ב"ה
32 – הנאה ממעשה שבת – פרק א' סעיף לד
לד. כשם שאסור לעשות מלאכה בשבת כך גם אסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בה, ופרטים שונים בדבר וכפי שיבואר.
(א) העושה בשבת מלאכה שאיסורה מן התורה, אם עשאה בשוגג – אסור לו ולכל אדם ליהנות ממנה בשבת, אבל לאחר השבת מותר ליהנות ממנה אף לעושה המלאכה מיד עם צאת השבת
(ב) העושה בשבת מלאכה שאיסורה מן התורה, אם עעשאה במזיד – אסור לכל אדם ליהנות ממנה בשבת. לעבריין עצמו ולכל בני משפחתו ולכל הסמוכין על שולחנו אסור ליהנות ממנהלעולם, ואילו לאחרים, ואף למי שנעשתה עבורו, מותר ליהנות ממנה לאחר השבת מיד עם צאת השבת.
(ג) העושה בשבת מלאכה שאיסורה מן התורה וההנאה ממנה באה רק לאחר כעבור זמן, אחי צאת השבת, כמו הנוטע או הזורע בשבת, אף אם עשה כן בשוגג – דינו כאילו עשאה במזיד, ובמוצאי שבת הוא חייב לעקור את שנטע או זרע.
דין של מעשה שבת מופיע בכמה מקומות בש"ס. בכתובות, בבא קמא, חולין (אבל במסכת שבת לא מובאת מחלוקת התנאים). הגמ' מביאה מחלוקת של שלושה תנאים: ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוחנן הסנדלר. בגמרא חולין טו ע"א:
המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר
רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית
רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.
ופסק השו"ע בסימן שי"ח סעיף א':
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד;
משנה ברורה שם ס"ק ז':
הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג.
וכתבו התוספות בכתובות דף לד ע"א ד"ה מזיד:
במזיד לא יאכל עולמית – הוא אבל אחרים אוכלים דאי אחרים נמי לא יאכלו עולמית היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר.
שיטת רש"י שטעם האיסור הוא כדי שלא יהנה ממעשה שבת. וראה את דברי רש"י בדעת רבי מאיר:
יאכל – הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא.
במזיד – דאיכא איסורא.
לא יאכל – בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה.
ובדעת רבי יהודה כתב רש"י:
רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת – ולא בשבת וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה.
רש"י לשיטתו שהאיסור הוא שלא יהנה ממעשה שבת, ולכן צריך גם להמתין במוצאי שבת עד כדי שיעשה. מקור כדי שיעשה הוא גמ' ביצה דף כד ע"ב האומרת שנוכרי שהביא דורון לישראל אסור להנות ממנו עד מוצ"ש לאחר זמן של "בכדי שיעשו". מבאר שם רש"י כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט. תוס' שם חולקים על רש"י ואומרים שהטעם שונה והוא כדי שלא יאמר לנוכרי לעשות בשבילו בפעם הבאה. אבל ההלכה היא שאין כדי שיעשה במלאכת ישראל. וסיכם את הדברים בבית יוסף סימן שי"ח:
ומה שכתב רבינו אין צריך להמתין בכדי שיעשו. כן כתב הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג) וכתב הרב המגיד שכן דעת ה"ר יונה וטעמא משום דלא מצרכינן בכדי שיעשו אלא בדבר שאינו נעשה על ידי ישראל משום דמתוך שקל בעיניו יבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאי שרית ליה מיד אתי לבשולי להדיא וכן כתבו הרא"ש (חולין שם סי' יט) והר"ן (שם ד. סוד"ה מתני', שבת יז. ד"ה הלכך) לאפוקי מרש"י (חולין טו. ד"ה ר' יהודה) והלכות גדולות (הלכות שבת כב:) והרמב"ן (חולין טו. ד"ה וכל) דהכא נמי מצרכי כדי שיעשו.
התוספות שם חולק על רש"י שכתב שטעם איסור מעשה שבת הוא כדי שלא יהנה ממעשה שת אלא טעם האיסור בשוגג לרבי יהודה משום שקנסו שוגג אטו מזיד. ובמזיד אסור משום קנס. רש"י שם דחה את האפשרות שהטעם הוא משום קנס, בד"ה רבי יהודה, כשעוסק בטעם שרבי יהודה אוסר בשוגג:
…דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני.
וע' רש"י כתובות שהסביר אחרת את רבי מאיר, וסובר שבמזיד אסור לו לעולם.
בשו"ע סימן שי"ח הנ"ל נפסק כרבי יהודה, ודעת התוספות לפסוק כרבי מאיר.
והסבר המחלוקת לגבי הפסק כתב הגר"א שם שזה תלוי אם אנו בני תורה או עמי הארצות. כי בגמרא חולין שם נאמר:
כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ.
כך כתב הרא"ש שם סימן יח שפסק הלכה כרבי יהודה, וכתב שר"י פסק כרבי מאיר. דעת הר"י משום שהגמרא בחולין אומרת שרב מורי לתלמידיה כרבי מאיר ודרש בפרקא כרבי יהדה משום עמי הארץ. ומכאן שהלכה כרבי מאיר. וכתב בביאור הגר"א שם לאחר שהאריך:
ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משום דנפישי ע"ה גבן כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס' בפ"ק די"ט וש"מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו"ג וכ"ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר"מ וכ"ש דסוגיא דפ"כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה:
לדעת הגר"א המחלוקת אם לפסוק כרבי יהודה או כרבי מאיר, תלויה בשאלה אם אנו בני תורה או שאין אנו בני תורה. מכל מקום הגר"א פסק כרבי מאיר.
שתי נפ"מ מפסק הגר"א:
- מה שכתב המשנה ברורה שבשוגג במקום הצורך ניתן להקל כרבי מאיר.
- לגבי איסור דרבנן, כתב המשנה ברורה בביאור הלכה בשם הגר"א שאפילו לשו"ע שפסק כרבי יהודה, היינו באיסור דאוריתא אבל באיסור דרבנן כרבי מאיר שבשוגג מותר מיד, ולא קנסו שוגג אטו מזיד.
ועוד כתב המשנה ברורה בביאור הלכה, שגם החיי אדם כתב שבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום. וכתב שכבר קדמו הגר"א בביאורו.
ומחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר עם רבי יוחנן הסנדלר היא בעצם האם מעשה שבת הוא איסור גברא או איסור חפצא. לרבי יוחנן הסנדלר, לומר מפסוק, ומעשה שבת קדש.
מהו שוגג, האם אומר מותר נחשב לשוגג: בשער הציון רנ"ט אות כד בסופו כתב שהאומר מותר הוא שוגג. וכן במשנה ברורה בביאור הלכה שי"ח סעיף יח ד"ה שנמצא מגיס (ע' אורחות שבת ח"ג פרק כה סעיף ג' ששגנה בדין היא שגגה, שפסק כשער הציון, ע' שם בהערה שאומר מותר שוגג) חזון עובדיה, שבת עמ' תל"ב שהוי כשוגג. אלא שצריך לשים לב מהו אומר מותר. וצריך שיהיה באופן שלא יהיה בזה לפני עור אם אני מתיר בזה, משום שאם אני גורם למבשל לעשות את זה שוב בשבת הבאה הרי יש כאן משום ולפני עוור לא תתן מכשול.
