לה. שביתת קטן

שביתת קטן

מבוא לשמירת שבת כהלכתה פרק א’ סעיף לד אות ג’ (במסגרת מעשה שבת):

(ג) “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך”, מכאן למדין להזהיר גדולים על שביתתם של קטנים, ר”ל שלא יניח האב לבנו הקטן לעשות כל מלאכה לצורכו של הגדול גם אם הקטן טרם הגיע לחינוך, ואפילו כשהוא עושה על דעת עצמו.

בסוגיה ביבמות דף קיד יש שלשה לימודים שאסור לתת לקטן איסורים, לימוד מדם, משרצים ומטומאת כהנים, “אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים”, אבל הרב נויבירט זצ”ל לא מדבר על איסור לספות לקטן אלא על דין שביתה של קטן בדומה לשביתת בהמה.

ע’ שו”ע סימן שמ”ג סעיף א’ לגבי קטן אוכל נבילות:

קטן אוכל נבלות אין ב”ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא); ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים; וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי’ בדברים שהם משום שבות. הגה: וי”א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס’ פרק כ”כ). וי”א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב”י),

לכן אסור להרגיל קטן בחילול שבת אפילו בדברים שהם משום שבות, משום מצות הפרשה. אבל לא הוזכר שם שזה משום שביתת קטן שעליו, אלא משמע שזה מגדר של קטן אוכל נבילות שאין בית דין מצווין להפרישו אבל להאכילו בידים אסור.

בסימן של”ד סעיף כה כתוב שקטן שבא לכבות צריך למחות בידו. וכתב המשנה ברורה שכיון שקטן עושה לדעת אביו אסור כיון דמצווה על שביתתו. והוסיף בשער הציון אות נד:

ולעניות דעתי דבדליקת אביו מחוייב אביו מן התורה למחות בידו כיון שהוא עושה לדעתו, כדי שלא יעבור אמה דכתיב לא תעשה וגו’ ובנך ובתך, ובדליקת אחרים מחוייב האחר על כל פנים מדרבנן למחות בידו, דהא הגמרא שקיל וטרי אמאי התירו באינו יהודי, ומשני אינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד, מה שאין כן בקטן זה, וכמו שכתב בבית יוסף.

וע’ רמב”ן על התורה פרשת יתרו כ’ י’:

אתה ובנך ובתך – הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו:

מקורו של הרמב”ן הוא במכילתא שם:

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים או אלו הגדולים; אמרת, והלא כבר מוזהרים הם, הא מה ת”ל אתה ובנך ובתך, אלו קטנים.

וע’ בשו”ת הרי”ם סימן ג’, והביאו בשבט הלוי ח”ז תשובה קד הביאו, העירו שדברים אלו שאסור לומר לקטן מדאורייתא לא הובא בש”ס ולא ברמב”ם ולא בשו”ע. ובבית הלוי שם נושא ונותן בדברים אלו

וזה בעצם פשט המשנה בשבת קכא ע”א שקטן שביתתו עליו:

משנה נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן.

ורש”י על התורה שמות כ’ י’ הביא את המשנה:

אתה ובנך ובתך – אלו קטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מוזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזו ששנינו (שבת קכא א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך:

ובגמרא שם:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכוותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי נכרי לדעתיה דנפשיה עביד.

וברש”י שם:

שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו – ותקשי לר’ יוחנן דאמר ביבמות (קיד, א) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת דבר טליא וטליתא ליטיילי התם, דאי משכחי להו מייתי להו.

על דעת אביו – בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו, ועושה בשבילו.

ולכאורה פשט הגמרא הוא שכשעושה על דעת אביו הרי זה כמו לספות לו בידים שאסור, ולכן שייך בזה האיסור להזהיר גדולים על הקטנים.

אלא שמה שאומרת הגמרא שמיירי בעושה על דעת אביו, זהו מה שכתב הרמב”ן “לדעתנו וברצוננו”. אלא שלפי זה יש בדבריו חידוש, שגם מרצונו של האב זה כמו עושה על דעתו.

וזה סיוע לדברי הבית יוסף בסימן שמ”ג שהקשה מדוע הרי”ף והרא”ש השמיטו את האוקימתא שקטן שבא לכבות אין שומעין לו שמיירי בעושה על דעת אביו:

ומיהו יש לדחות שמה שהשמיטו אוקימתא דבעושה על דעת אביו אפשר שהטעם לפי שהם מפרשים דבעושה על דעת אביו היינו לומר דכל קטן המכבה על דעת אביו הוא עושה בודאי וכמו שכתבתי בסימן של”ד

ולדברינו יש סיוע לכך בדברי הרמב”ן על התורה.

