מה. שמחה ביום טוב

ב”ה

 

מבוא להלכות שבת – שמירת שבת כהלכתה, פרק ג’ סעיף כג

מה. שמחה ביום טוב

 

 

כג. שמחה, כיצד? חייב אדם להיום בהם (בחגים אלו) שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו…, ואף על פי שהשמחה האמורה כאן פירושה – אכילת קרבן שלמים, יש בכלל אותה השמחה גם לשמוח וגם לשמח את בניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

 

רמב”ם בהלכות יום טוב פרק ו’:

הלכה יז:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז) ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

 

בהערה מעיר הרב נויבירט שמלשון הרמב”ם משמע שאין שמחה בראש השנה. אמנם בשו”ע סימן תקצ”ז כתב המחבר:

אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר”ה ולא בשבת שובה, אמנם לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

וכתב המשנה ברורה בס”ק א’:

אוכלים ושותים ושמחים – ר”ל אף שהוא יום הדין מ”מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח’ אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו’ כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד’ היא מעוזכם:

 

אבל מאידך כתב בשו”ע תקפב סעיף ח’

אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון; וכן אינו אומר: והשיאנו; ובתפלת מוסף אינו אומר: ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך, אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך ( וחותמין ודברך אמת וכולי) (טור).

ודבר זה הוא מחלוקת בין הגאונים, ראה ברא”ש בסוף מסכת ראש השנה, וראה שיעור על ראש השנה בענין זה. ומחלוקת זו בין הגאונים היא מחלוקת בכלל בגדר השמחה ברגלים אם היא תלויה דוקא בקרבנות או שמן התורה השמחה היא בכל דבר.

 

 

הראשונים נחלקו האם בזמן הזה מצות השמחה היא מן התורה או לא. זה תלוי האם המצוה היא רק שמחה בבשר של קרבן או גם בכל מיני שמחות. הרב נויבירט בהערה העיר שהרמב”ם בתחילת הלכות יום טוב לא כתב את מצות שמחה ברגלים, ורק בהלכות חגיגה כתב שיש דין שמחה ברגלים. ולכאורה מזה משמע שהמצוה מן התורה היא רק בבשר הקרבן.

 

האם כל סוגי השמחות הן מן התורה? לרמב”ם הנ”ל בהלכות יום טוב פרק ו’ הלכה יז כל סוגי השמחות הן מן התורה. וזה משמע שלא כמו שכתבנו קודם. וע’ עוד בהלכות חגיגה פרק ב’ הלכה י’:

יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה’ והרי אכלו, אבל אין יוצאין ידי חובתן לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח, כבר ביארנו בפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשות, לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה חובת שמחה.

לרמב”ם, אם יוצא ידי חובה בכל סוג של שמחה, ברור מדוע יוצא ידי חובה בכל בשר, ומדוע לא בעופות רק משום שאינם בשר המשמח, ולא משום שאינם קרבנות. (אלא שלפי זה קשה מדוע אין נדרים ונדבות קרבים ביום טוב, והרי יוצא בהם ידי שמחה? ע’ תוספות חגיגה ז ע”ב ד”ה עולות[1], אבי עזרי על רמב”ם הלכות חגיגה)

 

דברי הרמב”ם כאן שכל סוגי השמחות הן מן התורה, אינם מוסכמים, ע’ בגמרא מו”ק יד ע”ב:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

וכתב רש”י שם: “אתי עשה דרבים – ושמחת. ודחי עשה דיחיד – אבל, דכתיב (ירמיהו ו) אבל יחיד עשי לך.” וכתבו התוספות שם ד”ה עשה דיחיד:

עשה דיחיד – משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.).

לשיטת התוספות השמחה היא רק מדרבנן. ולכאורה נפ”מ בין הרמב”ם לתוספות אם יש מצות שמחה בליל יום טוב  (ע’ משנת יעבץ). פשטות הרמב”ם אכן לא חילק בין לילה ראשון ושאר הימים.