ולדעתי ברור שאין כאן מקום להגדרת תינוק שנשבה, לענין שנחשוב את חילול השבת של חילוני לשוגג. וכן כתב הרב יצחק קופמן בספר הצבא כהלכה פרק לג הערה 12:
נראה שהגדרת מזיד לענין "מעשה שבת", אינה כהגדרתו לענין חיוב עונשין, אלא שכל מי שאינו בגדר שוגג גמור נכלל בגדר מזיד, וכל שידוע לאדם שלא בירר היטב, אינו נחשב כשוגג, לפיכך נראה ש"מחללי שבת בימינו" אף שלעניינים שונים, כגון "מורידין ואין מעלין" נחשבים כ"תינוק שנשבה", (ראה "חזון איש" יו"ד סימן ב, ט"ז ואו"ח פ"ז, י"ד), אבל לענין "מעשה שבת" נחשבים מזידין שהרי אף הם יודעים שלא ביררו ביסודיות את ענין שמירת המצוות, אלא אם לא שמעו כלל שמעשה מסוים אסור אצל שומרי המצוות, שאז דינם כשוגג.
אם כן דינו של מחלל שבת כתינוק שנשבה הוא לגבי לחלל שבת עבורו, או לדין שלא מורידין וכן שאסור לשנא, ולא לגבי מעשה שבת.
אבל ע' אורחות שבת ח"ג פרק כה בהערה כה ע' ז':
והנה בימינו שכיחים לצערנו מחללי שבת וחלק מהם לא נתגדלו כלל על תורת ישראל ולדעת החזו"א יו"ד סי' ב' אפשר שדינם כתינוקות שנשבו ויל"ע אם בשעת הדחק גדול נדון אותם כשוגגים ויהא מותר להשתמש במלאכתם במוצ"ש מיד בלי להמתין שיעור כדי שיעשו ושמענו מכמה גדולי הוראה שאין להקל בזה ולענין מקרים של צורך ודחק גדול כגון במשפחות של בעלי תשובה וכיוצ"ב יעשה שאלת חכם.
אלא שיש לדון, האם מי שנתבשל בשבילו נחשב כמו המבשל או כמו אחרים? המגן אברהם הסתפק בה והכריע שמותר גם למי שנתבשל בשבילו, וכן פסק המ"ב בס"ק ה' שהבאנו לעיל. אבל כתב בכתב סופר או"ח סימן נ':
ע"ד אשר לקול קן קולמסו תצילנה שתי אזני כי פונדק ישראל (טראקטער) מבשל בכל שבת ושבת עבור אוכלי שולחנו כמו בחול ויש בין האוכלים מזידים, שוגגים ומוטעים, וראה פר"מ נ"י מ"ש המג"א סי' שי"ח סס"ק ב' דלמי שנתבשל בשבילו דינו כמו הוא עצמו כמו במבטל איסור שאסור נמי לו שנתבטל בשבילו ונכנס ספק בלבו אם תליא במזיד המבשל או תליא במזיד ורצון מי שנתבשל בשבילו…
אבל זה נראה לי פשוט דדוקא במי שמבשל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישי' שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח, וכ"כ האי לא קנסו, אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל ב"י וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם דה"ה למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפ"א דחל עליו קנס חכמים כנ"ל פשוט:
לגבי כדי שיעשה, למעשה אנו סוברים שלא צריך להמתין כדי שיעשה, וכן כתב המשנה ברורה בס"ק ה':
מותר למו"ש מיד – ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו.
אם כן יש שני טעמים שאין כדי שיעשה, א. משום שאין חשש שיאמר לישראל לעשות כי איסור הכשלה לישראל הוא חמור יותר מאשר לגוי. ולכן רק בגוי יש דין של כדי שיעשה. וטעם נוסף כי הישראל לא ישמע לו. ונפ"מ בישראל מומר, האם צריך כדי שיעשה.
בספר אורחות שבת פרק כה סעיף ז' כתב שישראל מומר שעשה מלאכה לעצמו אסור עולמית, ולאחרים אסור במוצאי שבת עד כדי שיעשה. ובהערה כה כתב שכן פסק הרב אלישיב. אבל ציינו בהערה שהרב אלישיב עצמו בקובץ תשובות חלק ב סימן כא היקל בזה.