ולפי מה שאמרנו שיש דין שביתת בנו, הגמרא קשה: מדוע שואלת הגמרא “ש”מ קטן אוכל נבלות בית דיון מצווין להפרישו” והרי גם אם אין בית דין מצווין להפרישו, באיסור שבת ודאי שחייבים?

ובשו”ת אחיעזר ח”ג סימן פא כתב:

ושמעתי מאלופי ומיודעי הגאון ר’ חיים מוולאזין דלהכי איצטריך קרא דל”ת כל מלאכה אתה ובנך דמשום לאו דלא תאכילום לא הוי אלא איסור בעלמא כשאר איסורים משא”כ משום ל”ת כל מלאכה הוי איסור דשבת דחמיר כדאיתא ביבמות ו’ שאני לאוי דשבת דחמירי ופירש”י דקי”ל מחלל שבת כעובד ע”ז.

לדבריו אכן זה אותו דבר, אלא  שבאיסורי שבת יש חומרא מיחדת.

ובחידושי שפת אמת הקשה את זה וכתב:

שם בגמ’ שמעת מינה קטן או”נ ב”ד מצווין להפרישו לכאורה קשה דהא יש לפרש קטן דמתני’ היינו בבנו דצריך האב להפרישו מחילול שבת משום דכתיב לא תעשה כ”מ אתה ובנך דהיינו להזהיר גדולים על הקטנים כדפי’ רש”י בחומש וזה שאמרו קטן הבא לכבות כו’ ע”ש [וכדאי’ במכילתא פ’ יתרו] אבל בקטן אוכל נבלות שפיר י”ל דאין מצווין להפרישו ומ”ש רש”י דש”מ דא”צ להפרישו מהא דאמרי’ ביבמות ליתי טליא וטליתא דמיירי ג”כ באיסורי שבת י”ל דלא הוי הני טליא וטליתא בניו ובנותיו, לכן נראה לפרש דהא דמשני הגמ’ בקטן העושה ע”ד אביו היינו כנ”ל דמתני’ מיירי בבן אצל אביו ואסור משום דכתי’ ובנך [וכ”כ הרשב”א לקמן (קנ”ג ב) וכ”מ ברמב”ן פ’ יתרו].

ולדבריו אם כן, תירוץ הגמרא שמיירי שעושה על דעת אביו הוא משום איסור שביתה ולא מדין קטן אוכל נבילות, ואם כן סברא זו כתובה בגמרא ולא כמ”ש לעיל שבש”ס לא הוזכר איסור זה של שביתת בנו.

וכן מצאנו שסובר הרשב”א בחידושיו על מסכת שבת: ע’ משנה שבת קנג ע”א מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, אין עמו נוכרי מניחו על החמור, ובגמרא דנה מה אם יש לו חרש וקטן, למי יתן, ובע”ב:

אמר מר אין עמו נכרי מניחו על החמור והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה כשהיא מהלכת מניחו עליה כשהיא עומדת נוטלו הימנה.

וע’ רשב”א שבת קנג ע”ב:

כשהיא מהלכת נותנו עליה כשהיא עומדת נוטלו ממנה. והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן, וכל שכן הוא דאילו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא דכתיב לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום, ואמרינן ביבמות פרק חרש (קי”ד א’) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק, ולעיל (קכ”א א’) נמי תני’ קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך.

והקשה החתם סופר בתשובה פ”ג שדבריו צריכים ביאור, התחיל בלא תאכילום ומסיים בלא תעשה מלאכה. והסביר החתם סופר, שדין זה של שביתת בנו הוא כמו באיסור מחמר, שזה רק בסיוע האב:

ויראה לי, הנה בבהמה פ’ משפטים [כ”ג – י”ב] כתיב למען ינוח שורך, ושם לא הוזכר בנך, והיא מצות עשה בשביתת בהמתו דאפילו בלי סיוע דידיה מ”ע שתשבות הבהמה ובזה לא מוזהר על בניו, אך לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך [שמות כ’ – י’] מיני’ ילפינן לאו דמחמר כשעושה מלאכה הוא עם צירוף הבהמה שמחמר אחריה והוא בלאו, ולחד מ”ד ר”פ מי שהחשיך חטאת נמי איכא, ובזה מוזהר נמי על בנו שהרי כתיב לא תעשה מלאכה אתה ובנך, וחמור הבן מבהמה שהבהמה דוקא מחמר אבל בן שיש לו דעת ומבין קריצות אביו ורמיזותיו כל שעשה לדעת אביו עובר מדאורייתא על לאו הזה, ואמנם כשהקטן עושה מלאכת עצמו לית ביה האי לאו מ”מ אית ביה משום לא תאכילום כדספי לי’ בידים. והשתא הנהו מפתחות דר’ יצחק דאידברי טלי וטליתא להתם שלא על דעתו כי אם על דעת עצמם ולהנאתם וליכא שום איסור כי אינו מצווה על שביתתם.