 

ולכאורה זה מחלוקת מפורשת בגמרא, פסחים ע’ ע”ב:

אמר עולא אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה. בשעת שמחה וליכא משום חגיגה הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין לימא מסייע ליה והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך (שמח) חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתני טעמא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו.

ושאלת הגמרא אם ליל יום טוב הראשון אין בו שמחה משום שאי אפשר לצאת ידי חובה במה שמקריב קודם, או שאין צריך זביחה בשעת שמחה, אלא יש טעם אחר שלא מרבים את ליל יום טוב הראשון משום שאין שמחה לפניו.

 

ולהלכה לא צריך זביחה בשעת שמחה, ע’ רמב”ם חגיגה פרק ב’ הלכה יא:

מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אף על פי שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יצא בה ידי חובת שמחה.

וזה מתאים אם אנו אומרים שהמצוה היא בכל דבר. אבל אם נאמר שיש דין של אכילת קרבנות דוקא, אם כן אין קשר, וע’ להלן.

 

וראה את המשך הסוגיה שם:

מתיב רבא ההלל והשמחה שמנה ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה הא זמנין סגיאין דלא משכחת לה אלא שבעה כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת אמר רב הונא בריה דרב יהודה משמחו בשעירי הרגלים אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא ועוד כהנים אוכלין וישראל במה שמחים אלא אמר רב פפא משמחו בכסות נקיה ויין ישן

אלא שמכאן אין ראיה שהכל בכלל השמחה, משום שיתכן שכוונת הגמרא לומר שהלל והשמחה שמנה הוא אכן מדרבנן משום שמשמחו בשאר דברים, ואין זה מוכיח ששאר שמחות הן מן התורה.

 

ולכאורה מוכרחים לומר כך בגמרא, שכל שאר הדברים מדרבנן ולכן השמחה שמנה, שאם זה מן התורה, איך יתכן שזביחה בערב יום טוב שלא בשעת שמחה גרע מכסות נקיה ויין ישן?  וכיוצא בזה כתב בשפת אמת יומא ג’ ע”א, ע’ להלן שיש שמחה של קרבן וזה פעם אחת בחג, אבל השמחה של כסות נקיה ויין ישן זה כל שבעה. וע’ להלן.

 

וראה שאגת אריה סימן סה שהאריך בשאלה זו האם בזמן הזה המצוה היא מן התורה או מדרבנן.

 

ולכאורה נראה בדעת הרמב”ם שיש שני חיובים של שמחה, וכפי שמשמע בספר המצות עשה נד: יש חיוב של קרבן של שמחה וזה חיוב של הקרבן מבואר בהלכות חגיגה, ויש מצות שמחה בשאר דברים שזה המבואר בהלכות יום טוב. אמנם לשונו בהלכות יום טוב היא: “אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.” אם כן המקור הוא אותו מקור, וזה חלק מחיוב השמחה בקרבן. אבל למעשה אלו שני דברים וכמ”ש. ויש לשים לב, שהגמרא בפסחים קט ע”א מביאה שני פסוקים שונים: לשמחה בזמן שבית המקדש קיים מביאה את הפסוק בדברים כז ז “וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלוהיך”, ולשמחה בזמן הזה מביאה את הפסוק “ושמחת בחגך”, וכבר התוספות שם עמדו על כך, שם ד”ה וזבחת, ובחגיגה ח’ ע”ב ד”ה מי.

