ב"ה
מבוא לספר שמירת שבת כהלכתה, פרק ד' סעיפים יט-כ
מד: מכשירי אוכל נפש.
מד. מכשירי אוכל נפש
יט. "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו", ולמדים מכאן הוא ולא מכשיריו, שאסוןר לעשות מלאכה במכשירי אוכל נפש. ומאידך כתוב שם "יעשה לכם", "לכם" – לרבות מכשירי אוכל נפש שמותר לעשות מלאכתם ביום טוב. הא כיצד? מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותם מבעוד יום – אסור לעשות מלאכתם ביו"ט, ואילו מכשירי אוכל נפש שאי אפשר היה לעשות מלאכתם מבעוד יום – מותר לעשותם ביו"ט.
"מכשירים" – רוצה לומר מלאכה שנעשית לא באוכל עצמו, לשם הכנתו לאכילה, כי אם בדבר שבו יכול להכין את האוכל נפש, כגון השחזת סכין לחתוך בה אוכל נפש.
כ. והנה, מכשירי אוכל נפש שאת מלאכתם אי אשר היה לעשות מבעוד יום, ההלכה היא שמותר לעשותה ביו"ט, אבל "הלכה ואין מורין כן", מכיון שיש לחוש שיבוא לעשות מלאכות דאורייתא. ואולם יש שהתירו גם לכתחילה לעשות מלאכה במכשירי אוכל נפש, כאשר אי אפשר היה לעשותה מבעוד יום, ולכן מותר לתפור ביום טוב תרנגולת על מילויה כדי לבשלה לצורך אוכל נפש. וכן מותר להקטין את הלהבה של כירי גז במקרה שאין לו אלא אש אחת ואינו יכול להדליק להבה אחרת שהיא קטנה מזו, ורצונו לשמור על חום התבשיל, יש חשש שהתבשיל יקדיח ויתקלקל.
בגמרא ביצה כח ע"א – ע"ב מובאת ברייתא:
משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה על גבי חברתה… מאן תנא דבמשחזת אסור אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא ואמרי ליה לחדדה קא עביד מר או להעביר שמנוניתה ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנוניתה ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן.
ובהמשך הסוגיה:
דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ורבי יהודה אמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם ותנא קמא הא כתיב לכם אמר לך ההוא לכם ולא לנכרים ואידך נמי הא כתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.
אם כן רב חסדא פוסק הלכה כרבי יהודה אלא שזו הלכה ואין מורין כן. וכתב בערוך השלחן סימן תצ"ח סעיף כב: "ובמכשירי אוכל נפש לא מצאנו דבר ברור להלכה". ונבאר:
הרא"ש בביצה פ"ב סימן י' פסק כרבי יהודה:
ומה שפסק ה"ר אלפס ז"ל אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן. אבל הלכה כר"י דאף במשחזת של אבן מותר.
בדעת הרמב"ם הדברים אינם ברורים לכאורה:
הרמב"ם בפרק א' הלכה ח' כתב:
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.
האם הרמב"ם פסק כרבנן או כרבי יהודה? לכאורה אם מתיר שחיקת תבלין הרי שפסק כרבי יהודה שמתיר, לפי דעתו שתבלין הוא מכשירי אוכל נפש. ונראה ששחיקת תבלין הוא מכשירין משום שטחינה עקרונית אינה מהמלאכות המותרות לצורך אוכל נפש.
אלא שבפרק ג' הלכה ח' כתב הרמב"ם:
אין שוברין את החרש ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם, ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח, שפוד שנרצף אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו אין מתקנין אותו, שני כלים שהן מחוברין בתחלת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי.
וכתב המגיד משנה:
שפוד שנרצף וכו'. פרק אין צדין (דף כ"ח:) אמר ר"י אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב והקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאע"ג דמפשיט לה בידיה. ויש מי שפי' נרצף נעקם ועדיין ראוי לצלות בו ולזה אסור לתקנו לפי שהוא טורח שלא לצורך הא אם לא היה ראוי לצלות בו מותר והוא שנתקלקל ביום טוב.
ואין כן דעת רבינו אלא אין הלכה כר"י במכשירין וכמו שכתבתי למעלה אלא כרבנן. ולדעתו ז"ל כל תיקון דשפוד אסור ואפילו נתקלקל ביום טוב:
וכן כתב הבית יוסף בסימן תקט, שהרמב"ם סובר שאין הלכה כרבי יהודה דשרי מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.
