ב”ה
מבוא להלכות שבת פרק א’ סעיפים ו-ז הגדרת אב ותולדה
סעיפים ו’-ז’:
ו כל מלאכה הדומה למלאכה שהיתה במשכן גם בפעולתה וגם בתכליתה, כגון מבריך או מרכיב הדומים בפעולה לזורע ולנוטע דהיינו חיבור התלוש לקרקע או למחובר לו וגם תכליתם זהה והיא גידולו של צמח, או מלאכה הדומה למלאכה שהיתה במשכן רק בתכלית ולא בפעולה כגון הקוצץ ענף יבש שבעץ וכוונתו להשביח את גידולו כל אלה נקראות אבותמלאכות אף שלא היו במשכן.
ז תולדה הדומה לאב מלאכה פירושה – מלאכה הדומה לאב בתכליתה כאשר הפעולה נעשית בגוף אחר, כמו המשקה זרעים שתכליתו להצמיח את הזרעים, אבל את הפעולה הוא עושה במים ולא בזרעים; או מלאכה הדומה לאב בפעולה אבל אינה דומה לו בתכלית כגון הטוחן מתכת, פעולה הדומה אמנם לטחינת גרעינים אבל תכליתה אינה דומה שהרי אינו מתכוון לאכילת הדבר הטחון אלא לשימוש אחר בו; או מלאכה שעשה אותה כדרכה אבל שינה מאופן הפעולה כפי שהיה במשכן כמו המחתך ירק דק דק בסכין ולא במטחנה כפי שעשו שם בטחינת הסממנים.
ראה רמב”ם הלכות שבת פרק ז’ הלכות ב-ו שם ההגדרה לכאורה ברורה יותר:
הלכה ב: כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם הם הנקראין אבות מלאכות, כיצד הוא ענינן, אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא.
הלכה ג: וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין.
הלכה ד: וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון, ועל דרך זו שאר האבות.
הלכה ה: התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
הלכה ו: וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו הרי זה חייב משום תולדת בורר שהרי הפריש הקום מן החלב, ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין, וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו, ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא.
א.
הרמב”ם לכאורה אומר שכל מה שהוא “מענינם” נחשב כאב. לעומת מלאכה הדומה שהיא תולדה. ולכן בהלכה ג’ כותב על זורע, נוטע, ומבריך שהם “ענין אחד”. ובהלכה ד’ עוסק ב”מלאכה הדומה” וכן בהלכה ו’ על מלאכה הדומה שהיא תולדה.
לדעת הרמב”ם זה פירוש הגמרא בשבת עג ע”ב:
תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן… הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה – כולן מלאכה אחת…
וכן זורה בורר ומרקד, לולא היה במשכן נפרד היו אלה מלאכה אחת, וכותב רש”י משום שכולם “מפריש אוכל מן הפסולת”. לדעת הרמב”ם כולן “מעין” אותה מלאכה. אבל תולדה היא רק בדרך של דמיון.
אבל לא ברור ברמב”ם מהו “ענין אחד”, מבחינת צורת המלאכה? מבחינת מטרת המלאכה, או אולי שצריך שניהם? וכן לגבי תולדה לא ברור במה הדמיון, במטרה? בתוצאה?
לכאורה ברמב”ם משמע שההגדרת האב היא לפי הכוונה של התכלית, ואילו התולדה היא לפי צורת המלאכה.
המגיד משנה שם הלכה ד’ מסביר את ההבדל ברמב”ם:
וכן הקוצר תבואה או קטנית וכו’. תנא הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה כלן מלאכה אחת הן. ודע שכוונת רבינו היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה.
אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה. והמשל בזה הקוצר והבוצר שהם בדמיון גמור אלא שחלוקין הנפעלים וכן הזורע והנוטע וכן החורש והחופר שהם חלוקי איכות הפעולה אבל הם בדמיון גמור. עליהם אמרו כולם מלאכת אחת הם. שאם באנו לחלק בהן נחלק במיני הזרעים גם כן ובמיני הכלים אשר יעשה בהם וכיוצא בזה.
אבל בשאין שם אלא קצת דמיון כגון המחתך את הירק שאינו דומה לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים אף על פי[1] שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי ואין החתוך כן זו הוא תולדה והיקש זה ניתן לכלן. זהו דעת רבינו. ויש מי שפירש כלן מלאכה אחת הן שהן תולדות לאב אחד ואף על פי שאין לנו בזה אלא שינוי השמות הפירוש הראשון נראה עיקר וזהו חידוש הברייתות:
הרי שלמגיד משנה תוצאת הטחינה אינה תוצאת חיתוך הירק ולכן זה תולדה, ולא הולכים אחר הדימיון שהוא רק בצורת המעשה ובזה זה דומה לכאורה אף שטחינה אינה דומה לחיתוך.
