כו. עשיית מלאכה שתגמר במוצאי שבת
פרק א' סעיף כו:
ואם דרך המלאכה היא שהיא מתחילה להיעשות מיד, אבל עשייתה נמשכת והולכת, אפילו אם לגמירתה דרוש זמן מרובה, אין תחילת עשיייתה נקראת בשם גרמא, אלא זוהי דרך עשיית המלאכה עצמה, והעושה חייב מן התורה.
ולכן השופת קדירה על גבי האש, אף אם התבשיל שבה יתבשל רק אחר זמן מרובה, הרי הוא חייב, כיון שכן דרך הבישול; הנותן צמר ליורה כדי לצובעו, אף כי צביעת הצמר נמשכת זמן מרובה, הרי הוא חייב, כיון שכן דרך הצביעה.
הרב נויבירט הביא כאן דוגמא ממבשל ונותן צמר ליורה, אבל יש גם דוגמאות נוספות: נטיעה שנקלטת רק לאחר שלשה ימים, ופורס מצודה שלאחר זמן החיה ניצודה.
לגבי צידה, (הוכן לשעור קודם, ולא נאמר בשעור, הקטע להלן מתוך השעור הקודם) ראה תוספות שבת יז ע"ב ד"ה אין פורסין (לגבי איסור לפרוס מצודה אלא בכדי שיצודו מבעוד יום):
אין פורסין מצודות כו' – אף על גב דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב.
לכאורה משמע מתוספות שהחיוב בפריסת מצודה רק אם בשעת פריסתו ילכוד, אבל אם ילכוד לאחר זמן זה גרמא ויהיה פטור. כך הבין את התוספות המגן אברהם בסימן שט"ז ס"ק ט:
הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים.[1]
וע' חזון איש ב"ק יד אות יב בד"ה ובתוספות שבת שדן בשאלה זו, ולדעתו אין זה הפשט בתוספות:
ובתו' שבת י"ז ב' הלשון סתום שכתבו דזימנין דאתא לידי חיוב חטאת כגון דבשעת פרישתו ילכוד ומשמע לכאורה דאם ילכוד לאחר זמן אין כאן חיוב חטאת אבל אין כונתם לחלק בין מיד לבין לאחר זמן שהרי אפי' מיד הצידה נעשה בכח החיה ומה לי מיד מ"ל לאחר זמן וכן בתוספתא שהביאו תני סתם ונכנס לתוכה חייב וכן בתחלת דבריהם כתבו שאינו יודע אם יצוד או לאו מבואר שאם יצוד חייב.
אלא כונתם דשורין דיו ואידך אי עביד להו בשבת עושה עיקר המלאכה בשבת אבל פרישת מצודה אם לא ילכוד אין כאן מלאכה כלל ולזה סיימו דמ"מ גזרינן דזימנין אתי לידי חיוב חטאת ובשעת פרישתו היינו כל זמן שהיא פרושה מקרי שעת פרישתו היינו שמתקיימה מעשה הפרישה א"נ כונתם מיד ומשום שיש מקום לומר דלא גזרינן אלא אם בעושה זאת בשבת מתחייב מיד ובזה חיישינן דכשמתירין לו עם חשכה זימנין דיתאחר בשבת אבל בדבר שאין המלאכה מיד י"ל דלא שייך למגזר דבין כך וכך יזכור ויוציא המצודה ולזה סיימו דזימנין דילכוד מיד.
אבל בתוספות הרא"ש בשבת יז ע"ב מפורש כמגן אברהם, שאם ניצוד אחר כך אין זה צד:
מתני' אין פורסין מצודות חיה ועוף. אף על גב דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת דאינו צד בידים, אפי' הכי אסרו לפרוס מצודה לפי שלפעמים יבא לידי איסור דאוריתא שבשעת פרישה ילכוד חיה או עוף דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף אם נכנסו לתוכה חייב.
וע' ערוך השלחן סימן שט"ז סעיף יא שכתב שצידה היא גרמא שהתורה אסרה:
משונה היא מלאכת צידה מכל המלאכות דבכל המלאכות צריך לעשות המלאכה אבל גרם מלאכה אינו חייב מן התורה דכתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסר הא גרמא שרי [ק"כ:] ואלו במלאכת צידה אפילו בגרמא חייב כדתנן [ק"ו:] צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב וזהו גרמא שהרי הוא לא הכניס את הצבי להבית אלא הצבי נכנס מעצמו ורק הוא גרם בנעילת הדלת שנצוד הצבי וטעמא דמילתא דבצידה לא מקרי זה גרמא כדפירש"י זו היא צידתו עכ"ל כלומר דעיקר הצידה הוא המעשה האחרונה שנועל בפני הצבי ואם לא נעל הדלת אף על פי שצדו בעצמו שהוליכו בידיו משדה והכניסו לבית ולא נעל לאו כלום עבד ונמצא דעיקר הצידה היא הנעילה
מצב נוסף שגם אם הדבר קורה לאחר זמן אין זה גרמא אלא שזו המלאכה היא מהרמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה א' לגבי הוצאת דג מספל מים והנחתו עד שימות:
השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב, החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט, לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות, הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב.