אם כן הדברים קשים (ערוך השלחן), שהרי בפרק א' התיר שחיקת תבלין אף שלדעתו זה מכשירין[1].
וכן בפרק ג' הלכה י' כתב הרמב"ם:
אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין את האפר שבהן, ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות בו אלא אם כן גרף מותר.
הרי שהרמב"ם מתיר מכשירי אוכל נפש. אמנם לעומת זה בדין השחזת סכין ובדין כיבוי הנר מפני תשמיש, בביצה כב ע"א שאסרה הגמרא, וכן נפסק ואם כן הרי לרבי יהודה זה צריך להיות מותר?
אלא צריך לומר שהרמב"ם מחלק בין סוגי מכשירין. וערוך השלחן בסימן תצ"ח סעיף כב כתב לחלק שמכשירין שהם נוגעים באוכל עצמו הם מותרים, מה שאין כן דברים שלא נוגעים באוכל ממש.
ועל פי זה מובן מה שכתב בהערה לשש"כ שם שאסור לתקן מכשירים שאינם באים לתקן את האוכל עצמו, כגון אוכל הנסגר בחדר נעול, אסור לעשות מלאכות האסורות כדי לפתוח הדלת ולהוציא המאכל, שהרי עצם האוכל ראוי ומתוקן לאכילה, וכגון, לתקן סולם כדי שיוכלו להוריד אוכל הנמצא במקום גבוה או לתקן שלחן כדי שיוכלו לאכול עליו.
סיכום הדברים ראה במשנה ברורה בהקדמה לסימן תקט:
הנה קודם שנתחיל לבאר זה הסימן אקדים הקדמה קצרה. והוא. דבמכשירי אוכל נפש פליגי בגמרא ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ור"י סבר דזה קאי רק על מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אבל אם א"א שרי כמו אוכל נפש עצמו ופסקו רוב הפוסקים כר' יהודה ואעפ"כ לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מודה דאסור ולא פליגי כ"א בתקוני הכלי שהוא לצורך אוכל נפש דלר"י שרי אם א"א לעשותו מבעוד יום כגון שנתקלקל ביום טוב או שלא היה לו שהות לתקנו מבעוד יום וכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל אבל אם היה לו שהות לתקנו מבעוד יום אף ששכח אח"כ לכו"ע אסור מן התורה דע"ז קאי המיעוט הוא ולא מכשיריו. ודע עוד דאפי' אותן הפוסקים דס"ל כר"י היינו לעשות כן לעצמו משום דמעיקר הלכה הוא מותר אבל יש דברים שאין מורין כן לאחרים שלא יבואו להקל יותר וכמו שיבואר לקמיה:
ומה שכתב בהקדמה שלעשות כלי לצורך אוכל נפש גם לרבי יהודה אסור, ומחלוקתם היא רק בתיקוני כלי, כתב בשער הציון שם:
דלא עדיף דבר זה מאוכל נפש עצמו אם נעשית לימים הרבה כמו קצירה וטחינה דלכולי עלמא אסור, יש אומרים מדאורייתא ויש אומרים מדרבנן, והכי נמי בכלי שמסתמא נעשה לימים רבים (ר"ן):
וכתב בפסקי תשובות שם:
ואם אינו עושה כלי חדש אלא מתקן כלי תיקון גמור, מצינו דיעות בפוסקים, יש מתירים זאת, ויש סוברים שרק תיקון קל כמו ליישר שפוד שנתעקם וכדו' התירו, אבל תיקון כלי גמור הוא בכלל האיסור ד"נעשה לימים הרבה", ואף למתירים תיקון גמור, אם נראה כמלאכת אומן אסור הדבר, משום דאף אם נאמר שעצם המלאכה הותרה, מ"מ אסור משום שנראה כעובדין דחול, וכמו"כ מכשירי אוכל נפש שתיקונם מצריך טירחא מרובה אסור לעשותם ביום טוב אפילו מלאכה שאינה תיקון גמור.