וזה שלא כדברי השפת אמת הנ”ל.

מדעת הרמב”ם בפרק כ’ הלכה ז’ לומד המגיד משנה שאין דין שביתת בנו לומד וז”ל הרמב”ם:

היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל, היה עמו חרש ושוטה ואין עמו בהמה נותנו לשוטה, שוטה וקטן נותנו לשוטה, חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה, לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות, ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מארבע אמות, אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

השגת הראב”ד: מציאה אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. א”א זה שבוש.

וכתב המגיד משנה:

כתב רבינו חרש וקטן נותנו למי שירצה. וכתבו הרמב”ן והרשב”א ז”ל ושאר מפרשים שכשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דודאי לא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים כמבואר סוף הלכות מאכלות אסורות אלו דבריהם. ורבינו סתם בכאן דבריו ונראה לדעתו שמותר לתת לאלו בכל צד. ונ”ל טעם לדבריו שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו שאנו מצווים על שביתת בהמתנו וזה פשוט ולא נאסרו אלא להאכילן בידים ולפי זה כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שיהא כמאכילו בידים אלא מע”ש הוא נותן להם קודם שקדש היום והן עושין המלאכה בשבת ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו. ומ”מ אפשר שרבינו כתב דברי הגמ’ כפשטן ואף הוא סובר כדעת המפרשים ז”ל:

משמע שדעת המגיד משנה נוטה שאין איסור שביתת קטן בדומה לשביתת בהמה, שלא כדעת הרשב”א הנ”ל. אבל לפי דברי החתם סופר יתכן שאין מחלוקת. דברי המגיד משנה אינם לגבי איסור לא תעשה מלאכה, שזה יש כשעושה עם בנו, אבל המגיד משנה מדבר על חיוב שביתה של עשה, וזה ודאי אין על הבן כמ”ש חתם סופר, אלא לא תעשה וכיון שנותן לפני שבת יש כאן רק בעיה של עשה.

נראה סיוע להבנה ברמב”ם שאין דין שביתת קטן מרמב”ם הל’ שבת פי”ב הלכה ה”ז

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.

הרמב”ם כאן נקט את לשון הגמרא ביבמות שאם עושה על דעת עצמו אין בית דין מצווים להפרישו, ומשמע שאם עושה על דעת אביו, זה דין שמצווה להפרישו שנלמד מדם ושרצים, ולא משום שביתת בנו.

ולפי סוף דברי המגיד משנה שם שגם לרמב”ם יש איסור זה של שביתת קטן, לדרך זו יש ליישב תמיה על הרמב”ם. הרמב”ם כתב בפרק כד הלכה יא:

קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו.

והקשה הטור בסימן שמ”ג:

ואיני יודע למה כתב העובר על שבות דרבנן דאפילו באיסור דאורייתא נמי אין ב”ד מצווין להפרישו כההיא דפרק חרש דאירכסו מפתחות דבי מדרשא בר”ה וא”ר יוחנן לידבר טליא התם פירוש שנאבדו מפתחות של בית המדרש בר”ה וצוה שיוליכו נערים שימצאום שם ויכניסום וקאמר טעמא משום דקטן אוכל נבילות אין ב”ד מצווין להפרישו אלמא אפילו באיסור דאורייתא נמי

ותירץ האור שמח על הרמב”ם שם:

והנראה בדעת רבינו שסובר דאביו מוזהר בשבת להפרישו אם עשה מלאכה דאוריתא, דכתיב (שמות כ, ו) לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, ובמכילתא (בחודש ז’) אלו הקטנים, ולכן אמרו (שבת קכא, א) גבי כבוי בעושה ע”ד אביו, פי’ שהניחו אביו ממחין בידו, משום דאביו מצוה להפרישו, ודלא כפירש”י (שם ד”ה על דעת) שרואה שנוח לאביו והוי כמצוהו לכבות, ולכן רק בדרבנן אין אביו מצוה להפרישו ודו”ק,.

ואם כן אדרבא, מוכח שהרמב”ם סובר את דין זה שביתת בנו.[1]

אבל צריך עיון, כיון שיש איסור בכל התורה להאכיל לקטן, מה מוסיף האיסור של לא תעשה מלאכה? ע’ אחיעזר ח”ג סימן פ”ג שהביא בשם מוצל מאש ואמרי בינה:

ובס’ מוצל מאש תמה דלמה צריך קרא באיסורי שבת בעושה ע”ד אביו שהוא כעין ספי’ בידים דנילף מכל איסורי תורה שספי’ בידים אסור, ובס’ אמרי בינה תירץ דבקטן אין לו מחשבה, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין שם מלאכה רק שמכוון למלאכה, לכן אי לאו דגלי קרא בשבת להזהיר גדולים על הקטנים לא היינו יכולים למילף מדם ושרצים דשם איתעביד איסורא אף אם אוכל הקטן בלא כוונה, וכן בטומאה אף בהעדר שום כונה מ”מ נטמא גופו לכך הזהירה התורה הגדולים על הקטנים, משא”כ בשבת, ובעושה ע”ד אביו דאז דעת ומחשבת אביו מצרפינן למעשה והוי כאלו עושין מעשה מלאכת מחשבת, זהו תוכן דבריו.

