נאמר בתורה “תשבות”, ללמדך שאפילו דברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן, ומכאן סמכו חכמים לאסור דברים הרבה משום “שבות”. וכוונת חכמים להביא אסמכתא לאיסורי דרבנן שמטרתם היא, להבטיח שננוח בשבת מן הטורח ומן העמל.
וסיבות שונות לחכמינו ז”ל לאסור דברים שמן התורה הם מותרים, וכפי שיבואר.
“מעשים שאסרום מפני שהם דומים בתוצאתם למלאכות” – הזריעה אסורה מן התורה, ומעין זה אסרו להטביל כלים בשבת, שהרי בזה הוא מתקן דבר שלא היה מתוקן עד כה; וכן אין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת, שהי זה כמתקן דבר שלא היה מתוקן עד כה.
הרב נויבירט מונה כאן את סוגי איסורי דרבנן: דברים שאסרו מפני שהם דומים בתוצאתם למלאכות כמו הטבלת כלים שאסורה משום מתקן, מעשים שעשו מפני שחסר בהם אחד מהתנאים לאיסור מלאכה, כמו חפירת בור כשאינו צריך לגופו, דברים שאסורו מפני חשש שיגיע מהן לאיסור סקילה, כמו לעלות על עץ שמא יקצור, או טלטול מוקצה. מעשים שאסרו משום ממצא חפציך ודבר דבר, דברים שאסרו משום מראית עין, טרחא יתירה, שלא תהיה שבת קלה בעיניו ועובדין דחול.
השיעורים הבאים בנושאי דרבנן אלו, אי”ה: דימוי בשבותים, ההתייחסות למלאכה שאין צריכה לגופה, איסור ממצא חפציך ודבר דבר, איסור מראית העין לגבי שבת, עובדין דחול, כבוד ועונג (ששה שעורים). בנוסף: שבות דשבות לצורך מצוה, איסור דרבנן במקום צער.
הרמב”ם הזכיר שני סוגי דרבנן בתחילת פרק כא, וכן למד את זה אסמכתא מפסוק, פרק כא הלכה א’:
נאמר בתורה (שמות כ”ג) תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה, ואלו הן.
סוגים נוספים מבאר הרמב”ם בפרק כד הלכה א’:
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר (ישעיהו נ”ח) אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר.
והמגיד משנה הביא בתחילת פרק כא בהקשר לכך את דברי הרמב”ן על התורה בפרשת אמור, שם מכילתא שלומד איסור שבותים מפסוק, ז”ל רמב”ן ויקרא כג כד:
ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן, תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט). והנה ידרשו “שבתון” לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן:
והקשה הרמב”ן, איך יתכן שדבר שהוא מדרבנן נלמד מפסוק. וגם אם זה אסמכתא, אין דרך שחז”ל יאמרו על דבר שהוא מדברי סופרים “מנין מן התורה”? וכתב הרמב”ן בהמשך שם:
ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי”ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי”ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה “שבתון” שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה:[1]
וזה דומה לרמב”ם בהלכות שבת שכתב אחד הטעמים למוקצה, בהלכות שבת פרק כד:
הלכה יב
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה’) למען ינוח.
הלכה יג
ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.
השגת הראב”ד, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אלא הכלים הצריך להם כמו שיתבאר. א”א עוד אמרו (שבת קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (שם /שבת/ קכג) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה.
דברים אלו הם מעין דברי הרמב”ן על התורה בפרשת אמור הנ”ל.[2]
האם הכללים של כל סוגי דרבנן הוא שווה? לדוגמה: אם אנו מוצאים שדבר אחד התירו חכמים משום פסידא או משום טרחא, האם זה יהיה נכון גם לגבי סוגי דרבנן אחרים? האם ניתן לעשות כללים בנושא זה? למשל:
האם איסור דרבנן על ידי גוי היא כמו תרי דרבנן על ידי יהודי?
האם שבות דשבות שמותר לצורך מצוה כולל גם גוי שעושה מלאכה דאוריתא בשינוי? (ע’ מנחת יצחק ח”ה סי’ יד שמתיר ובאז נדברו ח”ה נ”ד אוסר).
האם ניתן ללמוד מהיתר החפץ חיים לריבוי בשעורים בהוצאה לחייל בצבא הצאר, להיתר לצורך נסיעה לחולה שיש בו סכנה או יולדת (בשש”כ התיר, והרב אבידן אמר שאין מדמים בשבותים ואין ללמוד מהיתר הנ”ל).
האם ניתן להוציא ספרים מחוץ לערוב על ידי שנים שעשאוהו (הרב אבידן חולק על כמה ספרים בהלכות צבא שמתירים, ומטעם שאין מדמים בשבותים).
האם כלאחר יד במלאכה דרבנן הוא גם כן שבות דשבות, בכל שאלות אלו שאלת דימוי בשבותים היא שאלה מרכזית.
הרשב”א בתשובה חלק א’ סימן רצז כתב:
שאלת ערבה שהביא גוי לישראל ונתלשה ביום טוב שני. והיה חושב שיהא מותר והניחה בלולבו. מותר לטלטלו ולצאת בו או לא? ואם אין לו ערבה אלא זו יראה שהוא מותר שבמקום מצוה לא גזרינן. תשובה ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה. אפילו אותן שלא באה בשבילן כפירות שיש במינן במחובר. ואפילו לטלטלה אסור כדרך שאמרו בביצה שנולדה ביום טוב. ואין הפרש בזה בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. ואפילו אין לו ערבה לצאת בו דשבות אפילו במקום מצוה אסרו. ולעתים אפילו במקום כרת העמידו דבריהם כהזאה ואזמל. ואין לנו בהיתר השבותין אלא מה שמנו דלעתים יקלו. אפילו במקומות שיראו קלים כמעלה ומכתיב לקנות קרקע בארץ ישראל. ולעתים יחמירו ויעמידו דבריהם אפילו בדברים החמורים כהזאה ואזמל. על כן אין לנו בהם היתר אלא במה שמנו בפירוש.”