ובאשר לדעת הרמב"ם, כפי שכתבנו, המגיד משנה סובר שהרמב"ם פסק כחכמים שאוסרים. אבל דעת ערוך השלחן, וכן הגר"א, והביאו בביאור הלכה תקט ד"ה אותו, שלרמב"ם הלכה כרבי יהודה. ודעת הבית יוסף שהרמב"ם פסק כחכמים שאסרו מכשירין. וועת המחבר בסימן תצ"ה סעיף א' כתב שמכשירין מותרים:
כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול. הגה: ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב (א"ז ומהרי"ל); מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך י"ט, מותר לעשותו ע"י שינוי (סמ"ג ור"ן).
ובשו"ע סימן תק"ט כתב המחבר:
שפוד ( שנרצף), אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו, אין מתקנין אותו.
הגה: ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תיקון, אבל אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו (טור); ואין מורים כן לרבים, (רבי' ירוחם ח"ג), שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. והוא הדין לכל מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב.
(מדברי ביאור הלכה ד"ה אותו): מסגנון הרמ"א משמע שאינו חולק על המחבר, ואם כן לדעתו לכאורה גם למחבר הלכה כרבי יהודה אלא ששיפוד אסור לתקן משום שזה תיקון גמור וכמ"ש הר"ן. שהרי אם הרמ"א היה סובר שיש כאן מחלוקת, היה אומר "ויש אומרים". אבל כיון שהבית יוסף עצמו הרי הביא לשון הרמב"ם ולרמב"ם דעת הבית יוסף שהלכה כחכמים ולא כרבי יהודה, הרי שהרמ"א ודאי חולק על המחבר. וז"ל באור הלכה:
… וא"כ יפלא לכאורה למה לא כתב הרב בלשון וי"א ואפשר משום שהמחבר סתם דבריו בשו"ע ולא ביאר בהדיא דעתו דבכל גווני אסור ודעת הרב היה בעצם הדין להקל כדעת הרא"ש וסייעתו לכן עשה דבריו בדרך פירוש. אח"כ מצאתי כל עיקרי דברי בספר עו"ש.
אלא שבסימן תצ"ה הנ"ל כתב המחבר בפירוש שמכשירי אוכל נפש מותר, וצ"ע. ולכן צריך עיון על משנה ברורה בביאור הלכה תקט ס"א ד"ה אותו שכתב שהמחבר הביא לשון הרמב"ם, ועל פי בית יוסף פסק כחכמים ולא כרבי יהודה. וכמ"ש במ"ב ס"ק א' שדעת הרמ"א היא שיטה אחרת. וצ"ע שהרי בסי' תצ"ה פסק המחבר כרבי יהודה.
ובפירוש אין מורין כן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה ד"ה וה"ה, על סוף דברי הרמ"א שם:
וה"ה לכל מכשירין שא"א וכו' – עיין בביאור הגר"א שלדעת הרמב"ם דוקא בסכין שנפגמה הוא דאין מורין כן שלא יבוא לחדד במשחזת שלה אבל בשארי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום הלכה ומורין כן ולכן לא הזכיר המחבר בסימן תצ"ה ס"א דאין מורין כן והוא ע"פ דעת הרמ"א:
וכתב באגרות משה ח"א או"ח סימן קכב:
ובאלו אוכלין שבקענס (קופסת שימורים) שיתקלקלו כשיפתחו אותם בעריו"ט נראה לע"ד דאף אם היה אסור כהא דנקב חדש נמי הוא מותר דמסתבר בפשיטות שהא שכתב הרמ"א שאין מורין כן לרבים הוא רק בדברים שבעצם יכולין לעשות מעיו"ט רק משום שנשבר ביום טוב הוצרכו לעשות ביום טוב ע"ז אמר שאין מורין זה לרבים שלא יבואו לתקן ג"כ בנשבר מעיו"ט כמפרש הטעם בשפוד שנשבר ביום טוב אבל בדברים שטבען להתקלקל כשיעשו אותם בערב יום טוב שאין שייך גזירה זו יש להורות שמותר גם לרבים ולכן כיון שמותר לעשות אף נקב חדש כשא"א לעשות מעריו"ט וכ"ש שמותר לשבור מדינא אין שייך להחמיר מלהורות לרבים אלא בדברים שאין מתקלקלין והאי אפשר לעשות מעיו"ט היה משום שלא היה לו בעיו"ט אבל כשמתקלקלין שבעצם אין יכולין לעשות מעיו"ט יש ודאי להורות גם לרבים שמותר.
