ב. שבתון ושביתת בהמה

שמירת שבת כהלכתה מבוא להלכות שבת – פרק א' סעיפים ב-ד

ב. זכור כיצד מצותעשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר ג זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלחח

ג. שמור כיצד שביתה ממלאכה מצותעשה היא שנאמר ה וביום השביעי תשבת וכל העושה בו מלאכה ביטל מצותעשה ועבר על מצות לאתעשה שנאמר לא תעשה כלמלאכה

ד. ואין בענין זה כל הבדל בין האיש ובין האשה שניהם חייבים לשמור את השבת ולא לעשות בה מלאכה הן מלאכות שאסורות מן התורה הן מלאכות שאיסורן מדרבנן ושניהם גם חייבים במצותעשה של זכור דהיינו בקידוש וגם חייבים במצוות דרבנן כמו לחםמשנה סעודות שבת והדלקת נרות ואין הפטור לנשים במצוותעשה שהזמן גרמן תופש כאן כי לגבי שבת גילתה לנו התורה שבכל אופן הנשים חייבות וכה דרשו אמר קרא זכור ושמור

בכל דבר שיש בו עשה יש בו לא תעשה. חוץ מאשר בדין שביתת בהמה, "שביתת בהמה" – השבתת בעלי חיים ממלאכה בשבת לצורך האדם. נאמר בפרשת משפטים שמות כג, יב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" – מכאן שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, והיינו שלא תעשה הבהמה – וכל בעלי חיים בכלל – מלאכה בשבת עבור האדם, כגון לחרוש, לדוש ולהוציא משא מרשות לרשות (מתוך מושגים תלמודיים בפרויקט השו"ת, ובפשטות שביתת בהמה היא רק עשה, וע' פמ"ג במש"ז סימן ש"ה ס"ק א' שיש אומרים שזה לאו).

ברמב"ם בספר המצוות קנד, משמע שהעשה של שביתת האדם הוא גם העשה של שביתת בהמה:

והמצוה הקנ"ד היא שצונו שנשבות בשבת והוא אמרו ית' (משפטי' כג) וביום השביעי תשבות. והנה נכפל צווי מצוה זו פעמים (נרשם בעמ' קנז). ובאר לנו יתעלה (עשה"ד) שהשביתה מן המלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו. והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת שבת ובמסכת יום טוב:

אמנם צריך עיון האם גם לראשונים אחרים הלימוד של שביתת האדם הוא מאותו פסוק של שביתת בהמה (ע' הערות לריטב"א יבמות ה' ע"  הערה 285).

דומה לזה מחמר, שהוא איסור עשיית מלאכה בשבת באמצעות בעלי חיים. נאמר בתורה (דברים ה, יד): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך", ופירשו חכמינו ז"ל, כי כוונת התורה בזה לאסור עשיית מלאכה בשותפות עם בהמה; למרות שהמלאכה נעשית בעיקרה על ידי הבהמה, כגון שהיא נושאת משא, חורשת, דשה, והאדם אינו אלא מנהיגה – הוא עובר על איסור מן התורה (שם).

איסור מחמר חמור יותר מאשר שביתת בהמה, משום ששביתת בהמה היא רק בהמת ישראל ואילו מחמר הוא גם בבהמת גוי. מאידך מחמר הוא רק כאשר האדם עושה מעשה ומחמר, אבל שביתת בהמה הוא אפילו אם הבהמה עושה מלאכה כששם עליה בערב שבת. וכן לדעת חלק מן הראשונים, שביתת בהמה זה רק כשיש עקירה והנחה, אבל מחמר הוא על עצם סחיבת המשא גם אם לא עשתה גדר של  מלאכה בכלל.

אם כן יש איסור שביתה בבהמה, האם יש עשה של שבתון גם במחמר ובתחומין? שאלה זו היא מחלוקת ראשונים:

בגמ' יבמות ה' ע"ב דנה הגמ' מדוע צריך מיעוט שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ורוצה הגמ' לומר שה"א ללמוד  מכבוד אב ואם:

סלקא דעתך אמינא תיתי מכבוד אב ואם דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת תלמוד לומר (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את  שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר.

ופרש רש"י:

לאו דמחמר – אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ"ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור.

הקשו הראשונים הרי שבת יש בה גם עשה של שבתון ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ובתוס' שם תרצו (ד"ה ניגמר, ושם הביא את כל הפסוק בפרשת משפטים, גם למען ינוח שורך וגם ביום השביעי תשבות – ומשמע כרמב"ם בספר המצוות הנ"ל) "ואר"י  דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא לגמריה והוי כמאן  דליכא אלא לאו גרידא". אבל הרשב"א ביבמות ו' ע"א ד"ה וניגמר (לב), כתב בשם מורי הרב (רבנו יונה) שתשבות אינו עשה אלא אאבות. וכן הריטב"א ביבמות:

וא"ת דלימא דשאני הכא דשבת עשה ולא תעשה, וי"ל דלגבי מצות כבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי, והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דשבת לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא

לשיטת הריטב"א אין עשה על מחמר ולא על תחומין. אבל לשיטת התוספות יש עשה של שבתון גם על מחמר. ויש לזה סיוע משיטת הרמב"ן על התורה בפרשת אמור, כג, כד, שאומר שהמילה שבתון כולל דברים שאינם מלאכה, שלא יטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול וכו' ולכן יש עשה שיהיה "יום שביתה ומנוחה לא יום טורח".

אלא שאף שלכאורה משמע מהריטב"א שאין שבות מן התורה רק על דברים שהם מלאכות, כתב הריטב"א במסכת ראש השנה דף לב ע"ב, כדעת הרמב"ן בפרשת אמור כג, כד[1]:

וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין, ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין, ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה, אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מצות עשה שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן, נמצא שיש לשבות עיקר מן התורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה, וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.