 

הרב ליכטנשטיין אמר בשם הגרי”ד, שהשמחה ברגל אינה עצם האכילה, אלא משום שעל ידי זה יש שמחה בלב, וזו מצות השמחה, השמחה שבלב אלא שהבשר הוא היכי תימצי לקיום המצוה שבלב. וראה בספר מועדי הרב עמ’ 25:

אין קיום מצוות שמחה באכילת בשר הקרבן ובזמן הזה באכילת בשר ובשתיית יין בלבד. מי  שאינו נהנה מאכילת בשר או שהיין מזיק לו הייתכן שישמח באכילת בשר או בשתיית רביעית יין אלא יש כאן פעולת מצווה שמטרתה להגיע לידי  קיום שמחה שבלב. נשים שאין דרכן בשתיית יין מצוות שמחתן היא בלבישת  בגדים חדשים. הוא הדין באבלות אמנם פעולת המצווה היא ישיבה על  הקרקע בבגדים קרועים אבל אם האבל שנא את הנפטר ואף ירש ממנו  רבבות זהובים וכעת הוא שמח במצב החדש שנוצר אין כאן כלל קיום של אבלות חז”ל תיקנו פעולות אבלות כדי להגיע לקיום שבלב של תחושת  אבלות אם אדם לא הגיע לתחושה זו אכן לא קיים את המצווה.

 

ג.

כתב באגרות משה או”ח ח”ג סימן סח:

ובדבר חוה”מ שודאי יש מצות שמחה שהוא לאכול בשר שלמים בכל יום וגם בזה”ז איכא מצות שמחה בבשר ויין וכ”ש שאסור להצטער ברעב שהוא ודאי סותר לשמחה, וממילא אם יזדמן כן יש לו לאכול, מאחר שזהו חיוב ומצוה דאורייתא.

אלא שמה שפשוט לו שצריך כל יום לאכול בשר שלמים דבר זה טעון בירור, ואדרבא בפשטות זה רק פעם אחת.

 

והנה, על הגמרא בפסחים שהבאנו לעיל האומרת שצריך זביחה בשעת שמחה, ושמחה כל שמנה משכחת בכסות נקיה ויין ישן, כתב בשפת אמת יומא ג’ ע”א:

לכן נראה לפרש דעיקר חידוש הגמ’ שם היא דהא דתנן שמחה שמונה אין הפי’ מצות שלמי שמחה אלא שמחה דכסות וכדומה אבל מצות שלמי שמחה א”צ לקיים אלא פ”א ברגל, ובמצוה זו אינו יוצא אלא אם נזבחו בשעת שמחה למ”ד דס”ל הכי, ולפ”ז גם לכתחילה אם כבר הביא שלמי שמחה א”צ לאכול בשר שלמים כל ימי החג רק בשר ויין, וכ”מ בדברי הרמב”ם דבמצות שלמי שמחה כ’ דצריך להביא ברגל משמע דא”צ להביא אלא פעם א’ ובה’ יום טוב כ’ דשמחה כל ימי החג בכסות ויין ע”ש דמשמע כנ”ל, [ובזה א”ש התוספתא שהביאו התוס’ בחגיגה (ו’) ד”ה יש דשמחה י”ל תשלומין כל ז’[2] ותמה הטו”א בא”מ שם דכיון דכל החג חייב בשמחה מאי שייך תשלומין ולהנ”ל דבשלמי שמחה אינו חייב אלא פ”א א”ש, אכן ברש”י ותוס’ בסוכה (מ”ב ב) מבואר דכל ימי החג חייב לאכול שלמים וכן פי’ רש”י בפסחים שם].

 

ואם כן פשוט לו שלאכול בשר שלמים משום שמחה זה רק פעם אחת ברגל. אבל בתוספות בפסחים דף צה ע”ב ד”ה טעון לינה, משמע שצריך לאכול בשר שלמים כל שבעת ימי החג. ע’ שם בתוספות שדעתם שצריך לינה רק ביום הראשון ולא בשאר ימים. והקשו, הרי השמחה שמנה ימים ואם כן צריך לינה משום שמחה, וז”ל:

וא”ת דתנן (סוכה דף מב:) ההלל והשמחה שמונה א”כ ע”כ יצטרך לינה כל ז’ משום שלמי שמחה דדוקא בשבת אמרינן באלו דברים (לעיל דף עא.) משמחו בכסות נקיה ויין ישן וי”ל ישמח באותן שנשחטו אתמול או בשלמי חבירו.

