ב"ה
הנאה ממעשה שבת ב
(ד) העושה בשבת מלאכה שאיסורה נתון במחלוקת" הגם שלפי ההלכה יש להחמיר, ובפרט כאשר זה נוגע לאיסור תורה, מכל מקום בדיעבד אין לאסור ליהנות ממנה ומותר ליהנות ממנה אף בשבת עצמה.
(ה) העושה בשבת מלאכה שאיסורה מדרבנן – אם עשה בשוגג מותר אף לעושה האיסור עצמו ליהנות ממנה אפילו בשבת עצמה.
(ו)העושה בשבת מלאכה שאיסורה מדרבנן, אם עשה במזיד – אסור לו ולכל אדם ליהנות ממנה בשבת אבל לאחר השבת מותר ליהנות ממנה אף לעבריין עצמו, מיד עם צאת השבת. ויש שחז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שכזו, ואף החמירו יותר מבזו שנעשתה באיסור תורה.
(ז) העושה מלאכה בשבת ומלאכתו רק גורמת שלא ישתנה המצב הקיים, אבל אין הוא נהנה הנאה של ממש מן מעשה השבת – אין זה נחשב הנאה מאיסור שבת.
(ח) קטן שעשה מיוזמתו מעשה איסור בשבת מותר ליהנות ממעשהו בשבת. אך קטן שעשה בצוויו של גדול, ואפילו בצווי עקיף כגון ששאל את הקטן למה כיבית את האור והקטן נבהל והדליק, אסור ליהנות ממעשהו עד למוצאי שבת ואז יש להמתין בכדי שיעשו.
שונים מאלה הם דיניה של מלאכה שנכרי עשאה בשבת בשביל יהודי, בשביל יהודי ונכרי יחדיו, או בשביל עצמו, והרי הם מבוארים בפרק ל סעיפים מג-עד
א.
לגבי דבר ששנוי במחלוקת כתב המ"ב בסימן שיח ס"ק ב':
וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:
כיו"ב כתב המשנה ברורה בסימן ק"ס לגבי ספיקות שיש לגבי המים לנטילת ידים, בס"ק מז כתב: "וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל".
ויש להוסיף, שאף על פי שזה דבר שיש לו מתירין ובדרך כלל מחמירים באיסור דרבנן גם בדבר שיש לו מתירון, מכל מקום לגבי דבר שהוא קנס, הולכים לקולא אף שיש לו מתירין (ע' דעת תורה למהרש"ם כאן).
אלא שאם בכל ספק בפוסקים היה צריך להיות שהולכים לקולא, אם כן גם במחלוקת הגר"א והשו"ע אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה, היה צריך לסמוך לכתחילה אחר ר"מ ולמה כתב המש"ב בס"ק ז' שרק במקום הצורך יש לסמוך על זה. וע' שלמי יהונתן כאן שכתב שבספק במלאכה כלאחר יד או מלאכה שאין צריכה לגופה, מסתבר שחשיב כאיסור תורה לענין זה.
ב. לגבי מלאכה דרבנן:
הגר"א הוכיח מכמה סוגיות שלכ"ע בדרבנן אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות לכולי עלמא. הרמב"ם בהלכות שבת פרק ו' הלכה כג שבמעשה שבת בדאוריתא אסור לעבריין ליהנות מהמלאכה לעולם, מכל מקום בדרבנן היקל, בפרק כג הלכה ח' כתב:
אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר, ואין מזין עליו בשבת, המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש בהן עד למוצ"ש, ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת, כיצד יעשה נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן ויטהרו.
ומכאן מוכיח הגר"א שאין מחלוקת בין ר"מ ובין רבי יהודה לגבי דאוריתא. אמנם בביאור הלכה בתחילת סימן שי"ח הקשה על הגר"א, שהרי אמנם יש לומר שרבי יהודה לא בדרבנן לא גוזר שוגג אטו מזיד, אבל למה יש להקל במזיד עצמו, שאסור למבשל לעולם?
