שמירת שבת כהלכתה פרק א' המשך סעיף לה
(ד) "לא תעשה כל מלאכה …עבדך ואמתך", מכאן למדין שגם עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות, וכן שפחה כנענית שטבלה לשם עבדות, והם קבלו על עצמם את המצוות שעבדים חייבים בהן, מוזהרין במצות השבת.
(ה) "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", מכאן למדין על שביתת עבדו ואמתו, ור"ל, עבד שמל וטבל, וכנ"ל, מצווה בעליו למונעו מלעשות כל מלאכה בשבת, אפילו לצורך עצמו (מלבד אזהרת העבד על עצמו).
(ו) "וינפש בן אמתך והגר", עבד כנעני הקנוי ליהודי קנין הגוף, אבל לא מל ולא טבל, ורק קיבל על עמצו שבע מצוות בני נח, הרי הוא כגוי גמור, ומצוה על בעליו למונעו מעשיית כל מלאכה לצורכו של יהודי, וכןמצווה כל יהודי שלא להניח לו לעשות מלאכה לצורכו של יהודי, אבל לצורך עצמו מותר עבד זה לעשות מלאכה בשבת אפילו בפרהסיא.
בגמרא יבמות מח ע"ב מובאת ברייתא:
דכ"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב מאי משמע דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב.
לדעת רש"י בגמרא ביבמות שם גר תושב חייב בשמירת שבת ועליו נאמר "למען ינוח". רש"י ד"ה גר תושב:
גר תושב – שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים..אבל התוספות חלקו וכתבו שמה שכתוב כאן שגר תושב אסור לחלל שבת זה רק כשעושה מלאכה לישראל (עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך גר תושב בהערה134).
אבל התוספות חלקו[1] וכתבו שמה שכתוב כאן שגר תושב אסור לחלל שבת זה רק כשעושה מלאכה לישראל (עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך גר תושב בהערה[2]).
הרא"ש ביבמות סימן לח כתב בדעת רש"י שמדובר בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ועושה מלכה לצורך ישראל דומיא דבן אמיתך ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל, והביאו בבית יוסף.
דין גר תושב אינו נוהג בזמן הזה, דבר זה כתב הרמב"ם גם כאן בהלכה זו, בהלכות שבת פרק כ' הלכה יד:
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו ואף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין מצוה עליו לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה בשבת שנאמר (שמות כ"ג) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר.
עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג.
הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת אבל לעצמו עושה, ואפילו היה זה הגר עבדו הרי זה עושה לעצמו.
אבל יש מצב נוסף: והוא עבד של ישראל שלא קיבל שבע מצוות. האם עליו יש דין של "וינפש בן אמתך והגר"? כתב על זה בבית יוסף סימן שד:
וכתב הרב המגיד דעבד תושב וגר תושב אסור מן התורה לכל ישראל לומר להם לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל אפילו מי שאינו רבו:
ולענין עבדים שלא קבלו עליהם שום מצוה אלא עדיין הם גוים גמורים כתב הרב המגיד שם שדעת הרשב"א (עבוה"ק בית מועד ש"ה סי' ה, חי' יבמות מח: ד"ה הגר, שבת קכט. ד"ה אמר, שו"ת ח"א סי' נט) דכי אמרינן בהחולץ הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר כל עבד ערל במשמע ואפילו לא קבל [עליו] שום מצוה
ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיימא לן (שבת קכט.) אומר לגוי ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דקיימא לן (שם קלט:, ביצה ו.) יתעסקו בו עממין אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה זרה דלא דאמי לשאר גוים דלא מיתסרא אמירה דידהו אלא משום שבות דרבנן והם התירוהו בדברים אלו אבל מלאכת עבד ישראל שהוא מוזהר עליה מן התורה ודאי לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש.
ובשו"ע סימן ש"ד סעיף א' הביא המחבר שתי דעות בזה, האם עבד שלא קיבל עליו מצוות אפילו כגר תושב אסור מן התורה לישראל לומר לו לעשות מלאכה[3].
וכתב המשנה ברורה שם ס"ק י':
ויש חולקים ומתירים בזה – היינו בזה שהעבד הוא נכרי גמור ואפ"ה ס"ל לדעה ראשונה דהוא שוה לקבל עליו שבע מצות דאסור אפילו לישראל אחר לומר לו לעשות לו מלאכה וע"ז חולקים וס"ל דבזה לא אסרה התורה אלא לעשות מלאכה בשביל רבו וכדכתיב וינפש בן אמתך אבל לשאר איש ישראל לא עדיף משאר א"י דעלמא דאינו אסור רק מדרבנן וממילא לצורך חולה אפילו אין בו סכנה מותר.
