ב”ה עש”ק משפטים תשע”ז
30 בענין מתעסק
שמירת שבת כהלכתה פרק א’ סעיף ל’, מתעסק:
ל. “מתעסק” כאמור לעיל מן הכתוב במלאכת המשכן לעשות בכל מלאכת מחשבת למדים חז”ל שחייבים על עשיית מלאכה בשבת רק כאשר עושים אותה במתכוון, כלומר תוך שימת לב למה שעושים, ובאין שימת לב אין כאן מלאכת מחשבת אלא מתעסק והעושה פטור (אבל אסור). לדוגמה הנשען על הקיר ובלא שימת לב נלחץ מתג החשמל ונדלק האור הרי זה “מתעסק” ופטור
וכן מלאכת העברה ברשות הרבים בשבת, כדי לחייב את העושה אותה, יש לו להעביר חפץ לאורך ארבע אמות ברשות הרבים. אך אם נתכוון לזרוק את החפץ למרחק שתי אמות, כלומר זריקה שאין בה כל איסור, וזרקו ארבע אמות פטור, שהרי לא נתכוון לעשות מלאכה אסורה; וכן אם היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא ידע על כך, או ששכחה, וקם ונתגלגלה לאורך ארבע אמות ברשות הרבים פטור; היוצא מרשות היחיד לרשות הרבים ושכח שיש דבר בכיסו והוציאו מרשות לרשות אינו חייב על הוצאתו מכיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, דהיינו שיוציא חפץ מרשות לרשות במתכוון. וכן הנועל דלת של בית ונתברר לו שבעל חיים ניצוד בנעילתו פטור, ואין הוא חייב לפתוח את הדלת כדי לשחררו.
נתכוון להרים ירק תלוש ונמצא שתלש ירק מחובר פטור כי הרי לא נתכוון כלל לתלוש את המחובר, ואפילו נתכוון לחתיכה, כגון שנתכוון לחתוך ירק בחושבו שהוא תלוש, ונמצא מחובר וחתכו פטור, והוא הדין כאשר התכוון לחתוך ירק שהוא תלוש ונמצא שחתך ירק אחר שהוא מחובר פטור. וכן המתכוון לעשות מלאכה ונעשית בפחות מכוונתו פטור כיצד התכוון להוציא חפץ לפניו (והרי החפץ שמור) ובא לו לאחוריו פטור, שהרי התכוון להוציאו בשמירה מעולה והוציאו בשמירה פחותה. וישנם סוגים נוספים של מתעסק אבל אין כאן המקום להאריך.
שני נושאים יש לברר בסוגיה זו: א. הגבול שבין מתעסק לבין שוגג, למשל בדוגמה של נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר. ב. האם מתעסק הוא רק פטור מקרבן או שאין בו איסור לגמרי. ונפ”מ למה שכתב בשש”כ אם אדם נשען על הקיר בשבת ועלול להדליק את החשמל, האם צריך לאפשרושי מאיסורא?
בגמרא כריתות יט ע”ב יש כמה דוגמאות למתעסק, מתעסק בשבת לגבי נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, ובנתכוין לחתוך מחלוקת אביי ורבא, ולגבי מתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ואם כן מוכח שדין מתעסק הוא בכל התורה כולה.
בגמרא כריתות יט ע”א אומרת הגמרא שרבי אלעזר שלא דורש מהפסוק “אשר חטא בה” “עד שידע במה חטא”, ולכן לרבי אליעזר אם חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל לרבי אליעזר חייב חטאת ורבי יהושע פוטר. ורבי אליעזר דורש מהפסוק “אשר חטא בה”: “פרט למתעסק”:
תניא א”ר אליעזר מה נפשך אי חלב אכל חייב אי נותר אכל חייב אי אשתו נדה בעל חייב אי אחותו בעל חייב אי בשבת עשה מלאכה חייב אי ביה”כ עשה מלאכה חייב אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה מיבעי ליה פרט למתעסק.
ובגמרא ע”ב למדנו:
מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב [דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב] שכן נהנה (ואי) [אלא] מתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה.
לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי משכחת לה כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר.
דאיתמר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור מאי טעמא דהא לא איכוון לשום חתיכה לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אביי אמר חייב דהא איכוון לשום חתיכה רבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא.
