לט. מראית עין בשבת

מבוא להלכות שבת פרק ב’:

ו. (ה) מעשים שאסרום משום “מראית העין” – מי שנפלו בגדיו במים, אסור לו לשוטחם ליבוש אפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמר הרואה, הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה ליבשה; לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך מפני שהוא נראה כמי שמוליך למכרם בשוק.

מקור הלכה זו ברמב”ם פרק כב הלכה כ’:

מי שרחץ במים מסתפג באלונטיתו ומביאה בידו ואין חוששין שמא יסחוט, וכן מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט, ואסור לו לשטחן ואפילו בתוך ביתו גזירה שמא יאמר הרואה הרי זה כבס כסותו בשבת ושטחה ליבשה, וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.

מאידך מבואר בפוסקים שמותר לייבש כביסה בחול המועד גם בחוץ ואין חשש למראית עין שמא כיבס במועד. וע’ סוכה י ע”ב

מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה כתונתא במיא, ואשתטחא אמטללתא. אמר ליה רב אשי: דלייה, דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה. – והא קא חזו ליה דרטיבא! – לכי יבשה קאמינא לך.

ולא הוזכר שם החשש גם ברטוב משום מראית עין, אלא אדרבא אם חזו דרטיבא אין חשש מראית עין.

יש הרבה דוגמאות שכתבו הראשונים לגבי שבת שהאיסור הוא משום מראית עין וחשד בהלכות שבת (ראה אנצלופדיה תלמודית ערך חשד, י. בשבת ובמועד).[1] מתוך אנצקלופדיה שם:

במילה בזמנה בשבת⁵³⁸, שלדעת ר’ אליעזר אם לא הביא האיזמל מבעוד יום מותר להביאו בשבת דרך רשות הרבים⁵³⁹, ובשעת הסכנה, שגזרו הגוים על המילה, מביאו כשהוא מכוסה⁵⁴⁰, הרי זה צריך לכסותו על פי עדים⁵⁴¹ – שנים, או אף המוהל עצמו ואחר עמו⁵⁴² – שיעידו שאיזמל של מילה הוא מביא, מפני החשד שהוא נושא שאר חפציו⁵⁴³.

באיסור הטמנה* בליל שבת בדבר שאינו מוסיף הבל⁵⁴⁴, אמרו בירושלמי שלדעת ר’ בא טעם האיסור הוא משום חשד⁵⁴⁵, שיאמרו שבישל בשבת⁵⁴⁶. על טעמים אחרים לאיסור זה, ועל החילוקים בדין שבין הטעמים, ע”ע הטמנה⁵⁴⁷: איסורה; הטמנת צונן.

אותה ששנינו: לא יצא אדם בשבת ברשות הרבים בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה⁵⁴⁸, אמרו בירושלמי שהטעם הוא מפני החשד, שלא יאמרו פלוני נפסק לו סנדלו – האחר – ותלאו תחת שחיו⁵⁴⁹. וראשונים כתבו טעם אחר לאיסור⁵⁵⁰. כשיש ברגלו מכה שמותר לצאת בסנדל יחיד, ע”ע מוציא.

וע”ש דוגמאות נוספות. בסוגיה ביצה ט’ ע”א מובא גם כן ענין מראית עין לגבי טלטול סולם לשובך:

משנה בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון ובית הלל מתירין

גמרא אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברשות הרבים דבית שמאי סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ובית הלל סברי שובכו מוכיח עליו אבל ברשות היחיד דברי הכל מותר איני והא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין.

להלכה נחלקו ראשונים, הרי”ף בשבת סב ע”א באלפס כתב:

גמ’ אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור והא אנן תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא כדתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר’ אלעזר ור”ש אוסרין הא מילתא אף על גב דהויא לה סתם מתני’ ומחלוקת בברייתא הויא לה הלכה כמחלוקת דברייתא דקאי רב כוותיה דמקשי’ מההיא דרב בפ”ק דע”ז (י”ב ע”א) דקאמר מאי אינו נראה[2] אילימא דלא מיתחזי והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור אלמא הכי הלכתא.

והר”ן במסכת ביצה ד’ ע”ב ברי”ף כתב:

אבל רבינו נסים גאון ז”ל כ’ דליתא לדרב משום דאשכחן כמה מתני’ דפליגי עליה דהתם בפר’ השוחט (ד’ מא א) אמר דשוחט אדם בגומא בחצירו ובשוק לא יעשה כן מפני שהוא מחקה את המינין ובפ”ק דמועד קטן (ד’ ח ב) אמרינן דעושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר אלמא דוקא בחצר אבל ברה”ר אסור והיינו דלא כרב ובפרק אף על פי (ד’ ס א) נמי אמר צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעה ואינו חושש ופסקינן לה התם אלמא ליתא דרב ולפי זה קי”ל כלישנא בתרא דרב חנן דמחלוקת ברה”י אבל בר”ה דברי הכל אסור:

אלא שקשה על האוסרים בחדרי חדרים, ממה שהביא רבנו ניסים גאון, ומגמרא כתובות דף ס’ ע”א שהביא, והובאה להלכה:

תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.

דבר זה הובא להלכה בשו”ע סימן שלו סעיף ט’:

צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעה, דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן.

ולמה התירו בצנעא? הרי כל מקום שאמרו חכמים אסור גם בחדרי חדרים?

וכתבו התוספות שם:

ממעכן ברגלו בצינעא בשבת – והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם (שבת דף סה.) שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים

וכן כתב המשנה ברורה בהלכה זו של מי שנשרו כליו במים שאינו שוטחן שמא יראוהו, בסימן ש”א:

(קסה) בחדרי חדרים – הטעם דלא חלקו חכמים בתקנתן. כתבו התוספות והרא”ש דוקא במקום שיש חשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור דאורייתא כגון כאן בכיבוס בזה אסור אפילו בחדרי חדרים משא”כ בדבר שהוא איסור דרבנן אפילו למה שיסברו הרואים לא החמירו לאסור בזה כ”א בפרהסיא והובא דבר זה במ”א וט”ז ושארי אחרונים.

וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה שם, שאף שיש חולקים על תוספות ואוסרים בחדרי חדרים גם אם החשד לאיסור הוא לאיסור דרבנן, בכל זאת אפשר לסמוך על זה:

ואף דלאו מילתא דפסיקא הוא דהר”ן בפ”ק דיו”ט תירץ תירוץ אחר על קושית התוספות וגם מהסוגיא דשבת ס”ה משמע דרב כייל בכל מילי וכמו שכתב המ”א בעצמו מ”מ נראה דיש לסמוך ע”ז לדינא משום דיש כמה פוסקים [הר”ן גאון ורז”ה וספר התרומה] דלא ס”ל כלל הא דרב ונהי דבעיקר דינא דרב אין לסמוך עליהם דהרי”ף והרמב”ם והרא”ש והסמ”ג והר”ן כולם פסקו כוותיה דרב וכמו שכתב הב”י עכ”פ באיסור דרבנן יש לצרף לזה דעת המקילין הנ”ל שלא לאסור מפני מראית העין כ”א נגד העם ולא בחצרו.

אבל יתכן להסביר את זה באופן אחר, בתשובות חסד לאברהם (רבי אברהם תאומים, נכד בעל החוות דעת, נפטר תרכ”ח 1868) סימן כא כתב:

ומצאתי דאתי לידי כתבי קודש ממו”ז בעל חות דעת ז”ל חידושים על הלכות שבת וברמיזה בעלמא ירד לתכלית הביאור בזה. כי חשדא ומראית עין שני ענינים נפרדים הם ורחוקים זה מזה דהרי בדבר שאסרו משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור ובדבר שגזרו משום חשדא בצינעה שרי וע”כ דמראית העין היינו בדבר שנראה בעיני העולם לאיסור ברור ולכן גזרו אף בחדרי חדרים דכל שיודע לשום אדם בעולם יהיה מי שיהיה והוראי והוא רואה שעושה איסור ברור ואיכא מראית עין ולכן גם ברבים[3] שייך חשדא, דמה מועיל מה שהם רבים ולא חשידי אם האיסור נראה ברור בעיניו. מה שאין כן חשדא ל”ש רק בדבר שהוא ספק השקול אם עושה בהיתר או באיסור ואם עושה כן בפרהסיא יאמרו אנשים שיחשדו בכשרים שעושה איסור ולכן בצנעה מותר דאף אם יודע לאחד שעושה כן יוכל להיות שיתלה שעושה בהיתר ולכן ברבים לא חיישינן דלא חשידי, כמו דאמרינן בש”ס תרי לא חשידי עכ”ד ודפח”ח.

ולדבריו אין מקום לשאלת התוספות, משום שלמעך עשבים בצינור זה לא גזירה שנגזרה משום מראית עין אלא חשש חשד, ואם כן בצנעא יש להתיר. אבל אם כן הרי בתוספות שמחלקים בין איסור תורה לאיסור דרבנן לכאורה מוכח שדעתם שלא כחילוקו של החסד לאברהם.

הוא אמר את דבריו כדי להסביר את שיטת המגן אברהם שהובאה במשנה ברורה בסימן רמ”ד[4] ס”ק יג:

והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר. ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב המ”א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על טעמו ודעתם דאין נ”מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע”ש טעמו דיש ח”ה בדבר וכדלקמיה.

פסקי תשובות שם: “וכבר דנו פוסקי זמננו לענין פינוי מכולות ופחי אשפה בימינו בשבת וביו”ט, ויש שכתבו להתיר לקחת חברה נכרית בקבלנות שתפנה האשפה גם בשבת וביו”ט, ויש שכתבו שאין להתיר אלא בשעת הדחק, דעדיין יש בזה משום פרהסיא וחילול השם וכו’.”

ובשו”ת דבר יהושע ח”ג סימן עא כתב:

וגם יש לומר דהמג”א לא מיירי רק בזבל של סוסים ובהמות שמלאו את הרחוב משא”כ אשפה משיורי אוכל ורקובי פירות וירקות שמרבים את הזבובים ומעפשים את האויר ויש לחוש לחולאים ח”ו היא לפנותם ואפי’ מחמת ריבוי הזבובים דאיכא צערא דגופא יש מקום להקל ועדיף טפי ממקום פסידא ועל כן נלענ”ד שאין להחמיר לפנותם ע”י עכו”ם וכ”ש מנינו בעוה”ר וד”ל כ”ז רק מה שהעלו רעיוני בלי עיון היטב וחיפוש בספרים רק להעיר, יהושע ארנברג.

וע’ ר”ן שם שכתב שני הסברים אחרים לחלק בין צינור שמותר בצנעה ובין דבר של מראית עין שאסור בצנעה, ואין ראיה מצינור שאין הלכה כרב האומר שכל דבר האסור מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור:

אלא מההיא [ראיה שמותר בחדרי חדרים] דתניא התם [דף ח ב] ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו”ט רשב”ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעה בתוך ביתו הוא דאיכא למידק עליה מאי מהני לן צינעה. וחלקו ואמרו דכשחושדין אותו בדבר שאלו עשאו עבד איסורא בהכי אמר דאפילו בחדרי חדרים אסור כהולכת סולם ונפלו כליו למים אבל היכא שחושדין אותו שסוברין שהוא עושה איסור ואינו עושה אותו בכי ה”ג בצנעה שרי והיינו ההיא דארון וההיא דצנור שעלו בו קשקשין שכיון שהדבר מותר אלא שהרואים טועים וחושבים שהוא אסור דוקא במקום רואים הוא דאסור אבל שלא במקום רואין שרי כיון שאין חושדין אותו בדבר שהוא אסור אלא בדבר שהן סוברין שהוא אסור.

ואיני אומר כן אלא הנהו לא שייכי בדרב כלל דרב ה”ק דכל דבר שהוא מותר גמור וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד אין לחלק בו בין רה”ר לרה”י שאם אתה מתיר לו ברה”י אף הוא יעשה כן ברה”ר כיון שהדבר מותר ויאמר אין כאן רואים וכן נמי יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברה”י ולאסור לגמרי אבל ההיא דארון וצינור ודכוותייהו לא שייכי בדרב כלל דאדרבא מצד עצמם אסורין הן ומפני הצורך והדוחק התירום דארון מלאכה גמורה היא וצינור נמי הא אמרינן עלה בפרק אף על פי (דף ס א) דמתקן כלאחר יד הוא אלא דבמקום פסידא לא גזור רבנן הלכך כיון דאסירי לא רצו חכמים להתירן אלא בצינעה וליכא למימר נמי שלא יתירום כלל דאי אפשר בלאו הכי וליכא למיחש נמי שמתוך הצינעה יבא לידי פרהסי’ שכיון שהדבר אסור בעצמו ישמע לך משא”כ בדבר שהוא מותר בעצמו וא”נ אמרת דאיכא למיחש אי אפשר בלא”ה.

