ב"ה
מבוא להלכות שבת – שמירת שבגכת כהלכתה – פרק ג' סעיפים כד-כה
מצות זכור, כבוד ועונג ביום טוב
כד. זכור כיצד? כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהם, ומבדילין גם במוצאי יום הכיפורים, שכולם שבתות ה' הם, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל אין מבדילין במוצאי יום טוב לשבת.
כה. כבוד ועונג, כיצד? כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך מצוה לכבד ולענג יים טובים שנאמר: "ולקדוש ה מכבד", וכל ימים טובים נאמר בהם "מקרא קדש".
א קידוש ביום טוב האם הוא מן התורה או מדרבנן? כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק כט הלכה יח:
כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל אין מבדילים במוצאי יום טוב לשבת.
וכתב המגיד משנה שם: "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה". אבל פשטות הרמב"ם משמע שקידוש של יום טוב הוא מן התורה. וכתב בקובץ שעורים ביצה אות יא שזה תלוי אם לומדים יום טוב משבת גם לגבי דברים אחרים:
יא) [דף ד ע"ב] כתב במ"מ פכ"ט מהל' שבת הל' י"ח דקידוש דיו"ט לאו דאורייתא, וטעמו נראה, דקידוש שבת ילפינן מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו בכניסתו וביציאתו, וביו"ט ליכא קרא, ולא ילפינן יום טוב משבת, דאין למדין קל מחמור להחמיר עליו. וכן כתב הרמב"ן, לענין שביתת בהמתו, דלא ילפינן יום טוב משבת. וכן הוא בתוס' פסחים ה' בשם ריב"א, דלא ילפינן משבת לענין הבערה, למ"ד ללאו יצתה, אבל אין שיטה זו מוסכמת, דלהסוברין דשביתת בהמתו נוהגת ביום טוב, וע"כ דס"ל דילפינן יום טוב משבת, אפשר דה"ה לענין קידוש היום,
לדעתו זה תלוי אם יש שביתת בהמה ביום טוב שנחלקו בזה הראשונים. ע' שו"ע סי' רמ"ו ס"ג בסופו ששביתת בהמה לא נוהגת ביום טוב, אבל המשנה ברורה ס"ק יט פסק כמהרש"ל שנוהגת ביום טוב. המחלוקת היא האם יום טוב הוקש לשבת לכל דבר או רק לל"ט מלאכות, וע' שער הציון שם כב.
בענין כבוד ועונג ביום טוב, כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה טז:
כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיהו נ"ח) לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ"ג) מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה.[1]
רע"א בהשמטות לתשובה א' כתב שברמב"ם משמע שדין כבוד ועונג ודין שמחה הם שני דברים נפרדים. שהרי בהלכה טז הנ"ל כתב הרמב"ם רק שכל ימים טובים צריך לכבד, ולא כתב שצריך גם בחול המועד. ולעומת זה לגבי שמחה כתב שנוהג בחול המועד, הרי שאלו שני דברים שונים. בהלכה יז כתב לגבי שמחה:
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
הרי שלגבי שמחה כתב שיש חיוב גם בחול המועד. ולכן צריך לומר שחיוב שמחה אינו מדין כבוד ועונג אלא זה חיוב נפרד. וכתוצאה מכך הסיק מזה הלכה לגבי שאלתו בשו"ת סעיף א' (תשובה ראשונה בתשובות רע"א ח"א):
לידידי האלוף הקצין רבי ליב בנייאוואדיל.
על אודות בני ביתו ששכחו להזכיר של חג בברכת המזון וחזרו וברכו, וטען על זה המרומם ר' טעביל שו"ב ואמר שפעם אירע לו כן בבחרותו, בבית הרב דק"ב, והורה לו שלא לחזור ולברך.
יפה עשו במה שחזרו וברכו, ואין ספק שזה ר' טעביל שכח מרוב הימים עובדא היכי הוי, ומה שאירע לו היה בר"ח ולא בי"ט, וחילוק זה בין י"ט לר"ח מבואר בפרק ג' שאכלו (דף מ"ט) ואין צריך לפנים.
ועכ"ז אלו נשאלתי אנכי על ככה, כמדומה הייתי מורה ובא, דכל מרבית ביתו אנשים יחזרו לברך, אבל לא הנשים והבנות.
טעמו של רע"א, מבאר שם שלפי דעתו לאשה מותר להתענות ביום טוב, משום שרק אנשים מחוייבים בסעודות ביום טוב, אבל נשים אינן חייבות בסעודת יום טוב כיון דעונג יום טוב שהוא מ"ע שהזמן גרמא (ע' תוספות קידושין לד ע"א).
