ב”ה
34- שביתת בהמה
לה. בנוסף לשתי מצוות השבת העיקריות שהן “זכור” ו”שמור”, שנזכרו לעיל בסעיפי ב-ג מצאנו עוד מצוות שבת שלדעת הפוסקים הן מן התורה:
(א) “למען ינוח שורך וחמרך”, מכאן למדו חכמנו ז”ל על שביתת בהמתו, כלומר שאסור שבהמתו של יהודי תעשה אחת מל”ט המלאכות ותולדותיהן האסורות בשבת, ואין זה משנה אם הוא עצמו או נוכרי עובד בה, או אפילו היא עושה מעצמה, מתוך הרגל שהרגילו אותה, ולא להנאתה שלה. אבל אין בכלל זה מה שהבהמה עושה להנאתה שלה. ולכן מותר להוציא בשבת בהמה למרעה כדי שתהא תולשת עשב מן המחובר לקרקע ואוכלת, כי התורה אומרת: “למען ינוח”, ואם תאסור לה לאכול מן המרעה, לא הא זה מנוחה לה כי אם צער, וכן מותר להוציא את הבהמה מרשות היחיד לרשות היחיד כשעליה דבר שהוא לשמירה לה, שהרי זה כמלבוש לאדם.
(ב) “לא עשה כל מלאכה אתה …ובהמתך”, בא הכתוב לאסור עשיית מלאכה האסורה, במשותף, על ידי האדם והבהמה, כגון המנהיג בהמה ברשות הרבים ומשא על גבה, הן אם הבהמה היא של היהודי המעביד, הן של יהודי אחר, הן של נכרי, הן של הפקר והוא הנקרא בפי חז”ל איסור מחמר.
העשה של שביתת בהמתו והלאו של מחמר אינם אלא באיסורים האסורים על היהודי מהתורה אבל אינם אסורים באיסורי דרבנן.
לא תעשה:
דברים ה יד: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
שמות כ י: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
עשה:
שמות כג יב: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
(בישוב מבוא חורון, בשנים הראשונות העסיקו גוי בשמירה על הבקר, רכוב על סוס של היישוב. כל ערב שבת עשו קנין עם הגוי והקנו לו את הסוס כדי שלא לעבור על איסור שביתת בהמה).
ברמב”ם הלכות שבת פרק כ’:
הלכה א’:
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר (שמות כ”ג) למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור.
הלכה ב
והלא לאו מפורש בתורה שנאמר (שמות כ’) לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו.
הלכה ג
אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו,
מה הפשט ברמב”ם? האם בסופו של דבר יש לאו במחמר או רק עשה? מה הפשט בהלכה ב’, האם הרמב”ם שואל “[לכאורה] הלא לאו מפורש בתורה” ותירץ שהלאו קאי על מלאכת חרישה, והרמב”ם היה יכול לומר גם שקאי על כל מלאכה שאדם עושה, על כותב, או צובע, וכוונתו שהלאו לא נאמר על מחמר, ו”בהמתך” שכתוב בפסוק משום שיש מלאכת חרישה שעושה עם בהמה.
או שהפשט ברמב”ם, שאכן יש לא רק עשה אלא גם לא תעשה, אלא שלא לוקה כיון שהלאו כולל גם חרישה – מלאכת חורש שחייבים עליה סקילה לכן גם כשעושה עם בהמה לא לוקים כי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
בספר המצות משמע לכאורה שגדר איסור שביתת בהמה הוא אותו איסור כמו שביתה לאדם ולא דבר נפרד, ע’ ספר המצוות עשה קנד:
והמצוה הקנ”ד היא שצונו שנשבות בשבת והוא אמרו ית’ (משפטי’ כג) וביום השביעי תשבות. והנה נכפל צווי מצוה זו פעמים (נרשם בעמ’ קנז). ובאר לנו יתעלה (עשה”ד) שהשביתה מן המלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו. והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת שבת ובמסכת יום טוב:
אלא שהרמב”ם לא מנה במנין המצות בכלל את שביתת בהמה, משום שזה חלק משביתת האדם. לכן אין במנין המצות איסור שביתת בהמה. אלא שהרמב”ם גם לא מנה לאו של מחמר במנין המצות. נראה לכאורה שגם העשה וגם הלאו כלולים בציווי לאדם.