הבעיות בהגדרות הרמב”ם: זומר – אב לרמב”ם, והרי אין דומה לנטיעה והכנסת ההברכה לקרקע או לזריעה, אדרבה, הפעולה הפוכה שהיא הפרדת דבר מן הקרקע. משום התכלית שזה מצמיח (אם צריך לומר שגם אם דומה רק בתכלית זה אב). אבל אם כן מדוע משקה היא תולדה, והרי זו אותה תכלית ואעפ”כ זו תולדה. (צריך לומר שזה בגוף אחר). מחתך ירק – תולדה (כי זה לא קמח, אם כן שונה בתכלית והדימיון רק בצורה [מגיד משנה]).
לכן לא הביא הרב נויבירט את לשונו של הרמב”ם בסעיפים אלו, אלא הביא את ההגדרה שכתב התפארת ישראל בהקדמה למשניות שבת: “כלכלת שבת”.
מקור ההגדרות של השש”כ הוא בתפארת ישראל בכלכלת שבת בתחילת הקונטרס. השש”כ לא הסתפק בהגדרות הרמב”ם משום שהגדרות אלו לא מספיקות וצריך להכניס הגדרות נוספות מהסיבות שלהן וז”ל התפארת ישראל כלכלת שבת כללי ל”ט מלאכות:
מיהו לאו דוקא שהיה פעולה כזו ממש במשכן, אלא אפי’ רק אם דומה למלאכה שהיה במשכן בפעולה ובתכלית, כמבריך או מרכיב, שהן דומין בפעולה לזורע ונוטע, דבכולן תוחב דבר תלוש במחובר, ודומה גם להן בתכלית, דבכולן כוונתו שיגדל. או אפי’ דומה למלאכה שבמשכן רק בתכלית ולא בפעולה, כזומר שחותך ענפי אילן, ומתכוון להתכלית שעי”ז יגדל האילן יותר. כל אלו נקראו אבות מלאכות, אף שלא היו במשכן.
אמנם דוקא בעשה הפעולה באותו הגוף שמתכוון בו התכלית. אבל בעשה הפעולה בגוף אחר, כגון המשקה צמחים ואילנות, אף שהשקאה דומה למלאכה שבמשכן בתכלית, שכוונתו בה שיגדלו הצמחים, עכ”פ מדאינו עושה הפעולה בגוף הצמחים רק בהמים, להכי הו”ל רק תולדה (כרמב”ם פ”ח משבת ה”א וב’).
ומה”ט חורש שהיה במשכן, הו”ל אב, והנוטל תל שבשדה כדי ליפות הקרקע, דהיינו תכלית החורש, הו”ל ג”כ אב, מדעשה הפעולה בגוף הקרקע, אבל המקרסם עשבים או המנכש בעקרי אילן כדי ליפות הקרקע, מדלא עשה הפעולה בגוף הקרקע, נקרא תולדה (שם). וכ”כ אם דומה לאב בפעולה ולא בתכלית, הו”ל תולדה. כגון ששף ברזל או מתכת אחר וטחנו, שדומה לטוחן גרעינים רק בפעולה, אבל אינו דומה לטחינת גרעינים בתכלית, דהתם לאכילה והכא לתשמישיו שלא לאכילה, ולפיכך הו”ל רק תולדת טוחן. ומה”ט המגבל עפר הו”ל רק תולדת לש (שם פ”ח הט”ו וט”ז). ומה”ט המגבן גבינה, הו”ל רק תולדת בונה, מדדמי רק בפעולה לבונה ולא בתכלית (שם פ”י הי”ג).
התפארת ישראל הוסיף שכדי להיות אב צריכה להיות הפעולה דוקא באותו הגוף שמתכוון בו התכלית, אבל אם זה נעשה בגוף אחר לא יכול להיות אב אלא תולדה. ההכרח של התפארת ישראל הוא משום משקה שהוא אותה תכלית, להצמיח, ובכל זאת הוא רק תולדה.
כלומר: אב מקביל, יחשב הדומה גם בפעולה וגם בתכלית, או אפילו אם דומה רק בתכלית, בתנאי שזה נעשה באותו גוף ולא בגוף אחר. ודבר הדומה רק בפעולה ולא בתכלית יחשב לתולדה.
