ב"ה ערש"ק פרשת בשלח
שש"כ סעיף כח גרמא במקום פסידא:
מבוא לשמירת שבת כהלכתה, פרק א' סעיף כח:
כאמור לעיל בסעיף כה, במקום הפסד מותר לגרום למלאכה שתיעשה לאחר זמן, אם אמנם אינו עושה מעשה בידים. ולכן, ארון שאחזה בו האש בצדו האחד מותר לשפוך מים על צדו האחר, זה שאינו בוער, או לכסותו בסמרטוטים רטובים, כדי שהש תכבה כאשר תגיע לשם.
דין גרמא שמותר במקום הפסד, מבואר בשו"ע סימן של"ד סעיף כב ברמ"א:
תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
מקורו של הרמ"א הוא במרדכי בשם רבנו יואל. הט"ז בסימן תקי"ד סוף ס"ק ו' כתב:
מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפי' במים כי לא מצינו חבר לר"י בזה כנ"ל.[1]
בשער הציון סימן תקי"ד אות לא, על דברי הרמ"א המובא להלן שמותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב. כתב המשנה ברורה ס"ק כה, שהטעם הוא משום דאינו אלא גרם כיבוי בעלמא, וכתב על זה בשער הציון:
(לא) הגר"א [ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב ועיין לקמיה], וכן הוא גם כן דעת האליה רבה והמטה יהודה, כמו שהבאנו לעיל בסימן רע"ז בביאור הלכה, וכן הסכים המאמר מרדכי להקל על כל פנים ביום טוב:
לגבי יום טוב כתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקיד סעיף ג:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם. הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).
לרמ"א מותר לחתוך את הנר, כיון שאין איסור לקרב את הכיבוי, כדעת הראשונים הסוברים כן, וטעם שאסור לקחת שמן מנר הדולק הוא משום שבאותו רגע ממעט את השלהבת, ולחתוך למטה הוא גרם כיבוי שמותר (מ"ב ס"ק כב).
ומכאן המקור להקל ביום טוב לשים כלי עם מים על הגז כדי לגרום למים לגלוש ולכבות את הגז (והשש"כ כתב שאסור לעשות את זה באופן קבע). וע' משנה ברורה תקי"ד שם. להלן נברר מה שהעיר המ"ב בשער הציון הנ"ל שדעת הרא"ש שגרם כיבוי מותר גם שלא במקום פסידא. ובשמירת שבת כהלכתה פרק יג סעיף כח כתב שבשעת צורך גדול מותר אף להכניס את התקע לשקע, וכמובן כלאחר יד, כדי שהאור ידלק עם חיבור זרם החשמל, ובאר בהערה קג* שזה ככל גרמא שמותר לעשותו במקום פסידא וצורך גדול.
בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת הראשונים אם יש איסור קירוב כיבוי. זו מחלוקת בין הרא"ש ובין תוספות בביצה כב ע"א, דיון זה נוגע גם לשאלת גרמא במקום פסידא. שם בגמרא:
עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף לה לשרגא איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אמר ליה לאו אדעתאי.
ופרש"י:
קם שמעיה – דעולא. זקף לשרגא – שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו, ולא ימשך אחר הפתילה, ותכבה.
וכתבו התוספות שם שאין המסתפק בשמן חייב משום שממהר את הכיבוי:
והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי.
לשיטתם האיסור הוא משום שבאותו זמן ממש הוא ממעט את האור וזהו הכיבוי האסור. אבל הרא"ש שם ביצה פ"ב סימן יז חולק על התוספות והקשה:
ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר.
לכן דעת הרא"ש היא שטעם האיסור ליטול מן השמן שבנר הוא משום שהוא ממהר את הכיבוי:
הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא..