הרי שחייב על חונק את הדג אף על פי שלא הרגו מיד אלא שם אותו במקום שלאחר זמן הוא ימות.
אלא שבדוגמא האחרונה, זה מתאים להגדרה שהבאנו בשעור הקודם: כדי שדבר יחשב לגרמא צריך גם הפרש זמן, וגם שעושה פעולה מתה שכרגע לא עושה שום דבר, כמו מחבר מתג חשמל בזמן ששעון שבת אינו מחובר ולאחר זמן הוא יחבר. אבל אם מתחילה פעולה מידית אין זה גרמא. ולכן גם במוציא דג מספל מים הרי מיד מתחיל למות, ולכן חייב. וכן בבישול הרי מיד מתחיל להתבשל ולכן אין זה גרמא. ורק לגבי מצודה נחלקו האחרונים כמו שכתבנו לעיל.
ועל פי זה יש לדון במחלוקת שבין המגן אברהם ואבן העוזר לגבי רחיים של מים. המגן אברהם סימן רנב ס"ק כ' כתב שמי שנותן חיטים לרחיים של מים זה רק איסור דרבנן. לדעתו מן התורה יש איסור רק בטוחן ברחיים של יד. ומשמע שברחיים של מים זה משום שזה גרמא ואינו מעשה שלו ממש.
חלק עליו אבן העוזר בסימן שכח, וסובר שלטחון חטים ברחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנים אסור מן התורה לשים חיטים בתוך הרחיים,[2] וכתב שאפילו בנזיקין כי האי גוונא בזורק של חברו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת. והוכיח גם מהרמב"ם לגבי צידה, שכתב בפרק י' הלכה כב:
המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות.
ואי אפשר לומר ששולח כלב הוא כמו שולח חץ, משום שאם כן לא היה צריך להבהילו עד שיבא הכלב, אלא כל שולח כלב לצוד יהיה חייב. וכתב באגלי טל חורש ג, ב, שהוא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול ולכן הצד חייב.
ולכן הוכיח אבן העוזר את דעתו שגם אם שם עלוקה על הגוף למצוץ דם הוא איסור תורה כמו שכתב המגן אברהם בסימן שכ"ח וכתב:
תו ראיה מדין צידה דסי' שט"ז דפסק הרמב"ם אם הבהיל האדם את הצבי ועמד בפניו עד שהגיע הכלב ותפסו הכלב הוי צידה וחייב עכ"ל הרי אף דלא צדו האדם רק הכלב חייב וע"כ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כדפי'.
ומזה ראיה דלטחון חטים בריחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנין אעפ"כ אסור ליחן חטים לתוך הריחים מן התורה דהא אפילו בנזקין כי האי גוונא בזורק של חבירו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת וזה דלא כמ"א סי' רנ"ב שכתב שם דלא אסר רק מדרבנן וע"ש זה אינו דלכ"ע חייב מדאורייתא כטוחן ממש מידי דהוי אזורה ורוח מסייעתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה ק"ו בנותן לרחיים דאפי' בנזקין חייב כדפרישית וכו' העולה מזה להעמיד עלוקה בשבת אסור מן התורה וכן לטחון בריחיים של מים גם כן מן התורה הוא אסור והן אבות מלאכות עד כאן מהגאון אבן העוזר
ולדברינו, אם טעמו של הרמב"ם בצד הוא משום שזה כמו זורה ורוח מסייעתו, הרי זה נכון כדעת רש"י שבכל המלאכות יהיה שייך זורה ורוח מסייעתו. אבל אם כרא"ש, גם בכלבים אי אפשר לומר שצד על ידי כלב הוא כמו זורה ורוח מסייעתו. ואכן כן כתב באגלי טל שם.