ומה שאומרת הגמרא שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור משום דלא איכוון, לכאורה קשה, הרי כל שוגג לא התכוין לאיסור ומדוע זה קל יותר? וכתב רש”י שם:
מתעסק בחלבים – כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן.
מתעסק בעריות – כגון נתכוון לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה (ע’ שימ”ק שהתקשה בזה) היא אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובאה אחותו במקומה ולא דמי לשוגג דשוגג כגון שנתכוון לזו עצמה וסבור שהיא אשתו.
אלא מתעסק בשבת – להכי אתא קרא למיפטריה מתעסק בשבת מפרש לקמיה.
מלאכת מחשבת – שחשב ונתכוון למלאכה זו עצמה.
משכחת לה – מתעסק בשבת כגון שנתכוון כו’.
להגביה – פטור לדברי הכל דהאי מתעסק הוי דלא נתכוון לשום חתיכה.
היינו ששוגג הוא שטעה בחתיכה זו עצמה וחשב שהיא מותרת. אבל אם טעה ועשה דבר אחר ממה שרצה, זהו מתעסק. והתוספות שם ד”ה דהא הוסיפו:
דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא – ואם תאמר שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוון לאיסור ויש לומר בכל התורה כולה כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוון לדבר שהוא היתר לכולי עלמא אם היה כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק.
וע’ נתיבות שלום סימן יז:
כתבו תוס’ כריתות יט ד”ה דהא וז”ל אומר מותר הוא בשוגג בדבר שידוע לנו שהוא איסור. אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכולי עלמא אם הי’ כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק עכ”ל וכוונתם היא דמתעסק טועה במציאות ולפי טעותו אכן יש כאן היתר ובכה”ג פטרתו תורה מתטאת משא”כ שוגג המציאות ידועה לו והוא שוגג רק בדין שסבור הוא שמציאות זו מותרת ואנו יודעים שהיא אסורה.[1]
אבל יש לדון על שאלה נוספת שעולה מתוך הסוגיה ויש לה היבטים מעשיים לגבי השאלה האם מי שמתעסק אינו איסור כלל, או שרק פטור מחטאת אבל יש איסור. ונפ”מ אם יש דין אפרושי מאיסורא במתעסק.
בגמרא כריתות הנ”ל שמואל פוטר ממתעסק משום שאינו מלאכת מחשבת. אם כן מדוע צריך פסוק לפטור מתעסק בשבת? והרי רש”י מפרש את הגמרא בע”ב שדברי רבי אליעזר שממעט מתעסק הוא בשבת (וגרס בגמרא כריתות יט ע”ב במקום “ ואי מתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה” “אלא מתעסק בשבת”. ואם מדוע צריך שני לימודים?
רש”י הקשה שאלה זו בדף יט ע”א וכתב:
מבעי ליה פרט למתעסק – כגון נתכוון לזו ועשה אחרת ואי קשיא אם כן דר”א אית ליה דרב נחמן האי בה דדריש ר’ אליעזר פרט למתעסק לא צריך דממלאכת מחשבת דמייתי רב נחמן מצי למילף נראה לי דר”א לית ליה דרב נחמן דדריש מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא משמע ליה ההיא דרשא ולא מייתי דרב נחמן אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור אבל לרבי יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיוודע לו במה חטא איהו דריש כרב נחמן מלאכת מחשבת אסרה תורה.
לדעת רש”י לרבי אליעזר לא צריך את דרשת מלאכת מחשבת. ולרבי יהושע שאין לו לימוד למתעסק, פטור מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת.
אבל דעת התוספות בשבת ובכריתות שאין קשר בין שני האופנים, שפטור שבת משום מלאכת מחשבת זה כשנתכוין לחתוך את זה וחתך מחובר אחר. אבל אם נתכוין להגביה תלוש ונמצא שהוא מחובר, בזה גם אביי וגם רבא מודים שפטור משום מתעסק. ולרבא אף בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר.