אלא שלפי הרא"ש משמע שהאיסור הוא משום שהוא נוגע בדבר שהוא דולק. אבל לפי מה שאמרנו, אין כוונת הרא"ש כאן שגרם כיבוי אסור דוקא במקום שנוגע בדבר הדולק, אלא שלמהר כיבוי אסור, וכשנוגע בדבר הדולק, הרי אין זה גרמא, בניגוד למקום שדבר חוצה לו גורם את הכיבוי, כמ"ש הרא"ש ובהתאם למה שכתבנו לעיל.[2]
וכתב מגן אברהם סימן תקי"ד ס"ק ז':
ז קודם שידליקנו. דהרא"ש כ' אף על גב דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סכ"ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אבל השמן והפתיל' שניהן גורמין הדליקה והממעט מא' מהם ממהר את הכיבוי ע"כ ולכן אסור ליתן סביביו דבר המונע אחר שידליקנה עכ"ל ב"י וצ"ע מ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד סכ"ד, וא"ל דהתם משום פסידא דהא הרא"ש ס"ל דאפי' בלא פסידא שרי דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש…
מה שכתב שלרא"ש ביצה פ"א סימן יז מוכח שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא: "דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש". ונראה כוונתו, ממה שהרא"ש כתב שאף רבנן דרבי יוסי מודים שאסור, משום שנוגע בדבר הדולק. ואם לדעתו גרם כיבוי מותר רק במקום פסידא, מה קשה מרבנן שמתירים גרם כיבוי על האיסור להסתפק מן השמן? על כרחך מוכח שלדעת הראש, כשמותר גרם כיבוי מותר אף שלא במקום פסידא.
אלא שלכאורה אין ראיה, שהרי יש לומר שגרם כיבוי אסור שלא במקום פסידא, ואף על פי כן מובן הרא"ש ששאל מגרם כיבוי על מסתפק מן הנר שחייב, ומשמע דאוריתא, ועל זה שאל הרא"ש שהרי זה גרמא ולא יותר מאיסור דרבנן. ולכן הוצרך הרא"ש לחלק בין נוגע בדבר הדולק לאינו נוגע בדבר הדולק.
אבל כתב הנתיב חיים לבעל קרבן נתנאל שם שמוכרחים לומר שדעת הרא"ש שהמסתפק הוא רק מדרבנן כמו שכתבו התוספות בביצה שזה משום שנראה ככיבוי, שאם טענת הרא"ש על מה שכתוב "חייב" ומשמע שמן התורה, הרי אם כן קשה לא רק לרבנן אלא גם לרבי יוסי שלמסקנת הגמרא שם גם הוא מודה שגרמא בשבת אסור, ורק לגבי דליקה גזר. והוסיף בנתיב חיים שם:
אלא דראיה זו יש לדחות שמצינו דהרא"ש דכתב וקיימא לן כרבנן אינו אלא כמעתיק לשון התוספות אבל הוא בעצמו סבירא ליה חייב דקתני בברייתא מדאורייתא הוא ולדידיה אפילו קיימא לן כרבי יוסי נמי קשה, אלא דלפי זה מאי קא סותר פירוש תוספות מהא דשפופרת שאינו מכחיש אור הנר התם טעמא משום גרם כיבוי דהא התם ליכא פסידא והתם לא קתני חייב אלא שמע מינה דסבירא ליה להרא"ש אנן דקיימא לן כרבנן שרינן גרם כיבוי אפילו בלא מקום פסידא.
וע' רע"א בשו"ע סי' של"ד סכ"ב וחזו"א סל"ח ס"ק ו' שאין מלשון הרא"ש ראיה להתיר לכתחילה גרם כיבוי ביום טוב.
ולכאורה גם פשט הסוגיה משמע שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא. הרי הגמרא דף קכ ע"ב, מקשה ממחיקת השם שלר' יוסי כדרכו ולרבנן צריך גמי, ואם גרמא מותר רק במקום הפסד הרי מה הקושי לשים גמי, ע"כ שאם מותר מותר בלא פסידא (ראית הרב ישראלי). וע' אבני נזר או"ח סימן רל"א שתירץ:
"ולשיטת רבינו יואל הא דמדמי הגמרא לגרם מחיקת השם. היינו משום מצוות טבילה שרי כמו משום פסידא. דהתם נמי איכא הפסד. שאסור בתרומה וקדשים וליכנס למקדש. ותדע דהא תנן הרי זה לא ירחץ. הרי דבלא מצוות טבילה ודאי אסור גרם מחיקה. ולדעת המתירין גרם כיבוי בלי פסידא צריך לומר הא דלא ירחץ משום דבשם הקודש מצוה לשומרו שלא ימחק. כמו שהתירו להציל כתבי הקודש בשבת מפני הדליקה"
בענין במקום פסידא, ע' מנחת אריאל קכ ע"ב אות יא – האם דברי הרמ"א הם רק על קנקנים.
