כז. קירוב בישול וקירוב כיבוי

כז.  קירוב בישול וקירוב כיבוי

כז. ויש שאדם מתחייב על מעשה מלאכה, אע"פ שבעיני הבריות הוא רק נראה כמי שגורם למלאכה להיעשות, כגון הסוגר דלת בפני בעל חיים, ובעל החיים ניצוד בשל כך, ויש בזה משום איסור צידה; או המוציא מים מדוד העומד על גבי האש, ולוא דרך ברזו של הדוד, כאשר המים עדיין לא רתחו, הרי הוא מתחייב משוחם שהוא גורם לכך שהמים הנותרים בדוד ירתחו מהר יותור; או הפותח דלת או חלון כנגד נר דולק, שעלול לגרום לכך שהרוח תכבה את הנר; או זה שמכניס את צאנו לשדה על מנת שתזבלהו, שכן הוא לא גורם, כי אם מזבל כדרך שנוהגים לזבל.

המסתפק מן השמן שבנר הדלוק, יש אומרים שחייב, כי הרי אור הנר יכהה בשל כך, ולא ידלק ולוא לזמן מועט, כבתחילה, ויש אומרים שאף אם אין האור כהה, יש בכך איסור כיבוי, משום שהשמן והפתילה גם יחד גורמים את הבעירה, והממעט מאחד מהם ממהר את הכיבוי וחייב.

בענין המחלקות האם יש איסור למהר כיבוי:

במשנה בסוף פרק כירה דף מז ע"ב שנינו:

משנה נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה.

ובגמרא שם:

ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור ותסברא אימור דאמר רבי יוסי בשבת בערב שבת מי אמר וכי תימא הכא נמי בשבת והתניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר בערב שבת ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת ואין צריך לומר בשבת אלא אמר רב אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו.

לרב אשי יש הבדל בין גרם כיבוי ובין לקרב את הכיבוי, ולקרב את הכיבוי אסור. וכתב רש"י בהסבר הדבר:

אלא אמר רב אשי – מתניתין אפילו לרבנן, דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים – דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר – מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה.

שמקרב את כיבויו – זימן כיבוי להדיא, והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת.

ונראה שרש"י מפרש כמות התוספות שם שהוא זימן את הכיבוי במצב שהניצוצות נופלים מיד לכלי עם המים שמחזיק:

מפני שמקרב את כבויו – פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות.

והוסיפו בשם הרב פור"ת:

ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית.

החשש לפי תוספות הוא שמא יכבה ממש תוך כדי ששם את הכלי מתחת לניצוץ שבאותו זמן נופל. וחששו שמא שאם יהיה מותר לשים כלי עם מים בערב שבת, יבוא לשים גם בשבת ויכבה ממש. הרי שלשיטתם אין כאן מקור לאסור לקרב את הכיבוי וגם קירוב כיבוי הוא גרם כיבוי, אלא שכאן הוא מכבה ממש.

אבל בהמשך הביאו את גרסת ר"ח שם ולפיה אכן אסור לקרב כיבוי:

ור"ת גריס כפירוש ר"ח מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד…

ובהמשך דנו בדברי הירושלמי המתיר לרבנן המתירים גרם כיבוי גם לעשות מחיצה של מים כגון שלג וברד. וכתבו שהבבלי חולק. ובסוף הובא תוספות ישנים שכתבו:

ועוד איכא למימר דתלמוד שלנו אסר מחיצה של מים לרבנן ומש"ה מוקי מתני' כר' יוסי ופליג אירושלמי ול"ד לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור [ת"י].

לשיטה זו יש אכן איסור לקרב את הכיבוי, וצריך להבין את החילוק בין לקרב את הכיבוי ובין גרם כיבוי.

והנה, דעת הר"ן שגם לרי"ף אסור לקרב את הכיבוי. בסוגית גרמא, בגמרא קכ ע"א-ע"ב מובאים שני מקרים של גרם כיבוי:

אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה מיתיבי טלית שאחז בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה, הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס. אימר דאמר רבי שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר אין מדקתני סיפא רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה מכלל דתנא קמא שרי

רבי שמעון בן ננס מתיר במשנה לפרוס עור של גדי על תיבה שידה ומגדל שאחז בהם האור מפני שהוא מחרך.[1] ולכן לרבי שמעון מותר לשים מים על טלית גם כן ולא רק פושט ולובש ואם כבתה כבתה. וראיה שרבי שמעון מדבר גם בכלים חדשים היא מהסיפא של המשנה.