לדברי המשנה ברורה, לרבו ודאי אסור לו מן התורה לומר לו לעשות אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה. אבל בשו"ע בהמשך יש דעה נוספת:
וי"א שכל שלא קבל עליו ז' מצות ב"נ, כיון דכותי גמור הוא, אין רבו מוזהר עליו. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו.
וכתב המשנה ברורה בס"ק טו:
ס"ל דלא הזהירה התורה על עבד של ישראל לענין שבת אלא ביש עליו עכ"פ קצת מצות דהיינו שבע מצות בני נח וכמבואר בב"י ע"ש ועיין בא"ר שהביא בשם כמה פוסקים דלמעשה יש להחמיר כסברא הראשונה
אם למעשה יש להחמיר כדעה ראשונה, אם כן צריך עיון מה הדין במעסיקים של עובדים זרים היום האם יש לזה אותו הגדר?
אלא ברור שכאן מדובר על עבד הקנוי קנין הגוף, וזה דבר שלא שייך היום. וראה ערוך השלחן סימן ש"ד סעיף א':
דע דדיני עבדים לא שייכי בזמנינו דאחרי דדינא דמלכותא בכל המדינות שאין לאדם לקנות עבד ושאין שום אדם יכול להיות עבד לחבירו א"כ א"א להיות רק שכירי יום או שכירי שנה או בקבלנות והנה הנם ככל המון הגוים שאין להם שייכות בדיני עבדות שאמרה תורה לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ועבדך וגו' ואין בהם רק איסור אמירה לעכו"ם שבות ודיניהם נתבארו מן סי' רמ"ג עד סי' רמ"ח ועוד יתבארו בסי' ש"ו וש"ז ובסי' זה מדובר בדבר עבדים שגופן קנוי להישראל כמו שהיו בימים קדמונים:
ובשו"ע בסעיף ג' כתב המחבר:
כותי גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו.
וכתב מגן אברהם ס"ק יב כאן דברים שצריך לברר אותם:
עכו"ם גמור וכו'. פי' שאפילו הוא עושה מלאכת רבו אין אסור מדאורייתא (ועסי' רמ"ד ס"ה) כיון שאינו קנוי קנין עולם וערסי' זה ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעוש' לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצו' הנהוגות באשה ומשמע בהרמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה ע"ש ספכ"ב,
והמשנה ברורה בביאור הלכה שם הקשה על מגן אברהם: "וצע"ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד הלא קי"ל בבכורות בפרק עד כמה [דף ל'] א"י שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו". וכתב המשנה ברורה ליישב את דברי המגן אברהם:
אחר כתבי כ"ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס"ל להמ"א ג"כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס"ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג"כ חלה קבלתו שמחוייב אח"כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ"ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ"ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע"ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג"כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ"ח ע"ב בתוד"ה זה גר וכו' דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא"כ הוא לענין שאר מצות כא"י גמור משא"כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג"כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא"י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד"א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב. וקצת סמך מצאתי לדברי המ"א ממה דאיתא בע"ג דף ס"ד ע"ב איזהו גר תושב דחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים כל שקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילות אלמא דלאחרים בודאי חלה קבלתו על כל המצות [ומ"מ איננו בכלל ישראל כיון ששייר דבר אחד וכמו שכתבנו למעלה] וה"ה דלחכמים אם קיבל חלה הקבלה דכל דאיכא למעט בפלוגתא טפי עדיף זהו הנלע"ד בישוב דבריו.
לדברי המשנה ברורה יש מצב של גר לחצאין, וראיה הביא מהמחלוקת במסכת עבודה זרה מהו גר תושב.
ראיה מביא המשנה ברורה מגמ' כריתות ט' ע"א שם נחלקו האם גר תושב חייב קצת במצות שבת:
דת"ר גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד ר"ע אומר כישראל בי"ט ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול רש"א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.
לכאורה מה הה"א שגר תושב יאסר קצת במלאכות שבת. ולפי המשנה ברורה הדברים ברורים, כיון שגר תושב זו מקצת יהדות, ולכן לדעת תנא קמא גר תושב עושה מלאכת דבר האבד, ולרבי עקיבא מותר לעשות רק מלאכת אוכל נפש. ולרבי יוסי נחשב כגוי גמור לענין שבת.
אלא שגם דברי המגן אברהם הם בגר תושב שקבל על עצמו, ומביא המ"א בסוף דבריו שכיום אין גר תושב. אבל סתם גוי כיום אינו יכול לקבל על עצמו מצוות נוספות..
וכן מפורש, שזה קצת גירות, בפירוש רבנו גרשום בכריתות שם:
גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קיבל עליו שאר מצוות כישראל בחולו של מועד כלומר כיון דיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אלא אם כן אין לו מה יאכל או דבר האבד כישראל ביום טוב דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש.