וע’ ברשימות שיעורים לגרי”ד זל שכתב שעל העיקרון שמה שהיה דומה למשכן מבחינת המעשה ומבחינת התכלית זה אב, ומה שדומה רק בתכלית ולא במעשה זו תולדה, זה מוסכם. אבל מחלוקת הראשונים היא היא מה מוגדר כדומה מבחינה פיזית:
בכך מוסברת מחלוקת הראשונים במלאכת זורע. תכלית המלאכה היא לצמח דבר הגדל בקרקע. הצמחה מהווה מלאכת המחשבת המשותפת לכל חיובי זורע – בין באב ובין בתולדות. כולם מסכימים לזה, אלא שחלוקים הראשונים בנוגע לצורת מעשה המלאכה המהווה את האב. לשיטת ר”ח זורע זרעים בלבד הוא האב כי לדעתו שינוי קל בחפצא של המלאכה מזרעים לנטיעות קובע מעשה מלאכה אחרת. נוטע נטיעות אינו אלא תולדה, שכן נשתנה החפצא ויש מעשה מלאכה אחרת. אמנם הואיל ולשתי המלאכות אותה התכלית לפיכך נוטע תולדת זורע.
שיטת רש”י היא שאין השינוי בחפצא של המלאכה מזרעים לנטיעות משנה את צורת מעשה המלאכה ובכן זורע ונוטע מהווים אותו אב. ברם רש”י סובר שגם מבריך ומרכיב מהווים אותו אב מלאכה כי מעשיהם של כולם שווים והיינו שימת הדבר הצומח במקום גידולו בקרקע. שונה הוא מעשה הזומר שהרי אין בו אותו מעשה של שימת הדבר הצומח בקרקע. אמנם יש לזומר אותה מלאכת המחשבת ותכלית של הצמחה, לכן זומר היא תולדה ולא אב.
אליבא דהרמב”ם גם הזומר מהווה אב כי הפעולה נעשתה בחפצא דהצומח. מאידך השקאת זרעים מהווה תולדה כי משקה עם מים ואין הפעולה נעשית עם הדבר הצומח לבדו. המעשה של השקאה שונה בצורתו ממעשה זריעה – דהוי האב. אמנם יש להשקאה אותה מלאכת המחשבת ובכן מחייבת מדין תולדה. ה”ה לשורה חטים במים המחייבת מדין תולדת מלאכת הזורע, (ועיין בפ”ח מהל’ שבת הל”ב).
לשיטת הגרי”ד הדברים הרבה יותר פשוטים: כדי להיות את צריך להיות דומה גם בחפצא וגם בתוצאה, אלא שנחלקו הראשונים מהו החפצא, האם זומר זה חפצא של האב או לא. ואם דומה רק בתוצאה ולא בחפצא זה יהיה תולדה.
ב.
כל זה לגבי החלוקה הפנימית באותה מלאכה, מה יחשב לאב ומה יחשב לתולדה. אבל לכאורה שאלה זו ניתנת להשאל לגבי עצם השתייכות פעולה מסויימת לאב מלכה זה דוקא, האם הולכים אחר המעשה או אחר התוצאה.
אלא שלכאורה בגמרא מו”ק ב’ ע”ב נחלקו בדבר זה, האם בהגדרת המלאכה הולכים אחר הכוונה או אחר התוצאה, (ומכל מקום מוכח שגם למ”ד שהולכים אחר צורת המלאכה, זה אב ולא תולדה – ראה להלן):
אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא
אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא.
מסבירים התוספות שם, תוספות מועד קטן ב ע”ב ד”ה קא מרפויי:
קא מרפויי ארעא – דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ורב יוסף אף על גב דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון.
אם הגמרא אומרת “קשיא”, פירושו של דבר שאין זה נדחה אלא קושיה שיש למצא עליה הסבר. וכתב האור שמח בהלכות שבת פרק ז’ (בהסבר השני) את החילוק בין זומר וצריך לעצים שחייב שנים ולא במנכש ומשקה שיתחייב גם משום זורע וגם משום חורש:
דזומר וצריך לעצים חייב שתים משום דהפעולה היא בשני נפעלים, שהקצירה הנה פעולה בעצים הנקצרים, שהן פורשין ממקום גידולם, והנטיעה היא פעולה באילן הנשאר מחובר שיגדל עוד יותר, להכי חייב שתים, אבל במנכש ומשקה מים לזרעים דשתי הפעולות החרישה והזריעה הן בהקרקע, לרפויי, או שיתפשט הלחלוחית לגדל הזרעים, להכי אינו חייב אלא אחת על המלאכה שהיא דומה לה ביותר, וזה ישר, א”כ אין ראי’ למה שחילקנו בין אבות לתולדות.