ולגבי ריחיים של מים, כתב האגלי טל בטוחן אות ב שחייב רק על הטחינה הראשונה ולא על המשך הטחינה:
הנותן חיטין וכיוצא בהן לתוך רחיים של מים בעוד הרחיים סובבים וטוחנין או שהי' מונחים חיטין בהתיבה שעל פני הרחיים והרחיים הי' סגורים ובא הוא וסילק הדף ודחפו המים את הגלגל ונטחנו החיטין הרי זה חייב משום טוחן. ומ"מ אינו חייב אלא על מה שנטחן מכח דחיפת המים שהי' אז נקוים וצבורים אצל הדף והגלגל. אבל על מה שנטחן מכח המים שבאו כדרך הליכתן ונתוספו אח"כ פטור. [ו] והטוחן ברחיים של רוח יש אומרים שלעולם פטור:
וראיתו של האגלי טל שם בפירוש באות ט:
ומ"מ אינו חייב רק על החיטין הנטחנין בסיבוב ראשון של גלגל אחר נתינתו החיטין לתוך הרחיים. אבל הנטחן בסיבוב שני נראה דאינו חייב עליו דגרמא בעלמא הוא וכהא דחולין ט"ז. בנטל הדף והלכו המים וגלגלו את הגלגל וסכין קבוע בגלגל ושחט הנשחט בסיבוב הראשון כשר והנשחט בסיבוב שני פסול דלא חשוב כח אדם והמים הם המגלגלים. וה"נ הנטחן מכח סיבוב ראשון בעת נתינת החיטין חשוב מכח הנותן וחייב. אך הנטחן מכח סיבוב שני חשוב מאליו ודו"ק היטב.
ויש לדון עוד, האם נוטע שווה לבישול שנעשה לאחר זמן. הרי לגבי בישול ואופה, בשבת ד' ע"א אומרת הגמרא: "גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו". השאלה היא משום שרדית הפת היא איסור דרבנן. אבל ודאי שאם יוריד מן האש הרי מבטל את איסור מבשל.
אם כן מה הדין אם שם דבר על האש לפני מוצאי שבת ומתבשל במוצאי שבת, האם יתחייב? באחד השעורים הראשונים (שעור 6) הבאנו את המחלוקת הרש"ש ומנחת חינוך בשאלה זו.
במנחת חינוך מצוה רצ"ט כתב שאם הדביק פת ונאפה במוצאי שבת אינו חייב:
ידוע דכל מלאכות שבת אין חייב על מלאכה רק בנגמר המלאכה כגון אופה דהוא חייב משום מבשל או (אופה או) מבשל א"ח עד שנאפה או נתבשל אבל על הדבקה בתנור ולא נאפה א"ח ואם הדביק פת בתנור ואח"ז רדה מן התנור או הוא או אחר ולא נאפה אינו חייב… וכן איפכא אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשכה ולא נאפית כלל מבע"י רק משחשיכה ליל מ"ש בודאי ג"כ פטור כיון דנאפה ליל מ"ש כמו דאם לקח מן התנור קודם האפיה דפטור א"כ בודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן כי בחול אינו איסור כלל. הכלל דחייב על העשיה והמלאכה כא' אם נעשה בשבת אבל בא' מהם אינו חייב בשבת וז"פ.
אבל לגבי זריעה כתב המנחת חינוך:
ואם תיכף לאחר שזרע נטל הזרע מן הארץ ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב. אך ז"א דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה א"כ אם זרע בשבת ונשרש אח"כ בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל א"כ אמאי מבואר במשנה הזורע חייב… עכצ"ל דיש חילוק בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע"ג קרקע הוי זורע.
ולדעתו אם כן ההבדל הוא משום ששם אפיה הוא על תוצאה ושם זורע הוא על תחילת המעשה. ולכן גם אם לקט את מה שזרע קודם שנקלט יהיה חייב לדעתו.
אבל רש"ש שבת עג ע"א כתב:
והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור… בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת ע' בפ"ב דשביעית מ"ו ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעו"י.
ובחלקת יואב סימן י' כתב:
אך באמת מה דפשיטא להו לכל האחרונים ראם נתבשלו במוצ"ש פטור עיין מנ"ח סוף מצוה רצ"ח. אבל לפענ"ד כולם שגו בזה דלהדיא מבואר בירושלמי פ"ק דשבת הלכה וי"ו רכל שהתחיל לעשות המלאכה בשבת אף שנגמר למוצ"ש חייב ומזה ילפו ב"ה דמותר להתחיל במלאכה בע"ש ונגמרת בשבת עיייש בירושלמי וכן מוכח מכובש כבשין דהוא מטעם מיחזי כמבשל כמש"כ הרמב"ם אף דהכבישה נעשה לאחר שבת אע"כ דגם בבישול כה"ג חייב. כן מבואר בירושלמי שבת פ' מפגין דאסור להפריש תרומה בשבת שהתרומה יחול באחד בשבח וכן מוכח ברא"ש פ"ב דביצה סי י"ז שסובר בטעם שמסתפק מן הנר שחייב משום מכבה הוא מטעם דממהר כיבוי שיהי' נכבה מקודם אף שיש בנר שמן שידליק עד אחד בשבת הרי דתמיד אזלינן אחר התחלת מלאכה.
[1] וכן הבין בדעת התוספות בית אפרים או"ח כו, שרק אם צד מיד ולא אם יש הפרש זמן, וע' מערכי לב עמ' קמג.
[2] ע' מלמד להועיל חלק ג' אה"ע וחו"מ סימן נח, וע' מאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב רייף, אמונת עתך 104 תמוז תשע"ד