אבל נראה שצריך לחלק, שכאן מדובר רק באדם שכל הנהגותיו כמו יום חול ולא ניכר שזה שבת, אז עובר על איסור שבתון אף שזה רק בדרבנן. אבל לדעת הריטב"א, גם אם ס"ל כרמב"ן, אין איסור שבות על מלאכה בודדת אלא אם כן היא מלאכה ששייכת לאבות מלאכות. (ע' בהערות לריטב"א יבמות ה'  ע"ב הערה 283). וכך מצאתי שכתב בחתם סופר בהשמטות לשו"ת חו"מ סימן קצ"ה:

ועמ"ש חי' רשב"א פ"ק דיבמו' בשם מורי רבינו יונה דבלאו דמחמר לית בי' עשה דשבות אלא במלאכה דאית בי' חיוב מיתה ע"ש אין זה סתירה לדרמב"ן דרמב"ן מיירי ממלאכת של טורח ואותן אין בהם אלא עשה ואמנם אותן שהי' במקדש ואינן של טורח וחייבים עליהם סקילה אותן ישנם גם כן בכלל עשה דשבות ומהנך ממעט רבינו יונה מחמר אבל אם יש בו טורח ומניעת מנוחה פשיטא כדברי רמב"ן

ולכן כתב החתם סופר, שמי שמחלל שבת בכך שחנותו פתוחה בשבת, הוא ככל מחללי שבת הכתובים בקרא. והוסיף:

האמנם נמצא בדברי חכמי התלמוד מקח וממכר בשבת אסור מדרבנן ועיי' תי"ט משנה וי"ו פ"ג דביצה והיינו באקראי ליקח דבר מחבירו דבר מאכל או שום דבר בארעי ואקראי זה אינו בכלל דברי נחמי' הנ"ל ואסרוהו התלמודים אבל הקובע מו"מ ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר הרי הוא מחלל שבת בפרהסי'.

ואולי אף דעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן, ע' הלכות שבת פרק כא הלכה א':

נאמר בתורה (שמות כ"ג) תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה, ואלו הן.

משמע שיסודם של דיני דרבנן הוא ממה שנאמר בתורה תשבות. וע' במגיד משנה שם שהביא שני פירושים:

נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים וכו'. כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות ע"פ הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכך אמרה תורה תשבות. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו ובאו חכמים ואסרו הרבה דברים. או תהיה כוונת רבינו שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות. וזה דרך הברייתות שבמכילתא:

חיוב נשים משום שהם ישנם בכלל שמור, הוא בכל ענייני השבת, ע' ר"ן על רי"ף שבת דף מד ע"א:

וכתב ר"ת ז"ל דנשים חייבות בג' סעודות וכן נמי לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן [ברכות דף כ ב] מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוי כל חיובי שבת:

כיון שבשביתת בהמה יש רק עשה של שבתון, יש לברר האם נשים חייבות בשבתון כשאין בו לאו, שהרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי חיוב הנשים בעשה הוא רק  בגלל שיש בו גם לאו. ולכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות שהפסוק של שביתת בהמה הוא אותו פסוק של שביתת אדם, הרי ברור שאשה חייבת גם בשביתת בהמה ואין מקום לשאול. וע' מנחת חינוך מצוה לב שדן בזה.

וראה רע"א על משניות שבת פרק ה' מ"א:

שביתת בהמתו, דכתיב למען ינוח וגו'  ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו, תוס'. אני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה י"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י"ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ"ע י"ל דפטורות. וע' בהר"ן פ' כל כתבי שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים.

וזו סוגיה מפורשת בביצה כג ע"א:

משנה שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה… גמרא למימרא דרבי אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה והאמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא תנא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.

הרי מפורש שהאשה חייבת בשביתת הבהמה.

ולפי מה שאמרנו שלדעת הרמב"ם עשה של שביתה הוא אותו פסוק של שביתת בהמה, אם כן מיושבת גם תמיהת מנחת חינוך לב:

ולכאורה צ"ע אמאי לא חשיב הר"מ בפתיחתו להלכות שבת עשה זו דלמען ינוח דבשלמא הלאו דמחמר יישב שם הרב המגיד דהוא בכלל הלאו דל"ת מלאכה אך עשה זו צ"ע על הר"מ והרב המחבר דלא חשבי' במנין המצות וצע"ק. שוב ראיתי בפמ"ג בפתיחה כוללת לה"ש עמד בזה.

והרי שביתת בהמה ושביתת אדם הוא דבר אחד לפמ"ש. וע' אבני נזר יו"ד תנח ס"ק י' שהלך בדרך זו וכתב:

דשביתת בהמתו אינה נמנית מצוה בפ"ע. וע"כ שהמצוה שישבות האדם וכל השייכים אליו. ואם שבת האדם לבד ולא בהמתו לא שבת שביתה גמורה. אבל אם לא הי' לו בהמה ושבת הוא מקיים המצוה כמו מי שיש לו בהמות ושבתו גם הם שזה וזה שבתו שביתה גמורה:

[1] (כד) יהיה לכם שבתון – שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד ב) שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת. ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן, תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט). והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן:

אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה, כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב, ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה, אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון. ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה:

ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז) ששנו בה לשון אחר, אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת, מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין, שאין עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין, תלמוד לומר כל מלאכה. אין לי אלא ברשות, במצוה מנין, שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות, תלמוד לומר שבתון, שבות. וכענין זה היא שנויה בת"כ (אחרי פרק ז ט) ביום הכפורים. ואף על פי שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן, שמא לדבר אחד נתכוונו, להביא אסמכתא לשבות דרבנן. ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו, או שהן כולן אסמכתות, אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו, והוא ענין הגון וטוב מאד: