כ. שנים שעשאוה

ב”ה

שעור #20  – שניים שעשאוה

מבוא לשמירת שבת כהלכתה, פרק א’ סעיף כב:

גם העושה את כל המלאכה כולה, אלא הוא עושה אותה במשותף עם חבירו, מתחילה ועד סוף, וכל אחד מהם היה יכול לעשות המלאכה לבדו – פטור מן התורה ואסור מדרבנן. ולכן אם שנים יחד הדליקו את האור – שניהם עברו איסור דרבנן, אבל אינם חייבים מן התורה.

בספר הלכות צבא, לרב שלמה מן ההר, סעיף 213 באפשריות לטלטול בשעת הדחק, מנה, אמנם באחרונה, את האפשרות לטלטל על ידי שנים. וכן כתב הרב זכריה בן שלמה בפרק מג סעיף כט.

דין שנים שעשאוה נמצא במשנה שבת דף צב ע”ב:

משנה המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ורבי שמעון פוטר.

ובגמרא שם:

מנא הני מילי דתנו רבנן בעשתה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה כיצד שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה והוציאו לרשות הרבים יכול יהו חייבין תלמוד לומר בעשתה העושה את כולה ולא העושה מקצתה בעיגול של דבילה והוציאו לרשות הרבים בקורה והוציאו לרשות הרבים רבי יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ואם לאו פטורין רבי שמעון אומר אף על פי שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורים לכך נאמר בעשתה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין.

מה שכתב הרב נויבירט שאם שנים שעשאוה אסורים מדרבנן, נחלקו האחרונים האם אמנם אסור מדרבנן או אולי אפילו מן התורה אלא שאין עונש. ברמב”ם הלכות שבת פרק א’ הלכות טו-טז שזה רק דרבנן:

הלכה טו: כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין.

הלכה טז: ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן, היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.

ולפי מה שכתב הרמב”ם בפרק א’ הלכות שבת, הרי כל מקום שכתב “פטור” הרי הוא אסור מדרבנן. יתר על כן, הרמב”ם משוה זה עוקר וזה מניח לשנים שהוציאו, ובזה עוקר וזה מניח ודאי הוא רק איסור דרבנן.

אלא שברמב”ם הנ”ל כלל שניםש שעשאוה גם זה עוקר וזה מניח, ומאידך בפרק יב הלכה ט’ כתב הרמב”ם:

אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור, וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.

הרי שעקירה בלא הנחה היא כמו חצי שעור, וצריך לומר שיש איסור מן התורה משום חזי לאצטופי. ואם כן מוכח שלרמב”ם זה איסור תורה (עיין במנחת שלמה ח”ב תשובה (כה) כט). אבל לא יתכן לומר כך שהרי זה עוקר וזה מניח ודאי הוא איסור דרבנן.

ובמנחת שלמה ח”ב סימן כט כתב שפשוט שזה עוקר וזה מניח רק דרבנן, וע’ חיי אדם שבת כלל ט סעיף ט שכתב שעקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה אסור מדברי סופרים וגרע מחצי שיעור שאסור עכ”פ מן התורה. וז”ל חיי אדם:

אינו חייב עד שיעשה כל המלאכה לבדו מתחלה ועד סוף. אבל אם עשה רק מקצתה, כגון שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ובא חבירו ולקחה מידו, נמצא שהראשון עשה עקירה והשני עשה הנחה, שניהם פטורים, אלא שאסור לעשות כן מדרבנן. וכן אם ב’ עשו מלאכה א’ בפעם א’ כגון שאחזו בקולמוס וכתבו ביחד ב’ אותיות (רמב”ם פ”א). ונראה לי דהוא הדין אם אחזו בנר והדליקו דפטורין, דמאי שנא. וכל זה קבלו חז”ל [שבת צב, ב] מדכתיב [ויקרא ד, כז] אם נפש א’ תחטא בעשותה, וקבלו דהכי קאמר, העושה כולה ולא העושה מקצתה. ודוקא נפש א’ אבל לא ב’ (וצריך לומר דזה גרע מחצי שיעור דאסור עכ”פ מה”ת).

וזה שלא כמו שכתב הרב בן שלמה בספר הלכות צבא עמ’ 462 בכללים שתמה על ספר תורת היולדת שהביא את החיי אדם הסובר ששנים שעשאוה הוא איסור דרבנן, ז”ל בהערה:

ותמוה מש”כ בתורת היולדת עמ’ נח שהחיי אדם כלל ט אות ט סובר דהוי דרבנן שהרי החיי אדם מיירי בזה מניח ושם הרי הוי חצי מלאכה שאף מהפוסקים הסוברים שחצי שיעור דאורייתא מודים שאינו אלא דרבנן וצ”ע. הרבה אחרונים סוברים ששנים שעשאוה הוא איסור תורה.

והרי החיי אדם שם מדבר גם על שנים שעשו מלאכה אחת כגון שאחזו בקולמוס וכו’ – הרי שמדבר לא רק על זה עוקר וזה מניח.

למעשה: שש”כ פרק לב סעיף כח והערה פט ששנים שעשאוה זה איסור תורה, ואף על פי כן ביולדת שצריך לעשות על ידי שינוי אם אי אפשר בשינוי יעשה על ידי שנים.

סעיף כח: כשמחללין את השבת להצלת חיי אדם, יש למעט ככל האפשר בעשיית איסורים(פו) (אם אמנם אין חשש שזה ישפיע לרעה על מצב החולה), וגם יש לצמצם את חומרת האיסור(פז), דהיינו אם אפשר להציל מבלי לעבור אלא על איסור דרבנן – אסור לעבור על איסור תורה; דבר האסור שאפשר לעשותו בשינוי, שלא כדרך עשייתו בחול – יעשהו בשינוי(פח); דבר האסור שרגיל להיעשות בידי אדם אחד – יעשוהו שנים במשותף(פט).

הערה פט:

…ומצאנו דעת הבאר יצחק סי’ יד במסקנתו, דס”ל דשנים שעשו, זה יכול וזה יכול, התורה מיעטה מעונש, אבל איסור תורה יש בכל ענין, וכדברי המקור חיים בהגהותיו על המ”א סי’ רסו ס”ק ז, וע”ע ח”א כלל ט סי’ ט, דמשמע דאינו אלא דרבנן, ועיין גם בקרבן העדה על הירושלמי הנ”ל, וכן משמע לכאורה מלשון הרמב”ם פ”א מה’ שבת הט”ו, אלא דע”ש בה’ טז בגליון הרע”א על הרמב”ם שמסתפק בדבר לגבי מלקות (ביו”ט), ועיין בהגה’ רע”א במהדורת פרנקל, ועיין שו”ת יביע אומר ח”ה או”ח סי’ לב ס”ק ז, ועיין לעיל פכ”ב הערה פו, ובמבוא פ”א הערה פו.

בספר ישועות מלכו על רמב”ם פרק א’ הביא את דעת החכם צבי ששנים שעשאוה הוא איסור תורה, וכתב:

…וראיתי בתשובת הגאון חכם צבי שצידד בסי’ פ”ב דשנים שעשו נהי דפטור מקרבן מ”מ אסור מדין תורה מידי דהוי אחצי שיעור. ולא נראה כן מדברי רבינו שהרי דימה זה לזה עוקר וזה מניח ובזה עוקר וזה מניח וודאי דלא מיתסר מדין תורה כדמוכח בר”פ מי שהחשיך וכן בעירובין בפ’ המוציא תפילין גבי נותנו לחבירו.

ואם כן צריך לומר ההיפך ממה שכתבנו לעיל: אם בזה עוקר וזה מניח ברור שאין איסור תורה, הרי ודאי שגם בחצי שיעור בהוצאה אין איסור תורה. ואם כן יתכן שלרמב”ם אין בכלל חצי שיעור באיסורי שבת.

במשך חכמה פרשת בהר כתב:

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. יתכן דכתיב “שמור” אצל שבת בעשרת הדברות (דברים ה, יב), וזה על מצוות שחייבים עליהן מיתה, שדוקא יחיד העושה חייב, אבל שניים שעשו פטורים מכרת ומקרבן, דכתיב “בעשותה”. אבל מכל מקום שלא יעשו שניים לכתחילה, כתב “תשמרו” בלשון רבים. ומשום הכי כתב גבי מקדש, דסלקא דעתך אמינא דבמלאכות גבוה יעשו שניים, קמ”ל דשבת ישמרו אפילו מלעשות מלאכה ברבים. ומלאכה שהותרה במקדש, לא שנא בין יחיד בין לשניים שעשו בבת אחת. וכן בכי תשא גבי מלאכת משכן דלא ידחה שבת כתב (לא, יד) “ושמרתם את השבת”, “ושמרו וכו'” (לא, טז), להורות שרבים לא יבנו המקדש כאחד [דבר זה בחלום].

דבריו בנויים על כך שיש איסור מן התורה בשנים שעשאוה, אך מהרמב”ם שכתב “פטור” משמע שזה רק מדרבנן וכמו שכתבנו לעיל.

לגבי זה עוקר וזה מניח ברשויות דרבנן, כמו שהמציאות בצבא, האם לסמוך על היתר של זה עוקר וזה מניח?  ע’ באר היטב סימן רס”ו ס”ק ו’ שהביא מחלוקת לגבי זה עוקר וזה מניח בדרבנן בין עבודת הגרשוני שמתיר ובין יד אהרון שאוסר[1]. למעשה כתב הרב אבידן בעמ’ רע”ה שבצבא מקובל להתיר, ולחזון איש מותר רק במקום מצוה.[2]

ולגבי שנים שעשאוה באיסור דרבנן, כיון שזה איסור דרבנן, אפשר להבין את מה שמובא בשו”ת מהר”ם שיק אורח חיים סימן קכז:

ישראל ראה ישראל אחר מושך בגלאקענצוק [פעמון] בשבת הלך ומשך עמו כדי שתעשה המלאכה ע”י שניהם אי שפיר עבד….

והשיב לו אפילו לדבריך רהוי איסור קל ע”י שנים שעשו מ”מ יתכן דשנים שעושים איסור קל חמור יותר מאחד העושה איסור חמור כדמצינו בסימן שכ”ח י”ד שמוטב לשחוט ולעבור איסור אחד חמור מלעבור כמה עבירות קלות של אכילת נבילה (הובא בתורת היולדת פרק ה’ הערה ה’). ולכן גם במקום שמותר לחולה, עדיף אחד מאשר שניים

דין שנים שעשאוה מובא פעמיים בש”ס, במשנה שבת צב ע”ב:

משנה. המוציא ככר לרשות הרבים – חייב. הוציאוהו שנים – פטורין. לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים – חייבין, ורבי שמעון פוטר.

וכן שבת קו ע”ב

משנה. צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב, נעלו שנים – פטורין; לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים – חייבין, ורבי שמעון פוטר.

מדוע זה מובא פעמיים?

אותה שאלה גם על הרמב”ם בפרק י’ הלכה כג:

צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלוהו שנים פטורין, אם אין אחד יכול לנעול ונעלוהו שנים חייבין.

וכתב באור שמח שם, שהטעם שהרמב”ם כתב שוב את דין שנים שעשאוה, כיון שכאן הם לא צדו אלא הבית הוא צד והם רק סגרו את הדלת וה”א שאין זה שנים שעשאוהו, כמ”ש הרשבא לגבי שנים שהיכו במקלות וז”ל אור שמח:

ואף דרבינו לעיל פרק א’ (הט”ו) כתב את זה, גם במשנה שנאו רבי גבי הוצאה, והדר תני גבי צידה, ואתי שפיר, על פי מה שביאר הרשב”א (ב”ק נג, ב ד”ה שור) לחלק גבי שנים שהרגוהו במקלות דפטורין, משום דכיון שהפעולה עושים שניהם מתייחס לכל אחד רק חצי הפעולה, אבל בשנים דחפוהו לבור, כיון שאינן אלא סבה, דהבלא דבור קטלי’, מתייחס כל ההיזק לזה כמו לזה, וביארתיו בהלכות מלוה ולוה פרק כ”ה הלכה י’ יעו”ש, לכן תני רבי בהוצאה דהיא ואריגה וכי”ב שניהן עושין המלאכה בידיהם דפטורים, והדר תני אף בנעילה שנעשית בהבית, שאינה מלאכה כלל, אלא שיש בהבית צבי והוא ניצוד, ופעולת הצדיה אינה נעשית בהצבי כלל, אלא שנעילת הבית הוי סיבה שעל ידי זה הצבי ניצוד, והם שניהם עשו הסיבה, וא”כ הו”א שלכל אחד תתייחס הסבה בכלל, להכי קמ”ל דפטור, ודו”ק.

האם שניים שעשאוה זה רק בשבת? שבת צג ע”א:

אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב הי מנייהו מיחייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד  אמר ליה רב המנונא דקא מסייע בהדיה אמר ליה מסייע אין בו ממש אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב על גבי המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ורבי שמעון מטהר היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש

תוספות ראש שבת דף צג ע”א ד”ה טמאות, לגבי הגמרא שמביאה את היה יושב על גבי מטה וארבע טליות תחת תחת רגלי המטה, טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד בשלש ואין זה מסייע:

טמאות מפני שאינן יכולות לעמוד על שלש, משמע הא יכולות לעמוד על שלש טהורות, ותימה הא מצריכינן לעיל גבי שבת קרא לפטור זה יכול וזה יכול והכא דליכא קרא אמאי טהורות, י”ל דהכא חשיב כל רגל ורגל אינו יכול והשלשה יכולים.

משמע שרק בשבת אומרים שזה יכול וזה יכול פטור (מתרוצו מובן שבה”א פירש את הגמרא שכל רגל היא יכולה – פירוש עם שתים שעימה, וזו שלידה גם היא יכולה בצירוף עוד שתים, ולכן זה יכול וזה יכול וכן כתב רש”י: “שאינה יכולה לעמוד על שלש – וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול – כל אחד ואחד כולי מעשה עביד, וגבי מדרס הזב בעינן שינשא רובו עליו, בתורת כהנים[3]“.

אבל יתכן שיש פטור בכל התורה בשנים שעשאוה, אבל לגבי טומאה אין שייך לאיסור, וצ”ע.

בריטב”א משמע שלא רק שבת, ריטב”א קידושין מג ע”א על הלימוד האמור בשחוטי חוץ “דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו”:

חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין. וכי תימא והא למה לי קרא מהכא תיפוק לי מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה’ ודרשינן התם (שבת צ”ג א’) אחד שעשה חייב שנים שעשאוה פטורין, ואיכא למימר דאיצטריך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה (זבחים ק”ח ב’) לחייב שנים שהעלו את האבר בחוץ, סלקא דעתך אמינא לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ”ל ההוא ולא שנים ששחטו, והכי איתא בהדיא בכריתות.

ולכאורה הרי הפסוק “בעשותה” לא עוסק בשבת, ואם כן מה הה”א לומר שזה רק בשבת? אלא צריך לומר שזה כמו שכתב רש”י, ע’ להלן, שפטור שנים שעשאוה הוא משום שזה לאו אורחיה, ואם כן רק בשבת שינוי כזה גורם שאין זה מלאכת מחשבת.

כן משמע ברש”י שבת צב ע”ב:

זה אינו יכול וזה אינו יכול – דאורחייהו להוציא בשנים,

וכן צג ע”א, שם אומרת הגמרא:

במאי קמיפלגי בהאי קרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה רבי שמעון סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשתה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול…

ופרש”י:

וחד – יתורא למעוטי אף על פי דעבדי כי הדדי, דהאי עביד כולה והאי עביד כולה, ומיהו, זה יכול וזה יכול – הוא דממעיט, דלאו אורחיה למעבדה בתרי.

ומוכח שהטעם הוא שאין דרך להוציא בשנים ולכן פטור. (ע’ באר יצחק חאו”ח סימן יד שדן ברש”י זה, וע’ מנחת אריאל צב ע”ב אות ו’)

ונפ”מ מהבנה זו בגדר שנים שעשאוה, אם זה שייך לאיסורים אחרים. וע’ מהרש”א שם בסוגיה שכתב שזה לא נשאר למסקנה שהרי הגמרא מדמה את סוגית זב לשנים שעשאוה, ואם כן אין זה משום שזה שלא כדרכו.

וכן באבני נזר יו”ד שצ”ג אות י’ מחדש שדין שנים שעשאוה הוא כדין כלאחר יד, לכן כתב שם:

ואמנם אנכי כתבתי בחידושי דדוקא בשבת פטור זה יכול וזה יכול משום דהוה מלאכה כלאחר יד. והבאתי פרש”י [צג ע”א] שכן כתב להדיא משום דכשיכול לעשותה לבדה לאו אורחה למיעבד בשנים. ובזה אינו יכול וזה אינו יכול אורחי’ למעבדה בשנים.

מכל מקום, אם אמנם הפטור הוא משום שזה לאו אורחיה, ברור מדוע לא לומדים מפסוק שממעט שניים לשאר איסורים, משום שהפסוק ממעט רק משום שזה הוי שינוי.

וכן דעת הרשב”א שדין מסייע בשנים שעשאוה הוא רק לשבת ולזב. ע’ שו”ת רשב”א ח”א סימן כח:

ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב. וטעמא משום דלענין שבת אמרינן שנים שעשו פטורין דכתיב בעשותה. וכשזה יכול וזה יכול לרבי יהודה נקרא מסייע והילכך שניהם פטורין. אי נמי בזב משום דבעיא שינשא רובו עליו.

משמע שאין דין שנים שעשאוה בשאר התורה כולה. ולדעתו זה דין מיוחד בשבת ובזב, וצ”ב

ולכאורה יש להוכיח כך גם מהרמב”ם בהלכות כלאיים פרק ט’ הלכה ט’:

עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה, ואף על פי שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה, וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין.

הרי ששנים שעשו לגבי כלאיים, שניהם חייבים, וזה חידוש של הרמב”ם.

מקור חיים בהגהות למגיני ארץ סימן רס”ו:

והנה לכאורה היה אפשר להמציא היתר חדש באם היא בעגלה בשני סוסים ולמשא זה היה יכול בסוס אחד, ובשני אנשים כה”ג פטור אבל אסור בזה יכול וזה יכול כמבואר בשבת דף צ”ג וברמב”ם פ”א מה’ שבת וקיי”ל כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה עמ”א סי’ ש”ה ס”ק ר וא”כ ליכא איסור שביתת בהמתו כה”ג רק שבות דאין רוכבין.

אמנם נראה דאפשר לומר דלענין לאו דשביתת בהמתו אין לחלק בזה דשנים שעשאוהו מקרא דבעשותה וקרא זה נאמר על כל עבירות ולא בשבת בלבד ולא מצינו זה לפטור בשאר עבירות כגון שנים שחרשו בשביעית או שבשלו בשר בחלב דבשבת פטורין ובהנך חייבין וכן שנים שהרגו נפש מפיק לה מקרא אחרינא לפטור בסנהדרין וכן שנים ששחטו בחוץ או שהעלו בחוץ לא מייתי לקרא זה בפ’ השוחט והמעלה וכיוצא בזה בהרבה עבירות שניס שעשוהו נראה דלא ילפינן לאו מקרבן ודוקא בזה עוקר וזה מניח פטור אפי’ מלאו דשביתת בהמתו מטעם שכתבו התוס’ שס בד”ה חד למעוטי דזה עוקר מסברא ויש לפטור כמו בעשה מקצת מלאכה רק דה”א אהוצאה והכנסה קפיד וכו’ ואינו רק גילוי מילתא דבהוצאה בעינן ג”כ כל המלאכה וממילא בבהמה ג”כ פטור אבל בשנים שעשאוהו דבכל עבירות אסור אפשר דגם לענין לאו דמחמר ושביתת בהמתו ג”כ אסור ודו”ק.

ולפ”ז נראה במי שהחשיך בדרך עס עגלה וסוסים שלו דאין לו תקנה רק שירד מהעגלה ויראה שהסוסים ירוצו בלי הנחה מערב שבת עד בואם לביתו וכמבואר בסעיף י”א דבבהמתו לא החמירו והקנה שמחזיק בידו להכות הסוסים צריך להניח בכל פחות מד’ אמות ואס הסוסים כבר עמדו בשבת והרי עשו הנחה בשבת אז אין לו תקנה רק להוליך הסוסים בפחות פחות מד”א ומי שהחשיך בדרך והוא רוכב והאוכף הוא הפסד מרובה שהדין הוא שישב על הסוס כמ”ש המ”א בכדי שיהיה האוכף בטל להרוכב ואס יש לו ג”כ מטלטלין עמו לא מהני להגביה המטלטלין מעל החמור בשעה שהיא עומדת ולהניח עליו כשמתחיל לילך דמה שמחזיק המטלטלין בידו חשיב עקירת החמור כדמוכח ברמב”ס פי”ח הלכה י”ז ואין לו תקנה רק לרוץ בלא הנחה או לילך פחות פחות מד”א כמו בעגלה הנ”ל.