לחילוק ראשון, נראה שההסבר הוא, שאם חושדים אותו שהוא עשה איסור אסור גם בחדרי חדרים. אבל אם טועים במה שעושה עכשיו שהוא אסור וזה אינו אסור, מותר בצנעה.

להסבר שני, בצינור אדרבא, מדובר באיסור שחכמים הוצרכו להתיר, ומשום הדחק התירו רק בצנעה, וזה היתר מיוחד, ולכן לא שייך לשאול שהרי אסור בחדרי חדרים, כיון שמדובר בהיתר מיוחד.

אלא ששם בחסד לאברהם עצמו כתב חילוק אחר בין מראית עין ובין חשד:

וע”ש שכתב על דברי הנתיבות שאין תירוצו מספיק ליישב כל המקומות הסותרים זה את זה בענין זה, “דכמה פעמים מצינו שאסרו משום מראית עין אף בדבר שאינו נראה לאיסור יותר מלהיתר כמו בהאי דביצה יד ע”ב דלא ישלחנו בשורה משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגגא דאברו אף ברבים דלא חשידי ואינו נראה לאיסור יותר מלהיתר:

ולכן אנו צריכין להוסיף תבלין לדברים אלו, דמראית עין היינו בדבר שנראה בעיני העולם להיתר, ובראותם שפלוני עושה הדבר הזה ילמדו ממנו להתיר דבר האסור ולכן אף ברבים גזרו דאדרבא הרואה שרבים עושים כן אומר דבודאי התירא קעבדי ואפילו בחדרי חדרים אסור. דאם יודע לשום אדם מזה יפרסם ההיתר שלמד ממעשה ההוא. משא”כ היכי דאסרו משום חשדא היינו בדבר שיסברו שעושה באופן שאין לו צד היתר ועושה איסור בשאט נפש ואיכא לעז ובזה ברבים לא גזרינן דלא חשידי לעבור במזיד ויתלה שעושים בדרך היתר וכן בצנעה לא גזרינן דבודאי לא יעשה ד”ז שמביאו לידי חשד עובר עבירה רק בפני מי שיודע שיש כאן דרך היתר.

אלא שיש לברר, האם יש איסור כללי של מראית עין, ובכל דבר שיש בו חשד צריך לחשוש למראית עין. או שרק דברים שחז”ל אסור בפירוש משום חשד ומראית עין זה אסור, אבל אין להרחיב את הגזירה לדברים נוספים?

בענין זה מובא באנצקלופדיה תלמודית (ליד הערה 219), בשם פרי תאר:

ויש מהאחרונים שכתבו שאיסור שאסרו הראשונים מפני מראית העין אינו בכלל הגזירות, לומר שאין להם לגזור גזירות מדעתם, אלא הוא תיקון לכתחילה לחשש שיטעו הרואים, ולכן כל שאפשר לתקן בלא טירחא יש לנו לאסור לכתחילה משום “מהיות טוב אל תיקרא רע”.

אבל יתכן שזו מחלוקת שנחלקו לגבי דבר שאסור משום מראית עין, אבל בדבר שאין מקום לחשד וחשש, האם אפשר לבטל את הגזירה? כתב מגיד משנה הלכות שחיטה (לר’ יהודה כלץ) פרק ב הלכה כ:

והוי יודע שיש מי שכתב שאין כל אלו הדינין אמורים אלא בזמן שיש מקדש וקרבנות נוהגין אבל בזמן הזה שאין מקדש ואין קרבנות נוהגין אפילו שחט לאחד מכל אלו הנזכרים שחיטתו כשרה דליכא למיחש לרואים. והראב”ד הכריע לאסור אפילו בזה”ז והודו לו רוב הפוסקין וכן נראה דעת רבינו ז”ל:

וכן אף על פי שאסרו חכמים ללבוש בגד העשוי ממשי עם צמר, לפי שהמשי דומה לפשתן, בזמן הזה שהמשי מצוי והכל מכירים אותו מותר, שכבר אין כאן מראית העין. ע’ שו”ע יו”ד סימן רצ”ח סעיף א’:

אין אסור משום כלאים, אלא צמר רחלים ואילים עם פשתן. אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכל שאר מינים, מותרים בפשתן. וכן קנבוס וצמר גפן וכל שאר מינים, מותרים אפילו בצמר רחלים ואילים; וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שדומה לפשתים. וכן כלך, והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר, אסרוהו מפני מראית העין עם הפשתן. והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן.

ואם כן גם דברים שכתוב בהם שאסורים משום מראית עין, אם בטל הטעם בטל האיסור, וזה מוכיח שלא היתה זו גזירה פרטית אלא איסור כללי שקשור לחשד.

ואם כן גם בגזירות ששיכות משום חשד ומראית עין בשבת, אין להתיר בין השמשות ככל שבות משום שאין זה איסור שבת. אבל במ”ב סימן ש”א ס”ק קסו כתב שבין השמשות מותר:

(קסו) אסור – ע”כ אלונטית שמביאו בע”ש כשהוא לח מבית המרחץ ישטחנו לנגבו מבעוד יום ולא ימתין עד אחר שקיעה ועיין לקמן בסימן שמ”ב דמוכח שם דאם הוא צריך לו למחר לצורך שבת יש להקל לשטחו בבין השמשות אך שיזהר שלא יסחטנו:

אבל לפי מה שכתבנו לעיל שאין זה תקנה מיוחדת אלא זה שזו גזירה בכל מקום שיש בו חשד, אין מקום להתיר בין השמשות.

נספח:

מתוך שאלה שנשאל הרב אשר וייס אם מותר להכנס למסעדה לא כשרה כדי לקנות דבר שהוא כשר בלי חשש:

בשו”ת אגרות משה או”ח ח”ב סימן מ’ דן בשאלה זו, אם מותר לשומרי תורה ליכנס למסעדה לא כשרה לשתות מים וכדו’, וכתב שאסור משום מראית עין. אך במקום צער כמו מצוקת רעב וצמאון התיר, מהא דכתובות ס’ ע”א דבמקום צער התירו בחדרי חדרים דבר שיש בו מראית עין, ומשו”כ פסק אם מצטער הוא מותר ליכנס ישראל רק אם אין יהודים בסביבה, ואם יש שם מבני יש לו להודיע. הם לא נכנסים לאכול שם אלא לשתות וכדו’ כדי למנוע חשש מראית עין, עי”ש.

ולא הבנתי דבריו כלל דבאמת לא אמרו שם דהקילו במראית עין משום צער, אלא דבמקום צער ופסידא התירו מלאכה כלאח”י, ומשום כך התירו לגונח לינוק, והתירו למעך ברגליו צינור שעלו בו קשקשים ע”ש….

אבל מטעם אחר נראה בזה משני צדדים:

א: יש לעיין אם חשש מראית עין דין כללי הוא ויש לדון בכל דבר לפי המקום והזמן אם יש בו מראית עין, ואם יש, אסור הוא, או שמא אין לנו אלא את מה שאסרו חז”ל משום מר”ע ועליהם אין להוסיף כשם שאין. בידנו להוסיף על השבות בשבת ועל השניות בעריות וכדו’ בשאר איסורים דרבנן דאין לנו אלא מה שאסרו חכמים.

וכבר נחלקו בזה גדולי האחרונים דהנה כתב המג”א בסימן תס”ג ס”ק ה’ “ובקושטנטינא נהגו איסור לעשות פאטשילש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאיחלופי”. ובמחצית השקל שם שמקור הלכה זו בכנסת הגדולה שהביא מעשה שהיה בעיר הנ”ל שאשה אחת בראותה חברתה מטגנת בקמח מצה טעתה לחשוב שמותר לטגן בפרורי לחם ונכשלו באכילת חמץ בפסח, ומשום מעשה זה אסרו משום מראית עין, אך הפרי חדש בסימן תס”א ס”ק ב’ חלק עליו וכתב דאין בידנו לתקן גזירות ולאסור את המותר משום מראית עין עי”ש. וכ”כ הפר”ח ביו”ד סימן פ”ז סק”ז דמותר לאכול בשר החיה ללא ניקור החלב אף שנראה כבשר בהמה עי”ש. הרי שנחלקו הפוסקים בשאלה זו. אמנם ביו”ד סימן פ”ז ס”ג כתב בפרי תואר שם סק”ט דאף לדעת האוסרים אין זה מעיקר הדין אלא מהיות טוב ראוי לנהוג ולהחמיר ובפרט במה שנכשלו בו לעשות סייג וגדר להרחיק את האדם מן העבירה בדבר שאין בו צער וטרחה, עי”ש.

ומ”מ נראה דבשעה”ד ובמקום וטורח יש לנקוט עיקר לדינא דאין איסור מראית עין אלא במה שאסרו חז”ל וכמבואר.

ב: כל גדר מראית עין רינג לפי המקום, הזמן והענין. ויש דבר שאמש היה בו מראית עין שדשו בו רבים שוב אין בו מראית עין. כך מבואר להדיא ביו”ד סימן רח”צ סעיף א’ “אין אסור משום כלאים אלא צמר רחלים ואילים עם פשתן אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכל שאר מיני מותרים בפשתן וכן קנבוס וצמר גפן וכל שאר סוגי מותרים אפילו בצמר רחלים ואילים. וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר לפי שדומה לפשתים וכן קלח והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר אסרוהו מפני מראית העין עם הפשתן. והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן”.

ועיין עוד שם בסעיף ב’ “רחל בת עז צמרה אסור עם פשתן מפני מראית העין” וברמ”א הוסיף “ואסור לתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר במקום דלא שכיח קנבוס משום מראית העין, ובמקום דשכיח שרי”.

הרי לן להדיא דאף במה שאסרו חז”ל משום מראית עין, שהרי עצם ההלכה דאסרו משי בצמר משנה היא בפ”ט ממסכת כלאים משנה ב’ ומ”מ בזמן שאין חשש מראית עין משום שהמשי מצוי ואין חשש שיחליפוהו בפשתן אין בו איסור, וכ” כ הרע”ב במשנה שם. וק”ו במה שלא נאסר ע”י חז”ל.

ומתוך כך יש לעיין במש”כ בשו”ע או”ח סימן תקי”ח סעיף ד’ “מותר לטלטל סולם של שובך… אבל סולם של עליה אסור בטלטול”. וטעם איסור זה מבואר בביצה דף ט’ ע”א שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. וכתב הט”ז שם סק”ד “ואע”ג דהשתא אין צריך להטיח גגים שלנו משום שהם משופים, מ”מ גזירת חכמים לא בטלה, דמ”מ יש לטעות ולומר שרוצה להוציא לאיזה צורך תיקון הגג שלו.

וצ”ע בכונתו במש”כ “מ”מ גזירת חכמים לא בטלה”, האם כונתו לגדר כללי דגזירות חכמים אין בטלות אף כשהטעם בטל, ולפי”ז קשה מהא דיו”ד רח”צ דחזינן דמראית עין אני, וכשהשתנה הענין ושוב אין בו. מראית עין בטלה הגזירה. ומשו”כ נראה יותר דעיקר כונתו כהמשך דבריו, דגזירת חכמים לא בטלה דמ”מ יטעו לומר שהוא רוצה לעשות תיקון אחר על גגו.

אך בשוע”ה שם סעיף ח’ כתב כדברי הט”ז אלא שהשמיט את המשך הדברים דגם בזמנינו יש חשש מראית עין וכתב רק מ”מ גזירת חכמים לא בטלה, עי”ש. ולכאורה משמע מפשטות דבריו דאף אם אין כלל חשש מראית עין מ”מ גזירת חכמים לא בטלה, אך הדברים נסתרים מסעיף מפורש בש”ע, כמבואר.

ומשו”כ נראה גם בכונתו דקיצר בדבריו, אך כונתו כדברי הט”ז דגם בזמנינו לא בטל חשש מראית עין כמבואר.

ומ”מ מבואר דכל שלפי המקום והזמן ומציאות החיים אין בו משום מראית עין, ואדם הגון מן הישוב ידונו לכף זכות שוב אין בו איסור משום מראית עין. נהגו בענינים רבים. ולדוגמה בעלמא אכתוב גילוח הזקן באופן המותר דאין בו משום מראית וכבר התירו פרושים את הדבר דכיון דידוע שיש דרך להתגלח באופן המותר למה ישדו באדם מישראל שעשה באיסור לעשות בהיתר.

וכך גם לגבי פאות נכריות, אף שהיא מקום לאסור משום מראית עין דנראה דהאשה יוצאת וראשה פרוע, כיון שידוע שרבות בנות עשו חיל ונשים צדקניות יוצאות בפאות נכריות שוב לא אסרינן משום מראית עין.

ונראה כן גם בני”ד דמאחר ומסעדה זו מיועדת בעיקר לעובדים של חברות השוכנות בבית ואין מקום אחר שנוח לאכול בו, למה יחשדו בכשרים מישראל שהם נכנסים לאכול בשר תמותות כאשר מסתמא נכנסת לאכול בשר שחוטות, וכי שבקי התירא לעבוד איסורא, וכך גם לגבי פגישות עסקים. כנ”ל. ומשו”כ נראה עיקר דלאחר שרבים נוהגים כן שוב אין בו איסור מראית עין.

ומ”מ נראה דראוי להמנע מלהיכנס למסעדה שאין בה הכשר ראוי הנראה שהוא נכנס לבלות ולהתארח לסעודה, שהרי נתבאר לעיל שמותיות טוב ראוי להתרחק מכל שמץ מראית עין בדבר שאין בו צער וטורח, ובפרט במקומות שידועים לשמצה, אך במסעדות שבמקומות עבודה וכדו’, אין בזה איסור כלל כמבואר.

[1] וכן לגבי שימוש בשעון שבת, ע’ אגרות משה או”ח ח”ד סימן ס’. ולגבי שימוש במכשיר עם מתקן של צומת כשלא ידוע שזה בהיתר וכו’ וכו’

⁵³⁸ . ע”ע מילה.

⁵³⁹ . ע”ע הנ”ל.

⁵⁴⁰ . משנה שבת קל א.

⁵⁴¹ . שם.

⁵⁴² . בעיא שלא נפשטה בגמ’ שם. ועי’ אגרות משה או”ח ח”ב סי’ סד, שדי בעדים בשעה שמתחיל להוציא.

⁵⁴³ . רש”י שם ד”ה מכסהו וד”ה משום חשדא, וכעי”ז בפיהמ”ש שם. ועי”ש באג”מ שצריך שיהיו כשרים לעדות.

⁵⁴⁴ . ע”ע הטמנה: איסורה.

⁵⁴⁵ . ירושלמי שבת פ”ד ה”א.

⁵⁴⁶ . קה”ע שם, וע”ע הנ”ל, ציון 23.

⁵⁴⁷ . כרך ט.

⁵⁴⁸ . משנה שבת ס א. וע”ע מוציא.

⁵⁴⁹ . ירושלמי שבת פ”ו ה”ב, והובא ברש”י ומאירי שבת שם.

⁵⁵⁰ . עי’ רש”י שם בשם רבותיו, ועי’ מאירי שם שכ”ה בגמ’, ולפנינו אין, וע”ע מוציא.

[2] ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה מותר נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה מותר

[3] ע’ יבמות כה ע”ב: “מתני’. החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה – הרי זה לא ישאנה; מיאנה או שחלצה בפניו – ישאנה, מפני שהוא ב”ד. גמ’. הא התירה – ישאנה, במאי עסקינן? אילימא בחד, חד מי מצי מתיר? והאמר (רב אמר) ר’ חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא: התרת נדרים בשלשה! ואלא בתלתא, מי חשידי? והתנן: מיאנה או שחלצה בפניו – ישאנה, מפני שהוא בית דין! לעולם בחד, וכדאמר רב חסדא אמר ר’ יוחנן: ביחיד מומחה, הכא נמי ביחיד מומחה.”

[4] שם בסעיף א’ הובא דין קבלנות: “פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר; בד”א, בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת, אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת…” – ולכן אסורה מלאכה במחובר ובפרהסיא, הרי שיש כאן חילוק בין בפרהסיא ובין חדרי חדרים.