ומשמעות דבריהם שאכן יש חיוב כל שמנת הימים בשמחה של בשר. אם החיוב הוא של פעם אחת, מובן מה שכתבו התוספות בחגיגה ו’ ע”ב ד”ה יש בשמחה: “ובתוספא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה”, אם מעיקר הדין צריך כל יום מדוע זה תשלומין, ומשמע שהחיוב הוא רק פעם אחת. בהגהות חשק שלמה (ריש ערכין) כדבר פשוט דמצות אכילת שלמים אינה כל ימות החג אלא פעם אחת.

 

 

ד.

מצוות האכילה היא אכילה של בשר קרבן, ע’ רמב”ם הלכות חגיגה פרק ב’ הלכה י:

יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה’ והרי אכלו, אבל אין יוצאין ידי חובתן לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח, כבר ביארנו בפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשות, לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה חובת שמחה.

השגת הראב”ד. כבר ביארנו בפסחים שחגיגת י”ד רשות לפיכך. א”א איני יודע מאי לפיכך ואותה ברייתא בן תימא שונה אותה דסבר חגיגת י”ד חובה היא בפסח אבל לרבנן כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי”ד.

 

מתוך שעור של הרב עוזר אריאב. (ב – שבת פסח שמחת ימים טובים):

ובספר אבי עזרי (הל’ חגיגה) פירש דברי התוספתא על פי מה שיצא לחדש בדעת הרמב”ם שמלבד חיוב אכילת בשר שלמים, יש חיוב נפרד של הקרבת קרבן שלמי שמחה ברגלים, ועל חיוב זה, שהוא פעם אחת ברגל, אמרו בתוספתא שיש לו תשלומין.

והחזו”א חלק בתוקף על חידוש זה, שאם כן צריך היה הדבר להיות מפורש ומפורסם במשנה ובגמרא, והלא שנינו שיוצאים ידי שמחה בנדרים ונדבות והכהנים באכילת חטאות ואשמות, ואילו היה חובת קרבן מלבד חובת אכילה, לא היו מעתיקי השמועה שותקים וסותמים שיוצאים ידי חובה בזמן שאין יוצאים בזה חובת הקרבת שלמים.

לדעת הרב שך, יש שני חיובים של שלמי שמחה, חיוב אכילת בשר קרבן שהוא חובה בכל יום ועוד יש חיוב להקרבה פעם אחת ברגל. החזון איש חלק עליו בכל תוקף שהיכן הוזכר ברמב”ם שיש שני חיובים ואין לזה רמז לא בדברי התנאים ולא בדברי האמוראים (החזון איש הוא בסוף אבי עזרי של אותו כרך), וע’ שלמי יוסף ביצה עמ’ 450. וע’ צל”ח חגיגה ו’ ע”ב ובהשמטות לפסחים ע”א ע”א. שחייב פעם אחת ברגל להקריב ועל חיוב זה אינו יוצא ידי חובה בדברים אחרים.

 

 

ה.

 

אלא שבדברי השש”כ חסר דבר שלדעתי הוא מהותי בשמחת יום טוב. משום שכתב רק לשמח את בני ביתו ולא כתב שצריך לשמח את העניים האומללים, כלשון הרמב”ם, וכנראה לדעתו זה רק מדרך מוסר.

 

הלכה יח:

כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט”ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט’) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב’) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

 

מה שכתב הרמב”ם שצריך לשמח את העניים האומללים, אין זה רק דברי מוסר שצריך גם לדאוג לשמחת העניים ברגל, אלא זה מעיקר הדין זו חובת השמחה שלו. עד כדי כך שהבה”ג מנה כאן שתי מצוות: מצוה קכד, שמחת שלש רגלים, ומצוה קל, שמח לוי וגר יתום ואלמנה בשילוש רגלים.