וכן כתב הרשב”א בסימן תש”ט.
אבל מצאנו שהרמב”ם עשה כלל, בהלכות שבת פרק ו’ הלכה ט’ כתב:
דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה[3].
וכתב המגיד משנה שם:
ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים ולגמי מילה לא התירו שבות גמור ולגבי לוקח בית בא”י התירו וכן כתבו ז”ל.
וכן הוא ברמב”ן וברשב”א. וכן בחינוך מצוה שכ”ג:
ויתר פרטי חילוקי מלאכות המועד רבו עד מאד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן. וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר.
ובטעם שאין מדמין בשבותים כתב החזון איש שבת נו ד’:
דחז”ל שקלו דבר שיוכל לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקילו, ואנן לא בקיאינן בדבר. א”נ שהתירו שבות משום קיום המצוה, ואנן לא בקיאינן במשקל המצוות …ומפני שאין אנו בקיאים בטעמם ובמדתם אי אפשר לנו לדמות זה לזה.
אלא שבדעת הרמב”ן יש סתירה: בתורת האדם בשער המיחוש בסופו הרמב”ן עשה כללים איזה שבותים התירו לגבי חולה ועשה כללים. וכתב באגלי טל שהרמב”ן בתורת האדם חזר בו וסובר שמדמין בשבותים. וכתב שגם הרמב”ם שלמד ממילה לכל המצות סובר שמדמים בשבותים. וסיים האגלי טל:
ולעולם מדמים בשבותים זולת במקום שנדע טעם לחלק וזה ברור.
ובשו”ע סימן ש”ז הביא המחבר את לשון הרמב”ם, והמגן אברהם שם הביא הא דאין מדמים בשבותים. אבל צריך עיון על המגן אברהם שהרי הוא בעצמו בתחילת סימן של”ח כתב שמשמיע קול מותר במקום מצוה דהוי כ”ש מחולה בעירובין ק”ד ע”א שמטיפין לו מיארק, היינו שמשמעים לו קול. הרי שדימה כל דבר מצוה לחולה. ועוד, הרי לכאורה עצם הדין ששבות דשבות מותר לצורך מצוה הרי זה דימוי בשבותים?
מה שאין מדמין בשבותים, יש גם ראיה ממה שמצאנו סתירות בהיתרים: בדליקה אסרו לומר לנכרי, ע’ שבת קכ”א ע”א “נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה”, ואילו בצינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה, והתירו כלאחר יד. על סתירה זו כתב הר”ן על רי”ף בפרק חבית (ס”א ע”א באלפס), שבדליקה החמירו, וטעם נוסף כתב לחלק בין שבות כלאחר יד ושבות כדרכו:
כיון שאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש”ה אסרי רבנן אפילו במקום פסידא ואפילו על יד נכרי נמי אסור לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה על ידי נכרי אתי לכבויי איהו גופיה. אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וחמיר טפי בשבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי.
ולכאורה היה הר”ן צריך לומר שאין מדמים בשבותים, שהרי יש גם מקרה כזה בדיוק הפוך: התירו על ידי נכרי ולא לעשות כלאחר יד: והרי במי שהחשיך התירו כלאחר יד רק במקום שאי אפשר על ידי גוי, ולכאורה צריך לומר שאין מדמים בשבותים. ואולי יש לומר ששאני שם שכיון שצריך לרוץ ברשות הרבים וקרוב לבא לידי איסור, לכן ודאי שכאן עדיף גוי.
וע’ לוית חן בסימן ש”ז שכתב הגרע”י שאין מדמים בשבותים היינו להיתרים בשבות אחת מן התורה בשינוי ועל ידי גוי כגון בקונה בית בא”י, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה לדעת רי”ף הרמב”ם והשו”ע סימן ש”ז סעיף ה’ מותר בכל מצוה. וגם את דברי המגן אברהם בסימן ש”ז צריך להסביר באופן כזה
ובשו”ע סימן שז סעיף ה’ כלל המחבר כלל זה:
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא”י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא”י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי’ תקפ”ז פסק להתיר, וע”ל סי’ רע”ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע”ש ס”ג.”
ובסימן רע”ו ס”ב הביא הרמ”א את דעת בעל העיטור שמותר גם אמירה לעכום במלאכה דאוריתא. ובסימן ש”ו הביא המחבר שמותר לקנות בית בארץ ישראל על ידי אמירה לעכו”ם וע’ באור הלכה שודאי ההיתר אפילו במלאכה דאוריתא על ידי גוי, שלא כרמ”א.
[1] ע’ חתם סופר חו”מ קצ”ה “אבל הקובע מו”מ ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר הרי הוא מחלל שבת בפרהסי'”. וע’ שש”כ פרק כט.
[2] ובריטב”א ר”ה לב ע”ב כתב: “וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב”ן מפי מורינו ז”ל.”.
[3] וכן שו”ע או”ח שז, ה’: “דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא”י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא”י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי’ תקפ”ו פסק להתיר, וע”ל סי’ רע”ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע”ש ס”ג.” וע’ משנה ברורה שאנו מקילין באיסור דאורייתא על ידי גוי רק לענין מילה. ובקשר להיתר לצורך גדול, ע’ משנה ברורה סימן שז ס”ק כב: “עיין במ”א שמסיק דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא”ה אין להקל כלל”.