כלומר, שלדעת התוספות, אם נתכוין לחתוך ונמצא שהוא מחובר, הרי זו כן מלאכת מחשבת ופטור רק משום שמתעסק. ולכן גם בשבת לשמואל הצורך בדרשת פרט למתעסק היא במקום שנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר. אבל אם נתכוין לחתוך את זה וחתך אחר פטור משום מלאכת מחשבת. וז”ל התוספות שבת ע”ב ע”ב ד”ה נתכוין:
ונראה לר”ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהיה מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי ליה רבי אליעזר בפרק ספק אכל (שם יט:) פרט למתעסק והכי איתא התם בהדיא דקאמר עלה לרבא משכחת לה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי שנתכוין להגביה את התלוש כו’ ושמואל דפטר מטעם מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו…
אבל לרש”י מחלוקת אביי ורבא היא כשהוא נתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר, ע’ תוספות שם שכן הבינו ברש”י. ואם כן מדוע צריך פטור מתעסק, והרי פטור משום מלאכת מחשבת? על זה כתב רש”י בדף יט ע”א שאכן אם דורשים פטור מתעסק, לא צריך פטור מלאכת מחשבת (לפחות לגבי מתעסק), ואם סוברים פטור מלאכת מחשבת, לא צריך את דרשת מתעסק, כי אכן שניהם אותו דבר.
ומתוך הדברים עולה: שלשיטת רש”י אם נתכוין להגביה תלוש ונמצא מחובר הרי זה שוגג וחייב קרבן, ולתוספות, זה מתעסק שפטור.[2]
והתוספות בסנהדרין ס”ב ע”ב ד”ה להגביה אמרו תירוץ נוסף:
להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פ”ה דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בפרק ספק אכל (כריתות דף יט.) פרט למתעסק וקשה למה ליה לשמואל במתעסק בשבת טעמא דמלאכת מחשבת ת”ל מבה וי”ל דה”ק בשבת פטור אף על פי שנהנה משום מלאכת מחשבת ועי”ל מתעסק דפטר הכתוב מבה התם היינו כדמפרש התם לרבא משכחת לה כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דהיינו ונמצא שהוא מחובר דנעשית מחשבתו דאי מחובר אחר אפילו היכא דנתכוין למחובר פטור…
מכל מקום מתוך דברי רש”י שאומר שלרבי אליעזר לא צריך את דרשת מלאכת מחשבת (או שסובר שבכה”ג אין חסרון של מלאכת מחשבת) משמע שכמו שמלאכת מחשבת היא פטור לגמרי, גם מתעסק זה פטור לגמרי (ואולי רק איסור דרבנן יהיה בשניהם).
בהערה קל כתב הרב נויבירט:
והנה מחלוקת הפוסקים אם מתעסק נקרא עבירה, אלא דגזה”כ דבכה”ג פטור מחטאת, או נאמר דלא הוי מלאכה כלל. ע’ שו”ת רע”א סימן ח’, וע”ש דכל זה בשאר עבירות, אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אין זה מלאכה כלל לכו”ע.
אם זו אינה מלאכה כלל, אין דין אפרושי מאיסורא בכה”ג. אבל רע”א דן בשאלה זו בתשובה ח’:
על שאילתו מי שאינו יודע שזהו מלאכת איסור אם מחוייבים להפרישו.
ומקשה רע”א על גמרא בבבא קמא כו ע”ב, ז”ל הגמרא:
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה לענין גלות פטור לענין עבד פלוגתא דרשב”ג ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחרות רשב”ג אומר ושיחתה עד שיתכוין לשחתה.
ומקשה רע”א, מדוע צריך לאופן זה את הלימוד ממלאכת מחשבת, והרי כאן זה מתעסק שהרי האבן שבחיקו לא הכיר בה ונפלה, ולכן פטור משום מתעסק ולא משום מלאכת מחשבת.
וכתב רע”א:
ונ”ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ”מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל.
ולכן מפרש רע”א אחרת את הגמרא בב”ק:
א”כ י”ל דמש”ה נקיט בסוגיין מטעם מלאכת מחשבת היינו די”ל מה דאמרינן לענין נזקין חייב לענין שבת פטור, היינו לומר דאם הנפילה מחיקו היה בשבת חייב לשלם הנזק ופטור משום שבת, דלא אמרינן ביה קלב”מ כדין חייבי מיתות שוגגין כיון דלא היתה מלאכת שבת, לא נעשה כלל מלאכת שבת, אלא דאלו אתרו ביה והיה יודע שהאבן בחיקו אז היתה נקראת מלאכה ואם הי’ מודיעים אותו מהאבן בחיקו ולא אתרו בו אז היו בכלל חייבי מיתות שוגגין אבל עתה כיון דלא ידע מהאבן שבחיקו, לא נעשה המלאכה ולא מקרי ח”מ =חייבי מיתות= שוגגין, אבל בלאו טעמא דבעי מלאכת מחשבת אלא מטעם מתעסק דפטור גם בשאר אסורים, היינו גם מחטאת, אבל מ”מ מקרי מלאכה, והוי שגגת מלאכה בלא חיוב חטאת והיה פטור מלשלם הנזק, דהוי חייבי מיתות שוגגין ודוק.