והטעם שחוזרים על יעלה ויבא ביום טוב ולא בראש חדש, מבואר בגמרא ברכות דף מט שהוא משום שרק ביום טוב שחייב בסעודה מחמת יום טוב לכן אם שכח הזכרת היום צריך לחזור ולברך, מה שאין כן בר"ח שאין היום גורם חיוב סעודה, לכן אינו צריך לחזור. ואם כן דין נשים ביום טוב כדין אנשים בראש חדש שכיון שאינו חייב בסעודה אינו צריך לחזור.
וע"ש שדן אם אשה מחוייבת במ"ע של יום טוב, במחלוקת התוספות בקידושין לד ע"א ד"ה מעקה והר"ן בזה.
ואף שנשים חייבות בשמחה. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות חגיגה פרק א' הלכה א':
ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו.
השגת הראב"ד: ונשים חייבות במצוה זו. א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה.
דעת הראב"ד שבעלה חייב לשמחה, כפשט הגמרא בקידושין דף לד ע"ב: "אשה, בעלה משמחה". אבל לרמב"ם היא עצמה חייבת בשמחה. וראה בפתחי תשובה סימן תקכט שכתב שהמחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד היא רק לגבי שלמי שמחה, אבל בשמחת יום טוב אשה חייבת בעצמה.
ומכל מקום, אף שחייבת בשמחה, מוכיח רע"א שחיוב אכילת פת אינו משום שמחה אלא משום עונג. שהרי בשבת אין דין שמחה ויש חיוב בפת. לכן ע"כ החיוב לאכול פת הוא מדין עונג.
ולכן כיון שאינה חייבת בעונג ביום טוב משום שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, לכן אינה חייבת בפת. ורק תהיה חייבת בבשר ויין ואסורה בהספד ותענית מדין שמחה. אבל אינה חייבת לאכול פת.
חול המועד האם נקרא מקרא קדש? נפ"מ ללבוש המתאים לחול המועד
בהערה הרב נויבירט אומר שכבוד ועונג נוהג רג בימים טובים ולא בחול המועד ואילו שמחת יום וב נוהגת גם בחול המועד. ודן שם האם חול המועד נקרא מקרא קודש. הרמב"ם כתב בהלכות יום טוב פרק ז' הלכה א':
חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא (ויקרא כג, ל"ז) מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.
מקור הדבר שחול המועד נקרא מקרא קודש הוא המכילתא בפרשת בא, פרשה ז:
וחגותם אותו חג ליי' אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה יום טוב האחרון מנין ת"ל שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליי' (שמות יג ו) אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעוני' חגיגה חולו של מועד מנין הרי אתה דן הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרויין מקרא קדש. וחולו של מועד קרוי מקרא קדש אם למדת על יום טוב הראשון ואחרון שהן קרואי' מקרא קדש הרי הן טעונין חגיגה חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש דין הוא שיטען חגיגה ועוד קל וחומר ומה אם יום טוב הראשון ואחרון שאין לפניהם ולאחריהם מקודשין הדי הן טעונין חגיגה חולו של מועד שהוא מקודש לפניו ולאחריו דין הוא שיהא טעון חגיגה.
אלא שבכל זאת מוכח שמקרא קודש של חול המועד אינו דומה למקרא קודש של יום טוב, שהרי אף שכתב הרמב"ם בפרק ז' שחול המועד נקרא מקרא קדש, אבל הרי בפרק ו' כתב רק שימים טובים צריך לכבד ולענג ומשמע שחול המועד אינו חייב בכיבוד, לכן כתב שצריך לכבדו יותר מימות החול אבל אין צריך לדמותו לגמרי כמו יום טוב.
וכתב המגן אברהם בס"ק א': "כתב התניא חייב לכבדו במאכל ומשתה ובכסות כשאר י"ט עכ"ל, ומהרי"ל לבש הקט"א ומטרו"ן של שבת", והביאו משנה ברורה סי תק"ל ס"ק א' אבל השמיט "כשאר יו"ט":
גם חייב לכבד חוה"מ במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול. ומהרי"ל לבש הקט"א של שבת. ועיין לעיל סימן תקכ"ט ס"ב ובמ"ב שם דמצות ושמחת בחגיך וגומר קאי גם על חוה"מ ומבואר שם כיצד משמחן
ובשער הציון תק"ל אות ד:
אלא דמה שכתב התניא כשאר יום טוב השמטתי, דלעניות דעתי אין להחמיר כל כך בזה, דהרמב"ם בפרק ז מהלכות יום טוב הביא גם כן דחול המועד נקרא מקרא קודש ואף על פי כן בפרק ו מהלכות יום טוב שהעתיק שם בדין ט"ז חיוב כבוד ועונג מטעם מקרא קודש, לא העתיקו רק לענין יום טוב ולא לענין חול המועד, דשם לא העתיק רק מצוה דשמחה, שמע מיניה דסבירא לה דלענין חול המועד אין להחמיר בזה, ועל כן צריך לומר דאף דחול המועד נקרא גם כן מקרא קודש, מכל מקום כיון דלענין מלאכה מן התורה מותר בחול המועד, ועל כל פנים בדבר האבד מותר לכולי עלמא, הרי דאין קדושתו חמור כמו יום טוב, ולכן גם לענין כבוד אין לדמותו ליום טוב, וזהו נראה דעת הרמב"ם.
אבל יש להעיר (ספר חול המועד כהלכתו), שהשו"ע בסימן תקכט כתב שיום טוב צריך לכבדו ולענגו כמו בשבת, "ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת", וכתב על זה המשנה ברורה שם בס"ק יב:
(יב) ובגדי יום טוב וכו' – משום דחייב בשמחה וזהו ג"כ בכלל שמחה ופשוט דכל זה ג"כ בידו משגת:
והרי ודאי חול המועד יש בו דין שמחה, ולכן אם חיוב בגדים בחול המועד הוא משום שמחה, אם כן ודאי שחייב גם בחול המועד לכבדו גם בבגדים יפים.
אבל כתב רע"א שמה שכתב שאין נשים חייבות לחזור זה מלבד בליל ראשון של פסח:
זולת בליל א' דפסח דמחוייבות במצה מהקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ, וכן בשבת אם שכחה לומר רצה, דכיון דמחוייבת במ"ע דקידוש מהקישא דזכור ושמור מחוייבת ג"כ בכל מ"ע דשבת, כמ"ש הר"ן פרק כל כתבי וז"ל שם: כתב ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות וכן לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן, ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוי כל חיובי דשבת עכ"ל,
הערות ונספחים:
ע"ע ספר חגים ומועדים בהלכה, הרב נחום זוין, פרק ז' על קידוש ביום טוב, וע"ש עמ' סב על כבוד עונג ושמחה ביום טוב בכלל ובר"ה בפרט, עמ' קיב על חיוב שמחה בזמן הזה, ושם עמ' קיח על חיוב נשים בשמחה כבוד ועונג.
שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן א
לידידי האלוף הקצין רבי ליב בנייאוואדיל.
על אודות בני ביתו ששכחו להזכיר של חג בברכת המזון וחזרו וברכו, וטען על זה המרומם ר' טעביל שו"ב ואמר שפעם אירע לו כן בבחרותו, בבית הרב דק"ב, והורה לו שלא לחזור ולברך.
יפה עשו במה שחזרו וברכו, ואין ספק שזה ר' טעביל שכח מרוב הימים עובדא היכי הוי, ומה שאירע לו היה בר"ח ולא בי"ט, וחילוק זה בין י"ט =יום טוב= לר"ח מבואר בפרק ג' שאכלו (דף מ"ט) ואין צריך לפנים.
ועכ"ז אלו נשאלתי אנכי על ככה, כמדומה הייתי מורה ובא, דכל מרבית ביתו אנשים יחזרו לברך, אבל לא הנשים והבנות.
וטעמא דידי משום דיש לי לדון דאשה מותרת להתענות בי"ט, דאיסור תענית בי"ט נראה שהוא מדין עונג, וכן הוא ברמב"ם, והרי מצות עונג הוא בכלל מצות עשה דעצרת תהיה לכם, דדרשינן מניה חציו לד' וחציו לכם, וא"כ לא תהא מצוה זו עדיפא מכל מ"ע שהז"ג =שהזמן גרמא= שנשים פטורות, ומה דאשה מחוייבת במצוה די"ט הוא רק בלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה, אבל לא במצות עשה דיו"ט, וכמ"ש תוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה) ואף להר"ן שם דחייבות גם בעשה דיו"ט מ"מ זה רק בעשה דשביתת מלאכה משום דתמיד איתא גם לאו בהדי העשה, אבל בעשה דאין בה לאו פטורות ועי"ש, וכיון דאינה במצות תענוג מותרת להתענות, וממילא אם שכחה להזכיר של יום טוב בבהמ"ז =בברכת המזון= א"צ לחזור ולברך, דהוי י"ט גבי דידהו כמו ר"ח לגבי דידן.
זולת בליל א' דפסח דמחוייבות במצה מהקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ, וכן בשבת אם שכחה לומר רצה, דכיון דמחוייבת במ"ע דקידוש מהקישא דזכור ושמור מחוייבת ג"כ בכל מ"ע דשבת, כמ"ש הר"ן פרק כל כתבי וז"ל שם: כתב ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות וכן לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן, ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוי כל חיובי דשבת עכ"ל, וממילא מחוייבת ג"כ במצות עונג דשבת ואסורה להתענות, ע"כ צריכה לחזור ולברך כנלע"ד. /מהשמטות/ (וכיון דאינה במצות תענוג מותרת להתענות, לא מבעיא לדעת הראב"ד בהשנות רפ"א מחגיגה דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה, שעל הבעל מוטל החיוב לשמחה אבל היא אינה בחיוב זה, והכ"מ והלח"מ שם כתבו דגם הרמב"ם ס"ל כן, אלא אף לדעת הלח"מ פי"ד ה' י"ד מהמע"ק בדעת הרמב"ם דהלכה כר"ז דהיא מחוייבה בשמחה, מ"מ היינו דאסורה בהספד ותענית, ולהיות לה שמחה בשתיית יין ובשר אבל מ"מ נראה דאינה מחוייבת באכילת פת דנראה דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה דהא בשבת ליכא חיוב שמחה אלא דנראה דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו, עי' ברמב"ם פ"ו ה"ו מהל' יום טוב שכ' כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר לקדוש ד' מכובד וכל יום טוב נאמר בהם מקרא קודש ואח"כ בהלכה י"ז שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שארי יום טוב כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב להיות בהן שמח וטוב לב וכו', משמע דהם תרי מילי חיוב כיבוד ועונג וחיוב שמחה, ומה"ט בהל' וי"ו נקיט ימים טובים, דמשמע ביום טוב ולא בחוה"מ, ובהלכה ז' בחיוב שמחה נקט ז' ימי פסח וח' ימי החג דגם חוה"מ בכללם, וא"כ נראה כיון דבשבת כל החיוב לאכול פת אינו מטעם שמחה אלא מטעם כיבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, [ואפשר מטעם כיון דברכו וקידשו ד' לשבת במן, דקראו הכתוב לחם קבעו חיוב לאכול סעודת לחם וכן ביום טוב כדכתבו דמה"ט צריך לקבוע ב' סעודות לחם] וא"כ י"ל דגם ביום טוב מדין שמחה הי' סגי בבשר ויין ובגדי צבעונים אלא דחיובי כמו בשבת וראיה דהרי בחוה"מ אף דאיכא חיוב שמחה מ"מ אין חיוב לאכול פת כדקיי"ל בש"ע א"ח (סי' קפ"ח ס"ז) וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה י"ל דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביום טוב דהוי מצוה שהז"ג, [ויש לעיין בדברי הרמב"ם הלכה כ"ו מיו"ט הנ"ל, וכל יום טוב נאמר בהם מקרא קודש מה"ט יהא החיוב ג"כ בחוה"מ דאיקרי ג"כ מקרא קודש כמ"ש הרמב"ם (רפ"ז מהל' יום טוב) וי"ל] וא"כ הדרן לדינא דבשכחה להזכיר מעין יום טוב בבהמ"ז דא"צ לחזור ולברך, ומה"ט יש לעיין על דברי הלבוש א"ח (סי' תצ"ז) והמתענה בר"ה אסור לו לעשות מלאכה כגון לאפות ולבשל לאחרים אלא כל היום עוסק בתפילה ובתחנונים או ילמוד כל היום דכיון דאינו מקיים חציו לה' וחציו לכם צריך לקיים כולו לד' וי"א דאשה שיש לה בעל או היא משועבדת לאחר, דיכולה לאפות ולבשל, כיון דמשועבדת לכך עכ"ל, ולפי דברינו אין נשים בחיוב כולו לה' דהוי ז"ג, ונראה דאדרבא משם סייעתא לדידי דבפשוטו דברי הלבוש מוקשים דאטו מפני שהיא משועבדת לבעל או לאחר פקע ממנה חיוב המצוה, ולומר דמש"ה באמת לא תתענה ותקיים חציו לכם וחציו לד', זה אינו במשמע מלשון הלבוש, ולזה נראה דבאמת אינן בחיוב המצוה זו כיון דהוי ז"ג אלא דמ"מ רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מ"ע שהז"ג, כגון שופר סוכה לולב וכן בקידוש יום טוב והוי כקיבלו עלייהו ולזה רוצים לקיים כולו לה', לזה כתב הלבוש כיון דמשועבדת לאחרים אין בכחן להחמיר על עצמן, בדבר שאינן מחוייבות מהדין להפקיע בזה זכות דאחרים.) עקיבא גינז מא"ש