גרמא באיסור דרבנן, האם צריך להיות במקום פסידא, ע' מנחת שלמה ח"א סימן י':
ומעתה כיון דנתבאר ודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא, מסתבר שאין שום חשש בפתיחת הדלת, שהרי גם לענין גרם מלאכה דאורייתא אמרו בגמ' שבת ק"כ ע"ב, שרק עשייה אסורה הא גרמא שרי, ומבואר שלאו דוקא גרם כבוי הוא דשרי, אלא אף גרם הבערה נמי שרי, כמו"ש שם להדיא המאירי עיין שם. הן אמנם שהרמ"א בסי' של"ד סעיף כ"ב כתב דלא שרי גרם כיבוי כי אם במקום פסידא, מ"מ נלענ"ד שכל זה דוקא בגרם מלאכה דאורייתא משא"כ בדרבנן לא מצינו שאסור שהרי אפילו לענין יום טוב כתבו התוס' במס' ביצה כ"ב ע"א דגרמא שרי לכתחלה אפילו שלא במקום פסידא, ואף שהמג"א כתב בסי' תקי"ד סק"ה דאסור, מ"מ בדרבנן ממש לא מצינן שאסור, וזה שגרם כבוי אסור אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כבר מבואר בראשונים שמשאצל"ג חמורה יותר ונחשבת כדאורייתא, וחושבני שגרם כבוי גחלת של מתכת מותר גם שלא במקום הפסד.
פוסקי דורנו הסכימו כי צרכי רפואה וביטחון יכולים להיחשב בהכללה כשקולים למקום הפסד, והתיר למענם הפעלת 'גרמא' בשבת. ראה נתיבות שלום סימן נח.
הרבה אחרונים כתבו שכל איסור גרמא במקום הפסד הוא כשמכוין לכך אבל לא כשאינו מיכוין, ע' שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י:
"וגם אפשר שכיון שמעיקר הדין אמרו בגמ' שגרמא מותר, לכן אף שהרמ"א הביא דעת המרדכי דלא שרי אלא במקום פסידא, מ"מ אפשר שדוקא בכה"ג שמכוין להדיא לגרמא, אז הוא דאסור שלא במקום הפסד, אבל בכה"ג דנידון דידן שאינו מכוין אלא לפתוח הדלת, ורק פס"ר הוא שיצא מזה גרמא בכה"ג לא מצינן שאסור אף להמג"א בסי' שי"ד שאוסר פס"ר אפי' בדרבנן. וקצת דוגמא לכך מזה שבשבות של אמירה לעכו"ם לא אסור בפסיק רישא כמבואר שם במג"א ובסוף סי' רנ"ג עיי"ש, והשבות של אמירה לעכו"ם חמורה יותר מגרמא, דנפישי רבוואתי הסוברים שמותר לכתחילה אפילו שלא במקום פסידא, וכיון שכן אפשר שכמו כן יש לחלק בנידון שלנו בין מכוין להדיא ובין פסיק רישא."