אבל באחיעזר דחה את דברי האמרי בינה.[2] וכתב באחיעזר להסביר את הצורך בשני הלימודים:

והא דאיצטריך תרי קראי בשארי איסורים ובשבת נראה דלאו דלא תאכילום אינו עובר אלא היכא דספי בידים, ולד’ הרשב”א גם באומר לה בהפרה טלי ואכלי הוי כספי בידים (והמאירי ביבמות שם כ’ דטלי ואכלי אין זה ספי’ בידים), אבל בשבת אפי’ אם אינו אומר לו רק עושה בעצמו ע”ד אביו עובר על לאו דשביתה, ומשבת לא ילפינן על שארי איסורים דזהו מדין שביתה כמו שביתת עבדו דלא שייך בשאר איסורים, ומדוקדק בזה לשון הרשב”א, (בד’ קנ”ג בשבת) דמתחלה כתב דכל שבגופו איכא איסור דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסור דאורייתא דלא תאכילום, והיינו משום עשי’ ואמירה עובר משום לא תאכילום, אך בעושה ע”ד אביו שאין בו עשי’ ואמירה עובר בזה משום ל”ת מלאכה אתה ובנך.

וע’ פסקי תשובות רס”ג לגבי השאלה האם מי שקבל שבת יכול לומר לאחר לעשות מלאכה, ונפסק בשו”ע רס”ג סימן יז שמותר:

י”א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה. הגה: ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת. וכ”ש במו”ש, מי שמאחר להתפלל במו”ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ”ל.

אבל מה הדין לגבי בנו, האם מותר לומר לבנו. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הרשב”א והמגיד משנה. אבל לפי מה שכתבנו על פי החתם סופר, אין זה כך, וצריך להיות איסור משום איסור שביתת בנו.

 

 

[1] שבט הלוי ז’ קד: ובתשובת חלקת יואב ח”א סי’ א’ רצה לחדש דבאיסור שבת לא שייך כלל גדר קטן אוכל נבילות לא ספינן לי’ בידים ואין האיסור במלאכת קטן בשבת מצד הקטן, ולכן צריך קרא דאתה ובנך ובתך בשבת ואתי קרא לאסור מצד האב כמחמר לא מצד הקטן כלל יע”ש – הנה כתבתי מכבר בשו”ת שבט הלוי יו”ד קמא סי’ כ’ דזה נסתר מכל הראשונים שהרי הרשב”א והר”ן והה”מ הנ”ל כשנתנו טעם דצריך ליתן לקטן כשהוא מהלך כ’ הטעם משום לא תאכילום דהיינו איסור דלא ספינן להו בידים, אלא דהוסיפו גם איסור דלא תעשה מלאכה, והא דהוצרכו שניהם כבר עמד ע”ז בתשובת ח”ס או”ח סי’ פ”ג, או כמש”כ למעלה שגם לא תעשה אתה ובנך הוא כעין ספינן בידים אלא שיש מקרא מפורש בשבת א”כ א”ש דהרשב”א מתחיל בדין לא ספינן ומסיים בהלכה דאתה ובנך והכי הוא פשטא דסוגיא דיבמות קי”ד ע”א ושבת קכ”א ע”א דשבת דומה לשאר איסורים באיסור דלא ספינן להו וכמש”כ ראשונים בשבת שם ואיפסק באו”ח סי’ שמ”ג.

[2] “אבל לפי דבריו יקשה לפי הס”ד דלא מיירי בעושה ע”ד אביו מאי מהני דמצווין להפרישו, כיון דבאמת אינו עושה עבירה כלל, דקטן אין לו מחשבה, וכן מאי דמקשה מיבמות קי”ד דמוכיח מדר’ יוחנן דמשני בעושה ע”ד אביו, אבל בלא זה אינו חייב, משום דבי”ד אמצ”ל, הא יש לומר כיון דקטן אין לו מחשבה להכי אין צריך להפרישו רק בעושה ע”ד אביו שמצרף בזה מחשבת אביו, ואפילו אם נימא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן מיהו אית לי’, הא באיסור דרבנן אין ב”ד מצווין להפרישו לכו”ע. ובס’ אמרי בינה כתב שהוא משום מצות חנוך, אף על פי שאין לו מחשבה (ועי’ באות א’ מש”כ בזה).”