אבל הרי"ף להלכה הביא רק את דין טלית שפושטה ומתכסה בה ולא הביא דין של נתינת מים בצד אחד (והרמב"ם כן הביא את שני המקרים). וכתב הר"ן שם (מז ע"א באלפס):

ואפשר שהרב אלפסי ז"ל מדמה לההיא דתניא בפ' כירה (דף מז ב) גבי נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה דסברינן התם מעיקרא דדוקא כרבי יוסי אתי אבל לרבנן שרי כי היכי דשרו בגרם כיבוי ורב אשי דחי לה התם ואמר (רבא) דבההיא אפילו רבנן מודו מפני שהוא מקרב כיבוי כלומר והוי טפי מגורם כיבוי

ולפי דעת הרב אלפסי ז"ל דרב יהודה ס"ל אליבא דרבי שמעון בן ננס דכי היכי דשרי בגורם כיבוי שרי נמי במקרב כיבוי כדהוה סלקא דעתא מעיקרא בסוף פ' כירה ומשו"ה שרי ליתן מים מצד אחד אף על פי שהוא מקרב את כבויו אבל לדידן דסבירא לן כרב אשי דאע"ג דגורם שרי מקרב אסור לא קיימא לן כרב יהודה דבכה"ג דגורם נמי מקרב כיבוי מקרי כך תירץ הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל.

ולהלכה כתב הר"ן שנקטינן כפשט דברי רב יהודה שמתיר את שני המקרים. וכן דעת הרמב"ם.

הסבר ההבדל בין גרם כיבוי לבין קירוב כיבוי, נראה לומר על פי הסבר הרב רוזן שהבאנו בשיעור לעיל, מחוברת אמונת עיתך 102:

הגדרת פעולה שתיחשב דרך 'גרמא' מותנית בשני תנאים (1): האדם עשה פעולה 'מתה' ולא התחיל שום תהליך. למשל, הסטת מתג בקיר בשעה ששעון השבת במצב 'הפסקה', כדי שאחר כך, בשעה ששעון שבת יהיה במצב 'הפעלה', יידלק האור בחדר נוסף. (2) מעורב בפעולה גורם אחר, בלתי תלוי בפעולת האדם (כמו האש שלא האדם הדליק, או שעון השבת שכבר מהלֵך מערב שבת). גורם זה 'יגלה' אחר כך שהאדם עשה פעולה כלשהי קודם לכן, ואו אז תתרחש התוצאה: הדלקת האור בחדר כשיגיע מועד השעון, כיבוי האש כשיתנפצו הכדים וכדומה.

אם כן עיכוב של זמן אינו נחשב לגרמא אלא אם יש כאן גורם נוסף שהוא פועל במלאכה. לכן יש לומר שבמקרב כיבוי חסר המרכיב השני של גרמא, שיהיה מעורב בפעולה גורם אחר. משום שבקנקנים, שבירת הקנקנים נעשית על ידי האש וזה גורם כיבוי. אבל במחיצה של מים יש רק מרכיב אחד, שהוא השהייה, ולכן אסור לקרב את הכיבוי משום שאין זה גרמא אלא השהייה כפי שבכל חיציו יש גם שהיה עד שהחץ פוגע.

ונראה שביסודו של דבר, זו המחלוקת בין הרא"ש ובין תוספות בביצה כב ע"א, שם בגמרא:

עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף לה לשרגא איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אמר ליה לאו אדעתאי.

ופרש"י:

קם שמעיה – דעולא.  זקף לשרגא – שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו, ולא ימשך אחר הפתילה, ותכבה.

וכתבו התוספות שם שאין המסתפק בשמן חייב משום שממהר את הכיבוי:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי.

לשיטתם האיסור הוא משום שבאותו זמן ממש הוא ממעט את האור וזהו הכיבוי האסור. אבל הרא"ש שם ביצה פ"ב סימן יז חולק על התוספות והקשה:

ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר.

לכן דעת הרא"ש היא שטעם האיסור ליטול מן השמן שבנר הוא משום שהוא ממהר את הכיבוי:

הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא..

אלא שטעם הרא"ש משמע שהאיסור הוא משום שהוא נוגע בדבר שהוא דולק. אלא שלפי מה שאמרנו, אין כוונת הרא"ש כאן שגרם כיבוי אסור במקום שנוגע בדבר הדולק, אלא שלמהר כיבוי אסור, וכשנוגע בדבר הדולק, הרי אין זה גרמא, בניגוד למקום שדבר חוצה לו גורם את הכיבוי, כמ"ש הרא"ש ובהתאם למה שכתבנו לעיל.[2]

אלא שלהלכה, מצאנו שזו מחלוקת בין המחבר ובין הרמ"א בסימן תקיד סעיף ג' לגבי יום טוב:

נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם.

הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).

למחבר אסור לשים דבר המונע לאחר ההדלקה, ולרמ"א מותר גם לחתוך את הנר של שעוה. וע' משנה ברורה שם, ושם כתב שנוהגין להחמיר כדעה ראשונה שאוסרת. מחלוקתם היא האם מותר לקרב כיבוי.

ונפ"מ אם יהיה מותר ביום טוב (ואולי אפילו בשבת, כיון שאין בעית מוקצה כפי שיש בחיתוך תחתית הנר בשבת) להקדים כיבוי בשעון שבת. בשמירת שבת כהלכתה כתב בפרק יג הלכה לא:

כשם שמותר לשנות את פעולת שעון-השבת בשבת, וכנ"ל סעיף כח, כך מותר לשנותו ביו"ט, וביו"ט אף מותר לעשות כדי שהשעון יחבר את הזרם מוקדם יותר(קי), אבל לא כדי שיפסיק מוקדם יותר.