וע' משנה ברורה שם שכתב שכן כתב החיי אדם כמו הגר"א וכן המשנה ברורה בסימן של"ט ס"ק כה שכתב:
ואם עבר והפריש במזיד לא יאכל בין לו בין לאחרים עד מו"ש מטעם קנס ואם היה בשוגג מותר אפילו לו מיד:
ובשער הציון ס"ק כד כתב בענין עבר והפריש:
תוספות שבת ושאר אחרונים ושכן כתוב בהרמב"ם, ודלא כמגן אברהם דמדמי זה למבשל. ומכל מקום לעיקר הדין איני יודע טעמו של הרמב"ם אמאי מיקל במזיד לו במוצאי שבת, הא כיון דפסק במבשל כר' יהודה, לא מצינו בגמרא שיחלק ר' יהודה במזיד בין דאורייתא לדרבנן, וכבר כתבנו בזה בביאור הלכה בריש סימן שי"ח, עיין שם, ומכל מקום לענין דינא בודאי אין להחמיר בזה, דבלאו הכי פסק הגר"א אפילו במלאכה דאורייתא כר' מאיר, ובדרבנן בודאי יש להקל בזה:
וכן החיי אדם התיר דרבנן, בהלכות שבת בנשמת אדם כלל ט' אות ט':
נ"ל דכל המלאכות דרבנן שנעשית על ידי ישראל בשוגג או ששכח מותר אפילו לו כמו שפסק הרמב"ם, המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהן עד מוצאי שבת, וכ"כ שם עוד המגביה תרומות ומעשרות בין בשבת בין ביום טוב בשוגג יאכל, במזיד אסור עד מוצאי שבת. וכן פסק בש"ע סי' של"ט ובסי' תקכ"ז בעבר ואפה ביום טוב פסק דמותר.
אבל לגבי שוגג בדרבנן יש לדון: הרמב"ן במלחמות בתחילת פרק כירה (יז ע"א) הביא כמה ראיות שהלכה כרבי יהודה במעשה שבת:
ומסתברא לן דסוגיין בעלמא כר' יהודה דגרסינן בפ' ח' שרצים אמר רב חסדא שירקא טויא שרי פעפועי ביעי אסור דביתהו דזעירי עבדא ליה לר' חייא ולא אכל אמרה ליה לרבך עבדי ליה ואכל ואת לא אכלת וכיוצא בה בפרק תולין אימיה דאביי עבדא ליה ולא אכל והני ודאי שוגגין נינהו כסבור מותר והוה ליה כמעשר בשבת בשוגג או כמבשל ולר' מאיר יאכל והוה להו למיסר מכאן ולהבא לשבת אחרת ולהתיר מה שנעשה כבר בדיעבד אלא כרבי יהודה.
והרי פעפועי ביעי (פיעפועי ביעי, לטרוף ביצים מגולגלין בקערה – רש"י שם), והרי זה ומה שהבוא בהמשך הוא איסור דרבנן, ואם הרמב"ן הוכיח מכאן שהלכה כרבי יהודה הרי שלא חילק בין דרבנן לבין דאורייתא. וכתב החזון איש סימן לז אות כד על הרמב"ן:
נראה דסבר דכי היכי דאסר ר"י שוגג במבשל ובנוטע ובשאר מלאכות ה"ה בשבותין דידהו והא דמתיר ר"י שוגג בדרבנן אינו אלא בדרבנן דאית לי' שם בפ"ע וכמש"כ לעיל דהרי כל הני דרבנן נינהו וכבר הקשה כן הגר"א בביאורו סי' שי"ח על הרמב"ן אבל דעת הרמב"ן דמבשל דרבנן כמבשל דאוריתא ובורר דרבנן כבורר דאוריתא וכדמוכח מהא דשרי ר"מ ל"ח א' שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת.
וע' עוד בה בארחות שבת פרק כה סעיף י' ובהערה כח. מכל מקום אף לדעת החזון איש, בטביה ומעשר אם בשוגג מותר מיד וכפשט הרמב"ם.