אלא שהחידוש שבדברי המשנה ברורה הוא שגם מי שאינו גר תושב, שהרי גר תושב נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, בכל זאת הקבלה של הגוי מועילה לגבי עצמו. רק שבית דין לא מקבלים כשהיובל אינו נוהג.
ואולי זה הפירוש בדברי הראב"ד על רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י' שכתב שבזמן שיד ישראל תקיפה אין מושיבין עובדי כוכבין בינינו, אלא אם קיבל שבע מצוות, אלא שהיום אין לנו גר תושב אלא גר צדק. וכתב הראב"ד "א"א איני משוה לו בישיבת הארץ", ויתכן שההסבר הוא משום שאם הגוי קיבל היום בעצמו שבע מצוות, קבלתו תופסת לגבי עצמו, ומכל מקום לגבי ישיבת הארץ זה מועיל. ומוכח אם כן שגם כיום אם הוא מקבל על עצמו זה מועיל.
תוספת:
לפי דברי בית יוסף הנ"ל: "וכתב הרב המגיד דעבד תושב וגר תושב אסור מן התורה לכל ישראל לומר להם לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל אפילו מי שאינו רבו", עולה כמשמעות הגמרא ביבמות שגר תושב, אף אם אינו קנוי לישראל, אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה. וכן כתב כתב גם הרשב"א בתשובה ח"א סימן נט:
תשובה אחד גר תושב ואחד עבד ערל אסורין במלאכתנו דבר תורה. וכדאמרינן ביבמות בסוף פרק החולץ (דף מ"ח ב) דכולי עלמא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. מאי משמעתא דתניא (שמות כ"ג) וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מל? כשהוא אומר (דברים ה) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך? בעבד ערל הכתוב מדבר. והגר זה גר תושב. אתה אומר גר תושב או אינו אלא גר צדק. כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור. הא מה אני מקיים והגר? זה גר תושב. ודוקא במלאכתנו אבל במלאכת עצמן אחד גר תושב ואחד עבד ערל מותרין כדאי' בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף ט). ולאו דוקא במלאכת אדניו בלבד הוא אסור אלא אפילו במלאכת כל ישראל. דעבד ערל כגר תושב. מה גר תושב אסור במלאכתנו אף על פי שאינו כבוש תחת ידינו אף כשאסרה תורה עבד ערל לכל ישראל אסרה. ובאמת כי דעת רבינו ז"ל בספר תורת האדם שלא הזכירה תורה אלא תושבים ובהן הזהירה התורה על שביתתן. אבל אלו הגוים הערלים אינן בכלל.
אבל לדעת הרא"ש הנ"ל רק גר תושב שהוא שכירו ולקיטו אסור לעשות מלאכה בשבת. וכך משמע לכאורה מלשון הרמב"ם פרק כ' הלכה יד:
…הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת אבל לעצמו עושה, ואפילו היה זה הגר עבדו הרי זה עושה לעצמו.
אבל מגיד משנה כתב בדעת הרמב"ם:
ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה וכ"כ הרשב"א ז"ל בספרו והשיג על דברי רבינו שכתב שכירו ולקיטו לפי שסבור שבדוקא כתב כן. ואף על פי שאין טענותיו מכריחות כן הוא האמת. ומ"ש רבינו ואין מקבלין גר תושב מבואר בארוכה פי"ב מהל' א"ב ולפי מה שאמרנו עבד תושב וגר תושב אינם עושין מלאכה דבר תורה בשביל שום ישראל בין רבו בין שאינו רבו אבל עושין מלאכת עצמן כישראל בחול.
[1] וז"ל התוספות מח ע"ב ד"ה זה גר:
"זה גר תושב – פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך."
[2] תוס' יבמות שם וכריתות שם; תו"י כריתות שם; רמב"ן ורשב"א ומאירי יבמות שם. ועי' ערוך לנר יבמות שם שאף רש"י יודה שלהמתירים הכתוב בא לאסור כשעושה לצורך ישראל.
[3] וז"ל: " שו"ע או"ח שד, א':
"אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות הנוהגות בעבד, אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח, הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו, אבל לא לרבו; ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, ואפילו מי שאינו רבו. ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא כותי גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות. ולפ"ז צרכי חולה שאין בו סכנה, דקי"ל אומר לכותי ועושה, וכן מת ביום טוב ראשון דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודת אלילים, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש. ויש חולקים ומתירים בזה. ומ"מ אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר וא"צ להפרישו. (אפילו קבל עליו שבע מצות). ולישראל אחר שאינו רבו אפי' עושה לדעת ישראל, מותר כל שאין שם אמירת ישראל. ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה. וי"א שכל שלא קבל עליו ז' מצות ב"נ, כיון דכותי גמור הוא, אין רבו מוזהר עליו. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו."