סוף חמה לבא פטור – כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו, אבל סוף לבא כאן, וזה לא יכול לעמוד וסופו למות – פטור, שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא, ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים.
וכתבו התוספות שם ד"ה סוף חמה:
סוף חמה לבא כו' – דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש.
ויש לדון לענין שבת האם מקרב דבר אצל האש יהיה חייב[5]. לגבי אישו משום חיציו, לעיל הבאנו את דעת הר"ן שסובר שאומרים גם בשבת. ואם כן השאלה האם מותר לשים אוכל על תנור ששעון שבת ידליק אותו, תלוי בהבנת סוגיה זו.
לכתחילה ודאי אסור, וכמו שכתב בתושבת הר צבי הנ"ל:
במרק קר ודאי שאסור לעשות כן בשבת, ודומה למה שכתב הרמ"א (סימן רנג סעיף ה) שאסור לשים על התנור לפני שהוסק ואח"כ יוסק התנור ע"י נכרי. ומקורו בתרומת הדשן (סימן סו) וכתב שם הטעם (והובא במג"א שם ס"ק מא) משום דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד נותן את האור דפטור אבל אסור.
אבל לגבי איסור דאוריתא כתב בהר צבי שם:
אבל יש לדון שהעמדת קדירה ע"ג התנור החשמלי בשבת, כיון שבודאי ידלק אח"כ מעצמו, מבלי שיהא צורך בפעולה – דליהוי כמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, וכבר כתבתי במקום אחר שמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא דיהא בו איסור של תורה עפ"י מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף עז, ד"ה סוף חמה) לענין נזקין וחיוב מיתה, שאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב למ"ד אשו משום חציו. והרי מבואר בב"ק (דף ס) בלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור, ופריך בגמרא: מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב ומשני רב אשי: לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא. הרי אף מה שלענין היזק פטור, לענין שבת הוי כעושה מלאכה, א"כ ק"ו במקרב הדבר אצל האש דלענין מזיק חייב כ"ש לענין שבת.
[1] וזה תלוי גם בתירוצים השונים שהבאנו כדי ליישב את דעת רש"י האומר בב"ק שאם רוצה ונח לו הרי זה כזורה ורוח מסייעתו, עם המשנה של קנקנים. אם יש תנאי של ספק אם יקרה, אם כן נוסף כאן תנאי. וכן לכאורה ההבדל בין גרמא וגרמי.
[2] וע' תוספת שבת יז ע"ב ד"ה אין פורסין וחזו"א או"ח לח ס"ק א' וחזו"א ב"ק סי' יד ס"ק יב שאין כוונת התוספות לחלק בין מיד ולאחר זמן. וע' להלן.
[3] ויש לדון גם מדין קלב"ם מהסוגיה בכתובות בזורק חץ וקרע שיראים בהליכתו, ואכמ"ל.
[4] וכן הבין בדעת התוספות בית אפרים או"ח כו, שרק אם צד מיד ולא אם יש הפרש זמן, וע' מערכי לב עמ' קמג.
[5] ע' מערכי לב עמ' קלח ואילך.