אבל ניתן היה להסביר בהסבר אחר, ראה את ההסבר הראשון של האור שמח שם שהוא יותר עקרוני:
והוי מחלקינן משום דזומר וצריך לעצים הוי דומיא ממש, דהוי אבות, דזומר אב דנוטע, וכמו שכתב רבינו, וזה מדתנא (שם עג, ב) זורע זומר נוטע מבריך כו’ כולן מלאכה אחת הן, וא”כ קוצר ונוטע הוי אבות, משא”כ כאן אי בעית לדמות אותם לחורש וזורע הוי רק תולדה, לכן לא חייב אלא חדא… היינו דכיון דהמלאכה אינה אב, אלא שהיא דומה לאב, עד שאיננה כ”א תולדה, לכן היא מתיחסת לזה האב שהיא דומה לו יותר, ובזה פליגי אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו, והמלאכה שאינה רק בדמיון קצת אין עלי’ שם המלאכה, והיא בטילה לזו המלאכה שהיא דומה יותר אל האב, וזה ברור.
כלומר, אפשר לחייב על פעולה משום שני אבות משום שדומה לשניהם. אבל לגבי תולדה, כיון שהולכים אחר הדמיון, צריך להיות דומה לדבר אחד ולא לשניים, ולכן תמיד חייב רק אחת. וכך מיושבת קושית הגמרא, אף שהגמ’ מסיימת ב”קשיא”.
אולם את ההסבר הזה דחה האור שמח בגלל דברי הירושלמי:
אולם מהא דאמרו בירושלמי בכלל גדול (שבת פ”ז ה”ב) קצר לייפות הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע,
הרי דאף שעל הקצירה הוי אב, ועל יפוי הקרקע לא הוי אלא תולדה אפ”ה חייב שתים.
מחלוקת רבה ורב יוסף היא כדי לדעת לאיזה אב המלאכה שייך המנכש והמשקה. אבל מקום לרבה שסובר שזה משום חורש, הוא משום צורת המעשה ולא משום הכוונה. הרי שגם מה שדומה רק בצורת המעשה נחשב לאב ולא נחשב לתולדה? וצ”ע.
המחלוקות לגבי מלאכות מסויימות אם הם אב או תולדה:
לרמב”ם גם זומר נחשב לאב, אבל לרש”י הזומר הוא תולדה. אבל זורע ונוטע גם לרש”י הם אבות.
בדף עג ע”ב כתב רש”י בד”ה כולן:
כולן מלאכה אחת הן – דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא, ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע – לא מיחייב אלא חדא, דהעושה מלאכות הרבה כו’ זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה הוא – דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה.
המגיד משנה הנ”ל מביא דעה שחולקת על הרמב”ם וסוברת שגם נוטע תולדה של זורע, וגם זומר הוא תולדה:
ויש מי שפירש כלן מלאכה אחת הן שהן תולדות לאב אחד ואף על פי שאין לנו בזה אלא שינוי השמות הפירוש הראשון נראה עיקר וזהו חידוש הברייתות:
שיטת הר”ח שנוטע הוא תולדה, ויש עוד חידוש בדבריו:
שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע וולד הוא של זורע כי הנוטע נועץ יחור של אילן בארץ ומתגדל כגון המפיל הזרע לארץ וצומח. והזומר המקום שזומר באילן מתגדל המקום ההוא ומוסיף פירות ונמצא כנוטע.
לשיטת הר”ח זורע הוא האב ונוטע תולדה ושאר המלאכות תולדות דתולדת נוטע. ובשם הירושלמי כתב הר”ח שגם אפיה היא תולדת בישול:
הלש והאופה אמר רב פפא שביק בישול סממנים ונקיט אפיה ולא מפרש בהדיא האי מלתא ואשכחן בירושלמי דאמר הכי את חמי אפיה תולדת בישול הוא ואת אמרת הכן אלא כיון דתני סדר עיסה תניתא בהדייהו.
(הערה שם: לפנינו בגמ’ מפרש בהדיא הטעם משום דסידורא דפת נקיט וכמש”כ בירושלמי ואולי דלפני רבינו לא היה זה בנוסחת הגמ’.)
(וע’ תוספות שבת עג ע”ב ד”ה משום זורע, “אין להוכיח מכאן דצריך להתרות התולדה משום אב…”, ומהר”ם כתב שמוכח מתוספות שרק זורע הוא אב אבל השאר הם תולדות. וע’ עוד במנחת אריאל שם).
[1] המילה “אע”פ” לכאורה לא ברורה, ולכאורה היה מתאים יותר “כיון”. כלומר זה לא אב בגלל ההבדל בתוצאה, אבל בגלל הדמיון במעשה זה תולדה.