אלא שההבנה ברמב”ם היא מחלוקת בין המגיד משנה ובין הרמב”ן, ע’ מגיד משנה שם:
וזה נ”ל מבואר בלשונו שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו שאל”כ לא הוצרך לומר ונמצא לאו זה שניתן לאזהרת מיתת ב”ד. והרמב”ן ז”ל סבר בדעת רבינו שאין במחמר לאו כלל שלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה והקשה עליו בזה. ומה שנ”ל בזה כתבתי ואף על פי שלא מנה רבינו לאו המחמר במנין המצות הוא מפני שכבר מנה לא תעשה כל מלאכה והכל בכלל יש מלאכות שחייבין עליהן מיתה ויש שאפילו מלקות אין בהם והוא מחמר כמו שנתבאר:
ובכלכלת שבת לתפארת ישראל כתב:
א) אמרה תורה (שמות כ”ג פי”ב) למען ינוח שורך וחמורך וגו’, לפיכך בהמה וחיה ועוף של ישראל, אסורין מן התורה שיעשו שום מלאכה מהל”ט מלאכות בשבת (כב”ק דנ”ד ב’). וזהו מצות עשה דשביתת בהמתו.
אמנם כתיב עוד קרא אחרינא, לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ’ פ”י), ור”ל אתה עם בהמתך, והיינו לאו דמחמר, שמנהיג בהמתו ביד או בקול לעשות מלאכה מהל”ט מלאכות. ואין לוקין על לאו דמחמר, מדניתן לאזהרת מיתת ב”ד, דכל מלאכת שבת בסקילה (רמב”ם פ”כ משבת, ושבת קנ”ד א’, ותוס’ בשבת דנ”א ב’ ד”ה במה). ולרש”י ור”ן (ע”ז דשל”ג) שביתת בהמה ומחמר שניהן נכללים בלאו.
אם כן, באיסור שבתת בהמה ואיסור מחמר הם שני דברים. וכשהוא עושה עם בהמה זה לאו של מחמר, וכמו שכתב הרב נויבירט כאן.
דעה נוספת מביא התפא”י, שלרש”י ור”ן שביתת בהמה ומחמר שניהם נכללים בלאו. ונראה שכן משמע ברש”י בעבודה זרה טו ע”א, שם אומרת הגמרא:
ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו’ מ”ט נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה חיישינן וניעביד כיון דזבנה קנייה גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה ואגרא קנייה אלא אמר רמי בריה דר’ ייבא גזירה משום נסיוני דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיע’ החמה דמעלי שבתא וא”ל תא נסייה ניהליה ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי ושכירות מי קניא… והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה וגזירה משום נסיוני.
וכתב רש”י שם בד”ה גזרה משום שאלה:
גזרה משום שאלה – אי שרינן לזבוני בהמה גסה ולא חיישינן למאי דעבדה מלאכה בשבת אתי הוא לאושולי בהמתו לעובד כוכבים ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב (דברים ה) לא תעשה כל מלאכה וגו’ וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה הוא על שביתתה.
ואם כן מפורש ברש”י שאם הגוי עושה מלאכה בבהמה של ישראל, הישראל עובר על לא תעשה מלאכה… ובהמתך. יתכן שמה שהכריח את רש”י בסוגיה זו לומר שיש לאו, זה משום שהסוגיה אומרת “והמחמר אחר בהמתו חייב חטאת”, וכתב רש”י שאיכא מ”ד כך בסוגיה בשבת. לדעה זו זה יתכן רק אם זה לאו. וכן מה שגוזרים שלא למכור לגוי, ע”כ שזה משום לאו ולא משום חשש עשה (כ”כ רבינו יונה שם).
זה מקור לאיסור שביתת בהמה, גם כשהגוי עושה מלאכה בבהמה שלי.
ולדעת המנחת חינוך במצוה לו (עמ’ קפ בהוצאת מכון ירושלים) לרמב”ם אין לאו אלא שניהם הם עשה אחד, כמ”ש למעלה כפי שהבין הרמב”ן ברמב”ם. ולכן לדעתו לרמב”ם אם מחמר אחר בהמתו אין בזה איסור נוסף.
גדר איסור שביתת בהמה, הוא כפי שאומר במכילתא דרשב”י פרק כג:
למען ינוח שורך וחמורך וגו’ יכול לא יניחנו תולש לא יניחנו עוקר ת”ל למען ינוח ואין זה נייח אלא צער.
וכן הביאו התוספות בשבת קכב ע”א ד”ה מעמיד בשם ר”ת (על הגמרא “מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת”). ולפי זה נראה שגדר האיסור הוא לפי הבהמה ולא על האדם, שהרי באדם אין נפ”מ בין נייחא ליה או לא.
האם מחמר הוא רק בבהמה שלו או גם בבהמה של גוי? הראשונים נחלקו בזה. בשש”כ הנ”ל כתב שגם בבהמה של אדם אחר. כך כותב הרשב”א. המשנה שם שבת קנג ע”א אומרת:
מי שהחשיך בדרך – נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי – מניחו על החמור.
ושואלת הגמרא שם בע”ב:
אמר מר: אין עמו נכרי – מניחו על החמור. והלא מחמר, ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה! – אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת.
וכותב הרשב”א:
והלא מחמר. הוא הדין דהוה ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו (עי’ ע”ז ט”ו א’), מיהו אמסקנא כיון דלא עבדא עקירה והנחה ליכא נמי משום שביתת בהמתו דבגופו נמי פטור, הרמב”ן ז”ל.
הרי שהרשב”א סובר שאיסור מחמר הוא גם בבהמה שלא שלי. מבחינה למדנית זה תלוי האם איסור מחמר תלוי באדם או בבהמה? כלומר האם האיסור הוא עלי לגרום שהבהמה לא תעשה הוצאה, או שאסור לי להוציא בעזרת הבהמה. אם האיסור שהבהמה תעשה מלאכת הוצאה, זה יהיה רק אם היא שלי. אבל אם האיסור הוא עלי לעשות מלאכה בעזרת בהמה, הרי שהאיסור יהיה גם בבהמה של גוי. וכך הבין את הדברים באגלי טל.
לכאורה יש לומר שהמחלוקת אם איסור מחמר הוא רק בבהמה שלי או גם בבהמה של גוי, היא האם האיסור הוא לאדם לעשות מלאכה בעזרת הבהמה, ומ”מ עיקר האיסור הוא על האדם. או שהתורה אסרה שבהמתו תעשה מלאכה, והאיסור נובע ממה שאסור לי שהבהמה תעבוד. אם כאפשרות הראושנה, אם כן האיסור לאו דוקא אם הבהמה שלי, מה שאין כן לפי האפשרות האחרונה.
כתב בענין זה אגלי טל חורש יג ז:
ובמאירי ביצה ל”ו ע”ב בהא דאסרו רכיבה גזירה שמא יחתוך זמורה. וז”ל לא נאסרה רכיבה אלא מגזירת חיתוך זמורה ואעפ”י שאם היה מניח עליה משאוי ומחמר אחרי’ חייב משום מחמר כי רכיב עלה מיהא לא מקרי משוי דחי נושא את עצמו עכ”ל.
ומדהוצרך לטעם דחי נושא את עצמו משמע דס”ל איסור מחמר הוא רק בבהמתו ומשום שמצווה על שביתתה והוא מוציאה משביתתה. וע”כ ה”נ כיון שמשאוי הרוכב על הבהמה היה חייב משום מחמר אי לאו טעמא דחי נושא את עצמו. אך אם תאמר דאפי’ בבהמת נכרי חייב, ע”כ אינו משום עשיית מלאכה דבהמה דהא הבהמה לאו בת שביתה היא. רק משום לתא דידי’ שהוא עושה מלאכה ע”י הבהמה. ולגבי’ דידי’ הא לאו מלאכה היא כלל מה שמוליך את עצמו. אלא ודאי ס”ל להמאירי דמחמר הוא משום לתא דבהמה. רק באינו מחמר והבהמה עושה מלאכה שלא ע”י מעשיו הוא בעשה. וכשעשתה ע”י התעוררות שלו הוא בל”ת. אבל הכל הוא משום לתא דבהמה. וזה אינו רק בבהמת ישראל.
לדברי האגלי טל, השאלה אם איסור מחמר הוא משום לתא דבהמה או לתא דידיה, תלוי בשאלה אם יש איסור מחמר בבהמת עכו”ם, וזו כנראה מחלוקת ראשונים. וע’ מגיד משנה על הלכה ו.
ושם מסתפק האם לרמב”ם מחמר הוא דוקא בבהמה שלו או לאו דוקא. ובשאלה זו, האם מחמר הוא בבהמה שלו דוקא כתב אגלי טל יג ח’:
ביארנו בס”ד דין זה מערכה מול מערכה: הרמב”ן והרשב”א והר”ן סוברים דמחמר איתא אפי’ בבהמה שאינה שלו.
אבל בכלכלת שבת שם כתב התפארת ישראל הביא רק את הדעה העיקרית:
ב) ויש חילוק בין משמעות שביתת בהמתו למשמעות דמחמר. דשביתת בהמתו אינו שייך רק בבהמה שלו, ואפי’ בעשה בה עובד כוכבים מלאכה, ואפי’ בעשתה מלאכה מעצמה, חייב למנעה (ש”ה רמג”א סקט”ז). אבל איסור מחמר, היינו שמנהיגה בקול שתעשה מלאכה מהל”ט מלאכות, שייך בכל בהמה אפי’ של עובד כוכבים (ר”ן ע”ז דשל”ד א’). ולהג”א ע”ז דט”ו ב’, אף מחמר אינו חייב רק בבהמתו.
דעת הר”א ממיץ בספר יראים ותוס’ ורבינו אפרים ואו”ז והרא”ש והמאירי שחיוב מחמר בבהמה שלו דווקא.
אם כן יש לשאול מה הדין אם לאדם יש בהמה במקום שעכשיו שבת והוא נמצא במקום שאין זה שבת, האם יש איסור של שביתת בהמה כיון שהבהמה היא במקום השבת, או שאין איסור כיון שההוא אינו במקום שיש בו שבת עכשיו?
ומצאתי בחזון יחזקאל על תוספתא בשבת שדן בזה. שם כתב שלכאורה לפי בית שמאי שסוברים שיש גם איסור שביתת כלים, הרי גדרם הוא שווה – שביתת בהמה ושביתת כלים, והרי שביתת כלים ודאי הוא דין שמחמת הבעלים והם המצוים שלא לעשות מלאכה בכלים, ולא דין בכלים עצמם, כמו כן בשביתת בהמה החיוב הוא לאדם עצמו. וכתב שלענין שביתת בהמה לא מצאנו חילוק בין בית שמאי לבית הלל, אלא לגבי כלים. ומכאן שהגדר שנכון לבית שמאי נכון גם לבית הלל. וז”ל שם:
ולפי זה כיון שאיסור מלאכתם היינו רק מחמת שביתתו הוא לכן אם הוא בערב שבת במקום ששם היום ארוך ובהמתו במקום אחר אשר שם היום קצר אינו מצוה על שביתת בהמתו כל זמן שלא שבא עליו היום ונאסר במלאכה וכן איפכא אם הוא במקום שהיום קצר ובהמתו במקום אחר אשר שם היום ארוך כיון ששבת עליו היום נאסרה שם גם בהמתו במלאכה ואפילו אם נימא שבית הלל פליגי עלייהו דבית שמאי ולית להו דין שביתת כלים אבל ביסוד הדין של שביתת בהמה אין לנו לאפושי מחלוקת.
אבל באור שמח הלכות שבת פרק כה הלכה כו, ראה בשאלה זו אם האיסור הוא משום לתא דידיה או משום לתא דידה, מחלוקת בית שמאי ובית הלל. על מה שמתיר ברמב”ם שם להניח כלי תחת הבהמה כשנפלה לבור וכתב הרמב”ם שזה משום צער בעלי חיים שלא חששו לביטול כלי מהיכנו וכתב האור שמח שהרמב”ם כתב בהשאלה שזה משום צער בעלי חיים משום שהרמב”ם סובר שצעב”ח אינו דאוריתא, אלא ביאר טעם ההיתר:
דלענין שבת חזינן דרחמנא קפדה רק על בע”ח שישבותו וינוחו שורך וחמורך וכל בהמתך, משום דאית בהו הרגשת צער מלאכה, ורצתה רחמנא שבשבת קודש להוראת חדוש העולם וההשגחה ינוחו ויתענגו כל בעלי נפש חי’ בעלי ההרגשה, וכיון דרואין אנו שהתורה חששה לנפש החי’ בשבת באופן שהוא מצטער שינוח בשבת, וכמו שדריש במכילתא (משפטים נזיקין כ’) יכול לא יניחנו תולש וכ’ ת”ל (שמות כג, יב) למען ינוח, ואין זה נוח אלא צער [הביאו’ תוס’ (שבת) קכ”ב (ע”א ד”ה מעמיד)] לכן לא גזרו חכמים איסורי דידהו כמו מבטל כלי מהיכנו בשבת משום צער בעלי חיים, וזה מכוון הירושלמי פרק משילין (ביצה פ”ה ה”ב) שני’ הוא שהוא מצוה על שביתת בהמתו, ולכן ירד משום צער בעלי חיים יעו”ש, דהתורה רצתה שיתענגו בע”ח מקדושת יום השבת.
איברא כ”ז אינו אלא למאן דאמר דשביתת כלים ליכא בשבת, אבל למאן דאמר דאף בכלים מוזהר בשבת, היכא דהכלי עבדי מעשה, ע”כ המצוה היא משום האדם, שיהיו כל עניניו נפסקים ושובתים בשבת, שלא יהא לבו טרוד בהן, וכאלו כל מלאכתו עשויה, א”כ לא הי’ מכוון התורה מצד הרגשת בע”ח כלל[1]
בשאלה זו קשורה גם השאלה מדוע לא נכנס איסור מחמר ושביתת בהמה לתרי”ג מצוות. אם זה חלק ממצות שבת לגבי האדם, הרי ברור, אם זה כביכול דין על הבהמה, צריך עיון.
אם יש שביתת בהמה ביום טוב, ע’ מנחת חינוך רצ”ח אות ג’ ובטורי אבן אבני מילואים חגיגה יז ע”ב.
וע’ מנחת חינוך שבתחילה דן אם נשים חייבות בשביתת בהמה, שהרי פטורות ממ”ע שז”ג. ואין כן לאו ג”כ שיתחייבו בגלל הלאו. אלא שזה גמ’ מפורשת בשבת נד ע”ב שפרתו של ר”א היתה יוצאת ברצועה, ובגמ’ שלא שלו היתה אלא של שכנתו אלא מתוך שלא מיחה נקראת על שמו.
וע’ מנחת חינוך שדן באמת מדוע נשים חייבות, וכתב על פי ריטב”א בקידושין שכתב שצריך מיעוט למילה אף שהיא מ”ע שזמן גרמא, משום שפטור זה של מצוות שהזמן גרמא הוא רק על מצות שבגופה ולא על מצוה שעל בנה. ולפי זה א”ש, שיש לומר שזו מצות עשה שקשורה לבהמה ולכן אין פטור של מ”ע שהזמן גרמא. (ובהערה למנח”ח (קפ הערה ב’) הביא ר”ן שבכל מעשה שבת איש ואשה שוים).
סיכום דינים מיוסף דעת בפרק מי שהחשיך:
והנה סיכומי דינים ושיטות הראשונים בענין מחמר ושביתת בהמה:
צורת מלאכת מחמר דעת רמב”ם וכן משמעות דברי רש”י בד”ה הדא דכתיב שמנהיג את הבהמה בקול, דעת הרשב”א בסוגיתנו דוקא כשמניח על גבי בהמה.
דעת רשב”א יבמות ו שמחמר אינו עובר בעשה של שבתון שביטול שביתה אינו אלא במלאכה מל”ט מלאכות בלבד
דעת רמב”ן ור”ן ע”ז טו ששביתת בהמתו בעשה’ ומחמר בלאו’ דלא תעשה כל מלאכה ואילו דעת רש”י ע”ז שם ששביתת בהמתו בלאו.
דעת הרמב”ם ששביתת בהמתו ומחמר זהים הם ואין הבדל ביניהם ואינם אלא בעשה’ בלבד לפי הבנת רמב”ן
ובאבי עזרי הקשה שביבמות ו מפורש שמחמר עובר בלאו.
דעת ר”ן בע”ז שם ועוד ראשונים שמחמר נוהג אף בבהמה שאינה שלו ואילו שביתת בהמה אינו אלא בבהמה השייכת לו שבעליה מוזהר על שביתתה ודעת הגהות אשר”י שם שאינו עובר משום מחמר’ אלא בבהמה שלו
כמה מהראשונים סוברים ששביתת בהמה אינה דוקא במלאכה מל”ט מלאכות
שביתת בהמתו ביום טוב עיין בית יוסף וביאור הגר”א תצה טורי אבן חגיגה יז מנחת חינוך מצוה רחצ מהמר ושביתת בהמה ביום הכיפורים ע’ שאגת אריה עב.
[1] וע’ עוד בכלי חמדה יתרו אות ו’ ד”ה ומה שנ”ל.