 

לכן גם לרמב”ם שאין זו מצוה בפני עצמה, מכל מקום כלל אותה עם שמחת הרגל. וכן בהלכות חגיגה פרק ב’ הלכה יד:

האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה, חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה שאין חגיגה באה אלא מן החולין, כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי.

הרי שכאן הדגיש הרמב”ם שלא “ידמה שיעשה מצוה גמורה” אם אוכל הוא ובניו ואשתו לבד. אלא צריך לשמח את העניים האומללים.

 

וזה נפ”מ לדינא, כמו שכתב במשנת יעבץ פסח סימן ז’:

נפ”מ לדינא דכתב הרמ”א בשו”ע יור”ד ה’ צדקה כי’ רנ”א ס”ג. פרנסת עצמו קודמת לכל אדם  ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו. ועיי’ ביאור  ר”א שם סק”ו. אמנם זה נאמר רק בחיוב מדין צדקה אבל הא דצריך להאכיל לעניים בחג שהוא מדין קיום מצות  שמחת החג, שלא מקיים מצות שמחה בחג אם הוא לא  מאכיל גם לעניים א”כ כמו שלצרכי עצמו של שבת ויו”ט  אם יש לו ממי ללוות הוא חייב גם ללוות כמבואר בביצה  ט”ו ע”ב ובתוס’ שם ד”ה לוו ועיי’ ביאור הגר”א ריש ה’ שבת סי’ רמ”ב ס”ק א, ה”ה שחייב גם ללוות כדי להאכיל  לעניים בחנ כיון שלהאכיל לעניים בחג זה בכלל מצות שמחת החג של עצמו והרי לצורך קיום מצות שמחת החג  הוא חייב גם ללוות כדי לקיים מצות שמחת החג.

ונפ”מ מכך אם קמחא דפסחא זה מדין צדקה או מדין קיום שמחת החג.

 

ודברים אלו מפורשים בספר החינוך תפח, במצות השמחה ברגלים:

ועובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל ביטל עשה זה, ועל הדרך הזה יאמרו זכרונם לברכה [אבות פ”ב מי”ב] יהיו כל מעשיך לשום שמים.

 

ובעצם זה פשט הפסוק, דברים פרק טז פסוק יד (פרשת ראה)

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

 

לפי דברים אלו, גם מה שחייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, וכשנותן קליות ואגוזים לקטנים אין זה משום חינוך למצות שמחה אלא שזו מצות השמחה שלו (מועדים וזמנים כרך ז סימן קטו). ושם במועדים וזמנים הסתפק האם יוצא ידי חובה במה שנותן לעניים לפני החג, או שהכוונה היא דוקא להזמין ולתת בחג. ולכאורה “שלחו מנות לאין נכון לו” זה לאו דוקא בחג.

 

ובכתב סופר או”ח עח כתב על הפסוק בנחמיה ח’ י’: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם:

ונ”ל לפרש בזה מקרא דעזרא דאמר לכו אכלו משמנים וכו’ ושלחו מנות לאין נכון לו כי כן מצות היום ושמחת אתה וכו’ והגר והיתום וכו’ ועי”ז נראה לעין כי מקדש יום זה באכילה ושתי’ לשם שמים וזהו שאמר כי קדוש היום לאדונינו ולא לעונג הגופני וע”י שאתם שולחים מנות לאין נכון לו תקדשו היום לאדונינו.

 

 

לסיום, המשך ההלכות ברמב”ם בפרק ו’ הלכות יום טוב:

הלכה יט:

אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.

הלכה כ:

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ”ח) תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

 

 

[1] וז”ל: “והא דלא מייתי להו נדרים ונדבות לעולא דאמר לב”ה אין קריבין נדרים ונדבות משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה כדאמרינן בסמוך דאיכא לאוקמי שכבר קרב שמחה כדינו והרב רבי אלחנן והר”י מתרץ דלא אמר בסמוך דנפיק בשלמי שמחה בנדרים אלא היינו היכא שהקריבום משום שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם”.

[2] וע’ רע”א שם ומנחת חינוך תפח.