ובהערה קט:

שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, ואין להתיר יותר מזה לגרום לכיבוי החשמל, די"ל דלא עדיפא מלתת את הנר לתוך מים אחרי ההדלקה דאסור, וכמבואר סי' תקיד סע' ג בביה"ל ד"ה דבר, וכ"ה בשו"ת דובב מישרים סי' פז ס"ק ב, ועיין שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' נ, וע"ע שו"ת יביע אומר ח"ג סי' יז ס"ק יט.

ובשו"ע סימן של"ד הביא המחבר מחלוקת לגבי נתינת מים על גבי טלית:

סעיף כד

יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים:

ובב"י הביא את המחלוקת לגבי מקרב כיבוי, והפשט בדברי הרי"ף שהבאנו לעיל.

ואם כן, שאלת קירוב כיבוי, היא תלויה בשני ההסברים בשבת מז ע"ב באיסור נתינת כלי עם מים מתחת לנר. היא מחלוקת בין הרי"ף ובין הרמב"ם לגבי היתר לשים מים על גבי טלית. והיא גם מחלוקת בין הרא"ש לבין התוספות בביצה כב ע"ב לגבי האיסור להתסתפק מן השמן. ונראה שזו מחלוקת המחבר והרמ"א.

וכן זו מחלוקת המחבר והרמ"א בסימן רס"ה סעיף ד', שלמחבר לשים מים מתחת לשמן הוא קירוב כיבוי (ע"פ ר"ן סוף כירה, קירוב כיבוי של ניצוצות) ולרמ"א מותר.

נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו; אבל לא יתן לתוכו מים  אפי' מבע"י, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג).

וכן כתב הגר"א שם שמחלוקת השו"ע והרמ"א היא מחלקת התירוצים בתוספות מז ע"ב ד"ה מפני, אם איסור לשים מים בכלי תחת הנר משום חשש כיבוי ממש או משום חשש קירוב כיבוי, וע"ש בגר"א לגבי אין מיכוין, בדברי השו"ע והתוספות.

ואם אמנם דעת המחבר שקירוב כיבוי אסור, אם כן יש ראיה שלדעת המחבר כשיש שני "יש אומרים", דעת המחבר כמו יש אומרים ראשון. ולא כמו שכתב ביד מלאכי ועוד שהביאם בשדי חמד כרך ט' כללי הפוסקים ג' 'ג' שהלכה כיש אומרים בתרא, ומכאן ראיה שהלכה כיש אומרים קמא.

ובדעת הרמב"ם: בהלכות שבת פרק יב הלכה ב' הביא את דין המסתפק מן הנר. בהלכה ד' הביא היתר עשית מחיצה בקנקנים, ובהלכה ו' הביא את דין הטלית שיכול לפושט ולהתכסות ואם כבתה כבתה, וכן לשים מים. אם כן לרמב"ם קירוב כיבוי מותר, ואם כן צריך לומר שפירש את דין המסתפק מן הנר כמו תוספות, שמיד מכהה את אורו של הנר.[3]

אלא שאם אנו אומרים שאין איסור קירוב כיבוי, וכתוספות, הרי שגם זה גרמא. ולכן לכאורה יהיה מותר להפסיק דליקה גם במחיצה של מים, וזה לא מתאים להגדרת גרמא של הרב ישראל רוזן.

נספח:

ע' קובץ שיעורים ביצה שם:

המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. ופירש הרא"ש, דהאיסור הוא משום גרם כיבוי, כיון שעושה מעשה בגוף דבר הדולק, שהשמן והפתילה שניהן גורמין הדליקה, ובשבת ל"א גבי כחס על השמן פטור, משום דהוי סותר שלא ע"מ לבנות במקומו, פירש"י, דבשמן לא הוי מבעיר ולא מכבה, שהשמן אינו דולק כלל כי אם הפתילה, והשמן אינו אלא גורם שתדלק הפתילה, וא"כ המסתפק משמן, אינו עושה מעשה בגוף דבר הדולק, ולפירוש הרא"ש, אם יסתפק מהשמן בשבת קודם הלילה והכיבוי יהא בלילה פטור, ולפירוש תוס' חייב, דהכיבוי הוא לאלתר שמתמעט אורו.

ומה שכתב שפטור אם מסתפק קודם הלילה, זו מחלוקת הרש"ש והמנחת חינוך.

[1] רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה:

[2] אבל הרא"ש בביצה פ"ב סימן יז כתב שקירוב כיבוי גם לרבנן דרבי יוסי חייב, וממ"ש "חייב" לכאורה משמע שלדעתו זה איסור דאורייתא.

[3] ומה שציין המהדיר של רמב"ם הוצאת פרנקל בדברי הכסף משנה שהביא בשם הרמ"ך, שכתב "ותימא למה התיר זה" וכוונתו לומר שהרי"ף היה צריך לאסור לתת קנקנים כדי לכבות דליקה, וטעות שציין שם על המשפט "למה התיר זה" וכתב המגיה: [בה"ד], שהרי אין כוונתו לרמב"ם אלא לרי"ף.