מתוך פסקי תשובות כאן:
באוכל נפש אמרינן הכלל מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש (כל שיש איזה צורך ליו"ט, עיין לקמן ריש סי' תקי"ח), ונחלקו הפוסקים אם נאמר כלל זה גם במכשירי אוכל נפש, יש אומרים שכל המכשירים שהותר עשייתן לצורך או"נ הותר גם עשייתן לצורך יום טוב אפילו אינו צורך אוכל נפש, אבל רובם ככולם של הפוסקים חולקים וסבירא להו שלא אמרינן מתוך במכשירי או"נ, שאם כן יותרו רוב המלאכות ביום טוב, וכן הלכה למעשה, ורק מלאכות אלו שעיקרן לצורך אוכל נפש כהוצאה והבערה ובישול בהם אמרינן מתוך גם למכשיריהם, דהיינו כיון שהותרו מלאכות אלו לצורך מכשירי או"נ הותרו ג"כ לצורך מכשירי שאר הנאות וצורכי יום טוב ולאו דווקא למכשירי או"נ, אבל בשאר מלאכות ל"א מתוך במכשירין, אף שהותרו המכשירין לצורך או"נ.
סיכום מפניני הלכה:
כעקרון, מותר לתקן ביום טוב מכשירי אוכל נפש, היינו כלים שנדרשים לצורך הכנת המאכלים ליום טוב. אולם בפועל, מצירוף של סיבות שונות, אין כמעט מציאות שמתירים בה לתקן מכשירי אוכל נפש ביום טוב. ראשית, כאשר אפשר היה לתקן את המכשיר בערב יום טוב, אסור מהתורה לתקן אותו ביום טוב (ביצה כח, ב). שנית, לדעת כמה פוסקים (רז"ה ור"ן), כל ההיתר הוא בתנאי שאין עושים תיקון גמור, אבל תיקון גמור אסור, ובמקרים רבים קשה להכריע אימתי הוא תיקון חלקי ואימתי הוא תיקון גמור. למשל, נחלקו לגבי השחזת סכין, ולדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שהיא נחשבת כעשיית כלי גמור (שו"ע תקט, ב). שלישית, כאשר התיקון אינו הכרחי, כי בדוחק אפשר להכין את המאכלים גם בלא תיקון, אסור לתקן את המכשיר, מפני שזו טרחה יתירה שאין בה הכרח (רמ"א תקט, א). רביעית, רק מכשיר אוכל נפש מותר, אבל 'מכשירי מכשירים' אסורים. למשל אסור ליישר מפתח כדי לפתוח בו מחסן שיש בו מאכלים, מפני שהמפתח אינו מכשיר את האוכל עצמו, אלא רק מכשיר את האפשרות להגיע אל האוכל.
בנוסף לכך, גם כאשר ברור שמדובר במקרה שמותר לתקן מכשירי אוכל נפש, נהגו חכמים שלא להורות בזה היתר, שמא מתוך שיקלו לתקן מכשירי אוכל נפש שלא יכלו לתקן בערב יום טוב – יבואו לתקן מכשירי אוכל נפש שיכלו לתקן בערב יום טוב ויעברו על איסור תורה (ביצה כח, ב; רמ"א תקט, א). לפיכך, מי שלומד את ההלכה כסדר ויודע אימתי הדבר מותר, רשאי לנהוג כפי שלמד. אבל הבא לשאול על דבר אחד בלא ללמוד את מכלול ההלכה, אין מורים לו היתר, שמא מתוך ההיתר יבוא להקל בדברים אסורים.
ע"ע כסף משנה פ"ד ה"ט בדעת הרמב"ם.
[1] ושם כתב ההג"מ שדברי הרמב"ם הם אליבא דרבי יהודה. אבל במרכבת המשנה (חעלמא) יום טוב א, ח כתב: "וכן מכשירי אוכל נפש וכו'. עיין בהגהות מיימוני שכתב דרבנו פסק במכשירין כר' יהודה ואין צורך דבמכשירין מלח ותבלין שהם ניתנין באוכל הו"ל כאוכל ומודים רבנן עיין לקמן פ"ז ה"י בהשגות ובמ"ש שם".