והדברים מפורשים במאירי על מסכת שבת דף קכ/ב:
מי ששכח נר דולק ע"ג טבלא מנער את הטבלא בנחת והיא נופלת ואם כבתה כבתה שהרי אינו מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא תכבה אחר שהוא עושה בנחת ופירשוה גדולי הדורות כשאין שם שמן ואפשר שתפול ולא תכבה שאם יש שם שמן אי אפשר שלא תכבה בשפיכת השמן וי"מ אותה בנר של שעוה וכיוצא בה וי"מ שמאחר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין אף בפסיק רישיה מותר ועוד שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו רוצה בהפסד השמן וי"מ שמאחר שאינו מכבה אלא גורם אף בפסיק רישיה מותר.[3]
ע' שש"כ פרק יג הערה נח שכל ההיתר של גרמא הוא לנהוג כן בדרך מקרה ולא בקביעות. ולכן כתב שלא לנהוג להדליק אש ביום טוב על מנת לכבות על ידי שימת כלי עם מים רותחים על האש. וע' גם מנחת שלמה ח"א עמ' ע"ו וח"ב עמ' פ'. ולכן לא יתכן לעשות פתרון לפתיחת דלתות חשמליות וכיו"ב באופן של גרמא. אולם יתכן שכיון שבחול לא משתמשים במכשירים אלו כיון שיש בהם גם השהיה ואין זה נוח, אולי כן נחשב לגרמא, ע' תחומין י"א עמ' .173 ומשמע בהערה בשש"כ הנ"ל שגם אם נאמר שמותר שלא במקום הפסד (ביום טוב או בשבת באיסור דרבנן), גם כן קיימת ההגבלה הנ"ל.
נספח:
מתוך תחומין לד, הרב ישראל רוזן:
חכמי הדורות התירו גרמא לא רק במקום פסידא כספי, כמו כיבוי דליקה המסכנת ממון, אלא גם במקרים חשובים וחיוניים אחרים השקולים לפחות כ'מקום פסידא'. ניתן לומר כי מגזרי הרפואה והביטחון בהכללה נחשבים חיוניים ברמה השקולה לפחות ל'מקום פסידא', ויש להתיר בהם שימושי גרמא.
כך פסק הגר"י נויבירט זצ"ל ב'שמירת שבת כהלכתה' (מהד' חדשה, פרק יג סע' כח):
היה שעון השבת מכוון מבעוד יום להפסיק את זרם החשמל בשעה מסויימת, מותר לעשות בשבת את הדרוש כדי שיפסיק בשעה מאוחרת יותר, אבל אסור להביא לידי כך שיפסיק בשעה מוקדמת יותר.
ובהערה קא הביא בשם הרש"ז אוירבך:
לצורך חולה (אף שאין בו סכנה), או לצורך מצוה, מותר לעשות כדי ששעון השבת יכבה גם מוקדם יותר, ובלבד שיזהר שלא לכבות בידים, מהא דסי' שלד סע' כב ברמ"א.
[1] ביחווה דעת ח"א סימן לד כתב: "ויש לצרף בזה מ"ש בשו"ת זרע אמת (סי' מ"ד), שמדברי הרא"ש (ביצה כ"ב ע"א) מוכח שגרם כיבוי מותר אפילו שלא במקום פסידא. ושכן מוכח בתוספות (שבת מ"ז ע"ב). ושלא כדברי הרמ"א בהגה /א"ח/ (סי' של"ד), שפסק כהמרדכי שאין להתיר גרם כיבוי שלא במקום הפסד, שלא יהא אלא מחלוקת באיסור דרבנן, בשל סופרים הלך אחר המיקל. והסכים עמו הגאון ר' יוסף ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף מהדורא בתרא (חאו"ח סי' י"ב) עש"ב. (וע' בשו"ת מנחת יחיאל סימן קכ"ז)."
[2] אבל הרא"ש בביצה פ"ב סימן יז כתב שקירוב כיבוי גם לרבנן דרבי יוסי חייב, וממ"ש "חייב" לכאורה משמע שלדעתו זה איסור דאורייתא.
[3] ובענין זה של גרמא באינו מתכוין ופסיק רישיה, ע' תורה שבעל פה כרך ט' עמו ע"ו בשם הגרש"ז, וע' שבט הלוי חלק ח' סימן קע"ז בשם מאירי, וע' מאמרו של הרב נויבירט בהמעין תשרי תשכ"ז, בשם הרב פראנק (הר צבי או"ח סימן קפ"ח ובשם הגרש"ז. ובשש"כ פרק א' הערה קיח שהגרש"ז הסתפק בגרמא ופסיק רישא בדאוריתא. וע' נתיבות שלום סימן נח.