מעשה שבת במלאכת הוצאה:
כתב בביאור הלכה סימן שי"ח סעיף א':
אחת משאר מלאכות – כתב בח"א כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:
וזו מחלוקת ראשונים, ע' עירובין מא ע"ב לגבי פירות שיצאו חוץ לתחומן, פסק הרא"ש שם:
אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ואפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מאי טעמא. אנוסין נינהו. והכי הלכתא. ואף על גב דמוקי מילתיה דרב פפא כתנאי ורבי נחמיה ור"א בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. ורב פפא סבר כתנא קמא דשרי בשוגג שלא במקומן ובמזיד במקומן. ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב לא שרו עד דאיכא תרתי לטיבותא שיחזרו למקומן שוגגין. ואף על גב דקי"ל משנת ר"א בן יעקב קב ונקי בהא לית הלכתא כוותיה כיון דרב פפא סבר כרבנן דשרו במקומן במזיד. ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב. כי כתב ר"ח ז"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא.
הקשו הראשונים, מדוע לא נאסר משום מעשה שבת. וכתב הריטב"א בשם רבנו יונה:
ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל ב') לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא.
וע' באריכות בארחות שבת מילואים סימן יג. ובשיטת הריטבא ראה להלכה במ"ב:
אחת משאר מלאכות – כתב בח"א כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:
לכאורה נפ"מ מ"ש באורחות שבת שם אות ט:
יש לדון בישראל שהביא חפץ באיסור ע"י נהיגה ברכב האם החפץ נאסר משום שהובא ע"י מלאכה אסורה או דכיון שהמלאכה לא נעשתה בחפץ עצמו אין זה בגדר מעשה שבת. והנה לשיטת רבנו יונה והריטב"א בתירוץ השני שהובאו לעיל אות ב' פשוט שאין החפץ נאסר משום שהמלאכה לא עשתה שום תיקון ושינוי בגופו והרי זה כמלאכת הוצאה שלשיטתם אין בה דין מעשה שבת אא"כ החפץ הובא מחוץ לתחום שבזה הוא נאסר אם הובא במזיד וכנ"ל אות ח' אמנם לשיטת תוס' והרמב"ן והרשב"א הסוברים דגם במלאכת הוצאה נאסר החפץ יש לעיין בנידון הנ"ל שהחפץ הובא ע"י נהיגה ברכב והיינו ע"י מלאכת הבערה דאפשר דכיון שהמלאכה לא נעשתה בגוף החפץ אין זה דומה ממש למלאכת הוצאה שהמלאכה נעשתה בחפץ עצמו ויש לדון אם החפץ נאסר אמנם עיין מרדכי שבת סי' שכ"ג הובאו דבריו בב"י
יוצא מן הכלל של מעשה שבת הוא מעשה שבת בשהיה וחזרה והטמנה בשוגג. באלו לכ"ע קנסו גם את השוגגים, וע' שו"ע סימן רנ"ג סעיף א:
ואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו, מותר אפי' הוא מצטמק ויפה לו; ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו, אסור עד מוצאי שבת;
ואם עבר ושהה אסור בשניהם. הגה: עד בכדי שיעשו (הגה"א ורמב"ם). ואם החזירה א"י בשבת, דינו כשכח ושהה (הג"א); ואם החזירו ישראל, דינו כעבר ושהה (הגהות מרדכי), ואם מצטמק ורע לו, מותר שהרי לא נהנה מן האיסור (ב"י וע"ל ריש סי' רנ"ז).
והטעם שהחמירו כאן יותר משאר מעשה שבת הוא מבואר בשבת לח ע"א:
שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי למחר נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא מאי ולא שנא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להיתירא מבשל הוא דקא עביד מעשה במזיד לא יאכל אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לאיערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאיערומי בשוגג נמי לא יאכל.
אמנם כתבו הפוסקים שלענין מעשה אין לאסור אלא תבשיל שנועד לאכילה בליל שבת אבל תבשיל שהושהה מתחילה על דעת לאוכלו בסעודת יום השבת הרי זה מותר באכילה בדיעבד, כיון שיש שיטת הר"ן שאין איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל.
כמו כן יש להדגיש שיש דינים מיוחדים לדבר שבא מחוץ לתחום.
.