כל זה לחידוש רע”א שיש איסור במתעסק, מלבד שבת ששם הפטור הוא משום שלא הוי מלאכת מחשבת. אבל הנתיבות בספר חוות דעת נראה שחולק על רע”א וסובר שאין איסור בכלל, והביאו רע”א בתשובה שם:
וראיתי לידידי בעל חוות דעת בספרו מקור חיים (בסי’ ת”ל) הקשה בלא ידע שחמץ בביתו אמאי נקטו הפוסקים דהוי שגגת עבירה, הא הוא מתעסק דלא ידע כלל דחמץ בביתו, ונדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה. ולענ”ד עיקר דמתעסק מקרי ג”כ עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו.
לפי החוות דעת אם זה מתעסק אין זו שגגה בכלל, אבל לרע”א זו עבירה.
וע’ שם ברע”א שהוכיח מתוספות שבת י”א ע”א ד”ה שמא ישכח ויצא, שהוכיח ממנו שבמתעסק יש איסור דרבנן:
שמא ישכח ויצא – אליבא דרבא דאמר לא גזרי גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא בפ”ב דב”ק (דף כו:) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא.
משמע מתוספות שלאביי שגוזרים גזירה לגזירה לא צריך לפרש כמו שפרשו אלא כפשוטו חשש שמא ישכח את המחט, והרי זה מתעסק ופטור לגמרי ומדוע יהיה כאן איסור דרבנן, וכותב רע”א:
מבואר מדבריהם דלאביי דגזר גזירה לגזירה היה ניחא דמתעסק הוא עכ”פ דרבנן, ובפשוטו תמוה איך שייך דיאסרו חז”ל מתעסק הא לא ידע שעושה כן ולאיזה ענין יאסרו חכמים לעשות כן, הא כיון דלא ידע כלל שעושה מלאכה זו דחשב שהוא תלוש לא ידע כלל שיש עליו איסור דרבנן.
אלא שאם גם על מתעסק יש גדר שוגג אלא שפטור מקרבן, מובנים דברי התוספות.
אבל כאמור, מהסוגיה בכריתות משמע שאין שום איסור במתעסק. וע’ סיכומו של הרב נויבירט בהערה ק”ל שהובאה לעיל: “ע’ שו”ת רע”א סימן ח’, וע”ש דכל זה בשאר עבירות, אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אין זה מלאכה כלל לכו”ע”.
בספר מאור השבת חלק ד’ סימן יז הערה צז עמ’ קצז כתב בשם הגרש”ז בתשובה לשאלה האם אפשר להקליט במוצאי שבת שיחה שהרב נותן והוא עדיין בתוך סעודה שלישית: “אסור להכשיל גם למי שהוא רק כמתעסק, כי יש לחשוש דמ”מ גם במלאכת שבת חשיב רק כשגגת עבירה. וגם אין זה חישב כלא ניחא ליה כיון שזה רק מפני איסור שבת שהרי בימות החול ניחא ליה עכ”ל”.
וכן האור שמח בהלכות גירושין פרק א’ הלכה יז חלק על רע”א, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פ”א הלכה יב: “הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע”פ שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות”. והקשה בהשגות הראב”ד, מה שייך לומר חייב בלאוין ושניות, הרי אין קרבן? עיין כסף משנה שהסביר שחייב לשמים, גם בחייבי לאוין וגם בשניות. וא”כ הרי זה דין מיוחד בעריות שאין דין מתעסק בעריות, אבל לולא זה גם בלאוין ודרבנן היה גדר מתעסק גם לענין שאינו חייב לשמים. משום שלפי רע”א הרי בחייבי לאוין ודרבנן אין דין מיוחד לעריות. וזו קושיה חזקה על רע”א. (וכן הקשה ע”ז מרחשת ח”א סי’ מב).