עלי תמר יבמות פרק א
אגב הגרע"א לא חתם אף פעם בשם עקיבא איגר אלא הק' עקיבא גינז או עקיבא בה"ר משה גינז כשם משפחתו של אביו, ולא רצה לחתום בשם עקיבא איגר כשם משפחת אמו ע"ש והתיחסו לבית אבותיו. וכותבי תולדותיו לא התעוררו בזה. אולם נתגלה לי הסוד כשהייתי רב ומרצה שיעורי תורה בביה"מ בברסלא, והמעשה שהיה כך היה. כי אמו הגדולה בתורה ובחכמה פחדה מעין הרע שיפגע חלילה בילדה הגאוני והיא היתה הרבנית מאייזנשטאט מקום רבנותו של בעלה הרב ר' משה גינז ואחיה הרב הגאון הנ"ל היה רב ור"י בברסלא חתנו של הגאון ר"ח יוסף תאומים הרב האב"ד בברסלא, רק מספר יהודים בשמות משפחתיים ידועים היה מותר להם לגור בברסלא ושם משפחה אחרת היה אסור להם לגור שם. ולפיכך דודו הגר"ל שנתן את הרשימה בעיריה והעתקה בקהילה שמות בני משפחתו צירף גם את הילד בנה של אחותו בשם והילד עקיבא. והראה לי את הרשימה ידידי הרב ד"ר הפנר בארכיון של הקהילה, וכך נקבע שמו עקיבא איגר בכל המסמכים של העיר ובכל המסמכים ששלח לממשלה הגרמנית חתם את עצמו בשם עקיבא איגר רב ראשי בפוזן, וממילא כל בניו שנולדו לו היו נקראים בשם איגר וכן כל המכתבים שנשלחו לו היתה הכתובת רבי עקיבא איגר, אבל רבינו בעצמו לא רצה לשנות את שם משפחת אביו כמ"ש בתורה ויתייחסו על אבותם וחתם את עצמו עקיבא גינז, או עקיבא סתם, או עקיבא בהרב ר"מ גינז. ברם בשנתו האחרונה לחייו כשראה רבינו שכל יוצאי חלציו נקראים בשם איגר וגם הוא נקרא בשם זה בכל העולם, פנה במכתבו לבנו הרב רבי אברהם, בספר הגהת רבי עקיבא איגר על או"ח יו"ד ואה"ע שנדפס בטארן תרכ"ט, וחתם את עצמו אביך הק' עקיבא איגר. וגם בצואתו נדפס בספר חיי הגאון רבי עקיבא איגר עמוד צ"ה מאת ר"ש בלום, שכתב בעצמו ממש לפני פטירתו, צוה רבינו וז"ל, שלא לחקוק על מצבתי שום שבח ותהלה, רק, פה נקבר ר' עקיבא איגר עבד לעבדי ה' בק"ק פרידלאנד ובק"ק פוזנא עיין שם. הנה התיר רבינו בצוואתו לקרוא אותו רבי עקיבא איגר. יש לציין שמאותו הנימוק דלעיל נקרא הגאון רבי ישעיה ברלין זצ"ל ע"ש משפחת חותנו פיק, והגאון הקפיד כשקראהו רבי ישעיה פיק, והגיב כמעט ברוגזה ששמו הוא ישעיה ברלין ולא ישעיה פיק כמו שתראה בספר רשפי קשת להרב רבי משה קרנר ואיננו עכשיו לפני. ותראה בשו"ע או"ח עם הגהות רבינו הגאון הצדיק זצ"ל שנדפס בוארשא והמה היו ממשפחתו יוצאי ברסלא ידעו מזה כתבו רבי ישעיה ברלין ובסוגרים פיק כי היה מפורסם בכינוי משפחה פיק. ואני כשהייתי בברסלא ובקרתי כמה פעמים בביה"ח להשתטח על קברי צדיקים בביה"ח הישן בקלאסען שטראסע ראיתי שהיה חרות שמו על המצבה רבי ישיעה ברלין. אגב זכורני שהיה רשום על המצבה האיש הזה היה כאחד מצבא מרום ואין לנו לספר בשבחו ונרשום רק שמות הספרים שחבר וכו'. וראה בספר הפליאה שבערכין ח"ב שנדפס בלייפציג בהקדמת תלמידו ותראה נפלאות מגדולת רבנו זצ"ל עיין שם.
[1] משמע ברמב"ם שכל המבזה את המועדות הוא ביום טוב ולא בחול המועד. אבל רשב"ם פסחים קיח ע"א כתב שזה קאי על העושה מלאכה בחול המועד.