רע”א שבת צג ע”א:

והנה בב’ ועשו שנים מלאכה זה יכול וזה יכול יש להסתפק אם פטורים ממלקות או דרק לענין קרבן דילפינן מקרא דבעשותה, אבל לענין מלקות שניהם חייבים, ועיין בדברי הרמב”ם פ”ט מה’ כלאים ומ”ש שם על הגליון בשם מהר”ם די בוטון.

נספח

מהלכות צבא, הרב בן שלמה

הלכות צבא / שער ח’: שבת [לז-מה] / פרק מג

בענין דרכי היתר בשעת הדחק, הדרך הראשונה היא גרמא, השניה היא על ידי נוכרי, השלישית היא בשינוי, והרביעית היא על ידי שנים שעשאוה.

וכתב שם:

כא. הדרך הרביעית – “שנים שעשאוה”, אולם כיון שי”א שפטורים מחטאת אך אסורים מן התורה, לכן יש להעדיף את האפשרויות הקודמות. עיין עוד לעיל בענין “שנים שעשאוה.

ובהערה 22

עי’ גרשז”א זצ”ל בקובץ “עטרת שלמה” תשנ”ט; תושבע”פ חכ”ד עמ’ כא מהרה”ג הר’ ש. ישראלי שליט”א. וע”ע תורת היולדת פ”ה הערות א,ו. ותימה על ילקוט יוסף ח”ד הל’ שבת סי’ שכח עמ’ רו בהערה יג ובעמ’ רסז שהשווה “שנים שעשאוה” ל”שינוי” ולא העדיף שינוי על שנים שעשאוה, ומלשונו משמע קצת ששנים שעשאוה עדיפה. אמנם, אף בשש”כ פל”ב סכ”ח ועוד מקומות מציע את האפשרות של שנים שעשאוה קודם לשינוי, אולם בהערה שם האריך לבאר ששנים שעשאוה שנוי במחלוקת אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובשינוי אינו אלא דרבנן ואכמ”ל.

ועל הדעות אם זה מן התורה או לא, כתב בהלכות צבא / שער ח’: שבת [לז-מה] / פרק מג

מהסוברים כי פטור שנים שעשאוה הוא מדרבנן: שו”ת אבני נזר חיו”ד סי’ שצג, אולם מקור חיים הל’ פסח סי’ תסו, שו”ת באר יצחק סי’ יד סוברים כי פטור מקרבן ואסור מדאורייתא, וכ”כ הגהות רעק”א על הרמב”ם סופ”א הל’ שבת. ותמוה מש”כ בתורת היולדת עמ’ נח שהחיי אדם כלל ט אות ט סובר דהוי דרבנן, שהרי החיי אדם מיירי בזה עוקר וזה מניח ושם הרי הוי “חצי מלאכה” שאף מהפוסקים הסוברים שחצי שיעור דאורייתא בזה מודים שאינו אלא דרבנן, וצ”ע.

[1] וע”ע בשער הציון שמ”ט אות יד מחלוקת בין האבן העוזר ובין בית מאיר אם מותר זה עוקר וזה מניח בהוצאה מרשות היחיד לכרמלית. (ואמר לי הרב זכריה שלכאורה תלוי במחלוקת הט”ז והגר”א בסימן שמ”ט, והובאו במ”ב ס”ק יט אם גזרו בכרמלית כל מה שגזרו ברשות הרבים. וע’ עוד אם תלוי במחלוקת הראשונים בסימן שג סעיף יח, עכ”ל). וע’ נתיבות שבת בהע’ עמ’ נה-נו.

[2] וע”ע בשער הציון שמ”ט אות יד מחלוקת בין האבן העוזר ובין בית מאיר אם מותר זה עוקר וזה מניח בהוצאה מרשות היחיד לכרמלית. (ואמר לי הרב זכריה שלכאורה תלוי במחלוקת הט”ז והגר”א בסימן שמ”ט, והובאו במ”ב ס”ק יט אם גזרו בכרמלית כל מה שגזרו ברשות הרבים. וע’ עוד אם תלוי במחלוקת הראשונים בסימן שג סעיף יח, עכ”ל). וע’ נתיבות שבת בהע’ עמ’ נה-נו.

[3] רש”י ותוספות חולקים בזה, מדוע טהור כשיכולה לעמוד על שלש, לתוספות פטור משום שזה נחשב כזה יכול וזה אינו יכול, אבל רש”י כתב שזה משום שנחשב שזה יכול וזה יכול, כיון שכל רגל עם שנים שלידה יכולות וגם האחרות יכולות בלעדיה.