וע”ע ראיה נגד רע”א הביא במנחת אריאל דף ע”ג ע”א אות כ’, ממה שמהרי”ל כתב שאם אינו יודע שנפסק ציציותיו בשבת ליכא איסורא דאוריתא דהוי מתעסק. ומשמע שמתיר לגמרי.
נספח:
שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן ו ועיין באמ”ב דיני בב”ח סוף סי’ ד’ שכתב:
דלא נראה לו מה שהוגד לו בשם גאון אחד ללמד זכות על אשר בימות הקיץ ששכיח כמעט המילבען הרוחשים, דלדעתו ליכא חיוב מה”ת כיון דאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר ולגבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ”, אלא שהוא עצמו חולק על זה וסובר דמה שאין דין מתעסק בחלבים ועריות אין זה דוקא מפני שנהנה אלא כל שאותה אכילה אסור מה”ת אף אם זה מאוס לא הוקל כלל האיסור מטעם מתעסק אע”ג שאינו נהנה עיי”ש. ודבר זה לענ”ד הוא חידוש גדול, ולכאורה הי’ יותר נלענ”ד כדאמרן דכיון שכוונתו לאכול כל הפרי כמו שהוא, לכן אם יודע ודאי שיש שרץ בתוכו נראה דאע”ג שטעמו פגום ומאוס אצלו והי’ שמח אם אחר הי’ מוציאו מהפרי, אפי”ה דינו ממש כאוכל שרץ במזיד דאסרה תורה אע”פ שהוא פגום ומאוס מאד, וממילא דגם כשזה רק ספק אם יש בו שרץ או לא דינו ג”כ כעובר בזדון על ספק איסור תורה, ורק בכה”ג שפותח את הפה שלא לצורך אכילה כגון לשאוף אויר וכדומה דבכה”ג אפשר שאפי’ אם יודע ודאי שע”י זה גם יבלע שרץ דחשיב רק כמתעסק משא”כ במכוין להדיא לאכול ]צריכים לומר לפי”ז דמצות מילה ע”י הסרת הערלה וקציצת הנגע שעל המילה שפיר חשיבי כב’ דברים נפרדים משא”כ הכא הכל חשיב כאכילה אחת של פרי ושרץ ועדיין צ”ע[, אולם עיי”ש באמ”ב שמציין לשו”ת שיבת ציון סי’ כ”ח, וראיתי שם שדעתו דעת תורה נוטה דאף בכה”ג שמכוין לאכול מ”מ אם זה ממש פגום שפיר חשיב כמתעסק, ואפשר דכיון שהוא פגום ומאוס אע”ג שלענין שרץ שפיר אסור מ”מ לגבי אינשי אין זה חשיב כלל בגדר של אכילה ולכן רואין שפיר את אכילת הפרי והשרץ כשני דברים נפרדים וצ”ע.
ע’ עוד חלקת יואב או”ח סימן ז’ וע’ מנחת ברוך סימן י’ , וראה בש”ס מתיבתא כריתות יט ע”ב.
[1] (ע’ שימ”ק שהתקשה בזה)
[1] ע’ קובץ שעורים ח”ב סימן כג.
[2]אבל ברמב”ם מבואר שלא כתוספות, ע’ רמב”ם פרק א’ הלכה י’ ובראב”ד וגרסת הכסף משנה בראב”ד, וסיכם את הדברים בחיי אדם שבת כלל ט’ סעיף ח’:
ואינו חייב, עד שיכוין לדבר זה. אבל אם היה מתעסק, כגון שנתכוין לחתוך זה וחתך אחר או להדליק נר זה והדליק אחר, פטור, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והרמב”ם בפ”א כתב שחייב, וע”ש הראב”ד שתמה עליו, וע”ש בלח”מ. אבל אם נתכוין לחתוך זה שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, לרש”י הוי שוגג וחייב. ולתוספות, כיון דלפי מחשבתו הוא דבר היתר, לכולי עלמא הוי כמתעסק ופטור. ולא נקרא שוגג אלא אם כן נתכוין לחתוך מחובר זה אלא שסבר דמלאכה זו מותרת, או ששכח שהיום שבת (כריתות י”ט ע”ש ברש”י ותוס’ ומרמב”ם אין הכרע. ובהלכות שגגות פ”ח הלכה ו’ משמע דסבירא ליה כרש”י).