לשיטת רש"י שיש כדי שיעשה בישראל שעשה מלאכה, יש להסתפק אם צילם אירוע שהיה בשבת. לכאורה לא יועיל כדי שיעשה שהרי תמיד יהנה ממעשה שבת שהרי אי אפשר את האירוע הזה לעשות במוצאי שבת. וכן יש להסתפק לגבי גוי שעשה עבורי מלאכה כזו שלכ"ע צריך להמתין כדי שיעשה. האם יועיל מה שימתין כדי שיעשה. אלא שיש אחרונים שמחמירים בזה גם לשיטת ההלכה שאין כדי שיעשה בישראל, משום שבישראל מומר יש להחמיר.
בספר אורחות שבת פרק כה סעיף סו כתב:
ישראל שצילם מאורע שנעשה בשבת או הקליט דברים שנאמרו בשבת ועשה זאת כדי לפרסם את הדברים ברבים כגון בעיתון וכיוצ"ב אין ליהנות מהתמונות האלו עולמית וראה הערה קלד[1]
ולענין כדי שיעשה במומר, בפרי מגדים מש"ז רע"ו ס"ק ה' כתב "אבל כדי שיעשו במומר צ"ע בזה אי עשה המומר מלאכה בשבת", וע' אורות ההלכה לרב בן שלמה עמ' 441. וע' מנחת שלמה ח"ב סימן טז אות ד':
אך אפשר דאף שמחלל שבת ישמע לנו מ"מ מי שהוא שומר שבת לא יאמר לישראל אחר לחלל שבת עבורו כדי שיוכל להקדים הנאתו למוצאי שבת אפילו למי שבלאו הכי הוא מחלל שבת בפרהסיא וכיון שכן אפשר דרק במומר ממש הוא דאסור ולא במחלל שבת אף בכל המלאכות שדינו כעכו"ם ברם לענין נסיעה מיד במוצאי שבת שהוא מילי דפרהסיא וזלזול בקדושת שבת נכון להחמיר אבל בשעת הדחק אפשר שפיר להקל כן נלענ"ד.
[1] "בציור זה יש לדון ולאסור את ההנאה מהתמונות עולמית משום שני טעמים א קנס עולמי כדין מעשה שבת במזיד במלאכה שנעשתה עבור אחרים והנה לעיל הערה כ"ו הבאנו את מחלוקת הריב"ש והמהרש"ל בדין מעשה איסור שנעשה עבור אחרים אשר לא ניחא להו בזה דהריב"ש אסר ומהרש"ל התיר ויש לדון דבנידון דירן גם מהרש"ל יאסור דאיך נאמר שלא ניחא לו באיסור שנעשה עבורו והרי לולי האיסור לא היתה התמונה הזו קיימת כלל ואין זה רומה לפירות שנלקטו בשבת באיסור שהיה אפשר ללקטם גם במוצאי שבת ואף את"ל דלא כסברא זו דעדיין י"ל דאדם זה לא ניחא ליה באיסור והיה מעדיף שלא יחללו שבת ולא תהא התמונה בעולם ולכן אין לראותו כמשתתף באיסור ורק אחר שכבר נעשתה מלאכה בא הוא ליהנות ממנה מ"מ צ"ע אם היתר זה קיים במי שנהנה באופן קבוע מהתמונות וההקלטות שנעשו בשבת ב ואף את"ל ראין כאן קנס עולמי מדין מעשה שבת במזיד מ"מ יש לאוסרו עולמית מטעם אחר דכיון שהעבריין הוא ישראל מומר יש איסור הנאה מהמלאכה בכדי שיעשו ובנידון זה שיעור כדי שיעשו הוא עולמי כיון שלא היה שייך לצלם או להקליט את המאורע הזה אחר השבת ואלולא המלאכה האסורה לא היו התמונות וההקלטות קיימות במציאות כלל ואף שלא נתפרש בפוסקים ציור כעין זה ששיעור כדי שיעשו יאסור עולמית מ"מ נראה לאסור בזה וכן שמענו מהגרי"ש אלישיב שליט"א שיש לאסור בזה עולמית".