ב"ה
בדין כלים חד פעמיים – האם כשגמרו לשתמש בהם, לאחר הסעודה הם הופכים להיות מוקצה בשבת?
טור סימן ש"ח ומקורו ממשנה דף קכד ע"ב:
כל הכלים שנשברו אפי' בשבת שבריהם מותר לטלטלם ובלבד שיהו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך אבל אם אינן ראויים לשום מלאכה לא:
ע' משנה שם:
משנה: כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן
גמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מערב שבת דמר סבר מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא ומר סבר אפילו מעין מלאכה אחרת אבל נשברו בשבת דברי הכל מותרין הואיל ומוכנין על גבי אביהן מותר.
ובשו"ע סימן ש"ח סעיף ז':
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה; ואם זרקה לאשפה מבע"י, אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי. הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אע"פ שהם עשירים, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר"ן פרק במה אשה).
אם זרק לאשפה מבעוד יום ע' באור הלכה ד"ה ואם לא מועיל שבזורק כלי שלם אינו מוקצה מושם שבטלה דעתו. אבל אם ראוי למלאכה ראשונה, אם זרק מערב שבת הוי מוקצה, אבל לא בשבת.
ואם נשבר בשבת, כתב בשו"ע שם סעיף ו':
כל הכלים שנשברו, אפי' בשבת, מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך; אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא.
אבל מה הדין אם לא רק נשבר אלא זרק לאשפה? ע' בגמרא קכד ע"ב:
אמר רב יהודה אמר שמואל מגופת חבית שנכתתה מותר לטלטל בשבת תניא נמי הכי מגופה שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ואם זרקה באשפה אסור מתקיף לה רב פפא אלא מעתה זריק ליה לגלימיה הכי נמי דאסור אלא אמר רב פפא אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה.
וע' ערוך השלחן סימן ש"ח סעיף כא:
בדבר אחד קילא יותר בנשברה בשבת משנשברה בע"ש דבנשברה בע"ש וזרק השברים לאשפה הוי מוקצה אף שראוים לאיזה תשמיש כיון דדחאם בידים ובטיל להו מתורת כלי אבל כשנשברו בשבת לא מהני מה שיזרקם בשבת לאשפה דכיון דבין השמשות חל עלה שם כלי לא יוכל בשבת לבטלה מתורת כלי [ד"מ אות ד' וב"ח]
ואם כן ודאי בכלים חד פעמיים ראוי להשתמש בהם שימוש נוסף לאחר רחיצה, וודאי נחשבים ראוים ואינם מוקצה. אולם ע' בשלמי יהודה פרק ו' סעיף יג הערה ס' בשם הרב אלישיב שכתב שאם דרך לזרוק אותו לאשפה זה הופך למוקצה אם זרק בערב שבת אף אם הוא ראוי, על פי מה שכתב בביאור ההלכה שהטעם לכך שאם זה ראוי אי אפשר לזרוק לאשפה, זה משום שבטלה דעתו, אבל אם דרך העולם לזרוק הוי מוקצה. ולכאורה כל זה לא שייך אם זורק בשבת, אף אם דרך העולם לזרוק.
וע' לשון בית יוסף בענין אם זרק בשבת:
ומ"ש זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה. ברייתא שם ומפורש בגמרא דדוקא זרקה מבעוד יום משום דבטלה מתורת כלי כשקדש היום אבל אם לא זרקה עד שחשכה מאחר דכשקדש היום היה מוכן לא פקע מינה תו שם כלי:
סברא זו מבוארת בתחילת פרק כל הכלים:
גמרא כל הכלים ניטלין ואף על פי שנתפרקו בשבת ולא מיבעיא בחול אדרבה בשבת מוכנין על גבי אביהן בחול אין מוכנין על גבי אביהן
וע' דרכי משה על הטור שמשמע שאי אפשר להקצות מדעת דברים בשבת עצמה. ע' אות ד' שכתב על מה שתמה הבית יוסף על הטור שכתב שאם נשבר כלי מערב שבת והשבר ראוי אינו מוקצה, והרי הוא הדין בשבת, וכתב דרכי משה שזה נאמר כך משום שלגבי ההמשך בזרק לאשפה יש הבדל בין אם זרק מערב שבת לבין אם זרק בשבת: "אבל אם לא זרקה עד שחשכה מאחר שכשקדש היום הוי מוכן לא פקעה מיניה שם כלי כדאמרינן בגמרא".
ובשלמי יהודה פרק ו' סימן יג כתב שבכלי ניר שנסדק והסדק קרוב לשולי הכלי הוא מוקצה, משום שזה לא ראוי לשום דבר. ולפי מה שכתבנו לעיל אם זה לא ראוי לשום דבר הרי זה נולד.
ומכאן יוצא שלא כמו שכתב בשלמי יהונתן חלק ג' סימן לז אות ג' בשם הרב אלישיב שאף אם זרקן בשבת יחשבו כמוקצין שכן בכל שבר כלי מע"ש עומד להיות כמובן לשמושים מרובים וחוזרים כלי גמור. אבל כלים חד פעמיים מעיקרא עומדים להזרק ולכן יש לומר שאם זרקם נהפכו למוקצה ואין לדמות לשבר כלי שמוכנותו מע"ש לשימושים גמורים וחוזרים. וכתב שם שזהו חידוש גדול להלכה.
ולפי מה שכתבנו הרי ברור, וגם על פי שלמי יהודה, שם משמע שטענת הרב אלישיב היא לגבי מצב שזרק לאשפה מערב שבת אבל לא אם זרק לאשפה בשבת עצמה.
ולכאורה בגמרא דף קכג ע"א מהלך הסוגיה לגבי מחט של יד. ומסקנה שהיכא שניטל חררה אדם זורקה לבין הגרוטאות. ולפי זה גם בשבת מועילה מחשבה לזרוק, כיון שדבר זה אדם בדרך כלל זורק ולכן גם בשבת מועילה מחשבה, וזה כפסק הרב אלישיב. אלא שיתכן שכל הסוגיה מיירי כשזרק מערב שבת ולא בשבת.
אבל יש לדון על פסק זה, מרשב"א דף קכ"ה ע"א, שם נחלק על תוספות,
משמע בתוספות שבת דף קכה ע"א שאין צריך להיות עושים מעין מלאכתן הראשונה אם נשבר בשבת. ע' על הגמרא שקרומיות של מחצלת מותר לטלטם בשבת משום "מחצלת גופא למאי חזיא לכסויי ביה עפרא הני נמי חזיין לכסויי בהו טינופת", וכתבו התוספות בד"ה מחצלת:
מחצלת גופה למאי חזיא – לרווחא דמילתא מפרש הכי אע"ג דלא בעי מעין מלאכה ראשונה כדאמר רב נחמן לעיל חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר משום דחזיא לכסויי בה מנא.
וע' מ"ב סימן ש"ח על סעיף ז', שאף שנולד אסור בשבת, אין צריך דוקא שעושה מעין מלאכתו הראשונה אלא די שעושה מלאכה כל שהיא, ע' באור הלכה ד"ה לשום מלאכה.
וכן ברשב"א שם יוצא בפירוש שדבר שאדם זורק לאשפה הוא כלי ואינו נולד ולא הוי מוקצה:
הא דאמר שמואל קרומית של קנים מותר לטלטלן בשבת. איכא מאן דמפרש דדוקא בשנשברה בשבת הא בחול לא, משום דאין אדם מצניען אלא זורקן לאשפה או מיחדן להסקה. ומיהו בשנשברה בשבת והוכנו אגב אביהם, וה"נ בשבת חזיין למלאכתן ראשונה שרי, הא לא חזי למלאכתן ראשונה לא ואע"ג דחזי לכפורי ביה טנופא, כיון דבחול אדם זורקן לאשפה או מסיקן תחת תבשילו. והיינו דאצטריך בר המדורי לפרשה משום דמחצלת גופה למאי חזיא לכסויי בה עפרא, האי נמי חזייא לכסויי ביה טנופא, ואע"ג דלא קי"ל כרבי יהודה דבעי מעין מלאכתן ראשונה. ומחט של יד שנטל חררה או עוקצה שאסר רבא לעיל (קכג, א) וקא יהיב טעמא לפי שאדם זורקה בין גרוטאות, ההיא בשניטל חררה ועוקצה מערב שבת, הא ניטלו בשבת שרי הואיל והוכנו אגב אביהם וחזיין למלאכתן הראשונה, דהא בחול נמי נוטלין בה את הקוץ, כנ"ל לפי פי' זה:
אם כן מפורש ברשב"א שדין המחט היא שכשנשברה בחול אבל אם נשברה בשבת אף אם אדם זורקה לבין הגרוטאות לא הוי מוקצה. ולפי זה לרשב"א כל אריזות וכלים חד פעמיים שאדם זורק אינו מוקצה.
וע' שלמי יהונתן ח"ג סימן לה.
וע' בהגהות רע"א לשו"ע סימן יא שאכן הביא את הרשב"א שמחט דומה למחצלאות ורק אם נשבר בערב שבת הוי מוקצה. וכתב רע"א:
ולענ"ד כיון דפסקינן בשירי מחצלאות דזרקן לאשפה מבעוד יום משמע דבזרקן לאשפה בשבת שרי הרי דעדיף ממחט (ע' בהרשב"א דס"ל באמת דזקן לאשפה בשבת אסור דדמי ממש למחט) דאנן מחלקין דמחט גרע יותר דאין עומד כלל למלאכתו א"כ אין ללמוד זה מזה כלל וצ"ע.
(ומ"ש בסוגרים, לכאורה ברשב"א הוא הפוך: שדמי מחט למחצלאות ואם נשבר בשבת שניהם שרי – ראה לשון הרשב"א לעיל). ומ"מ אף לאחר הצ"ע של רע"א על רשב"א, טעמו הוא משום שמחט גרע ואין ראוי בכלל למלאכתו, אבל בכוס חד פעמית שראויה למלאכתו, נראה גם מרע"א שאפשר לסמוך על רשב"א.
וע' שש"כ פרק כ' סעיף כז שכתב שקליפות שראויות למאכל בהמה והיא מצויה או שראוי למאכל אדם, אפילו זרקו לאשפה אינו מוקצה, וראיתו מסעיף ז' הנ"ל. ואם כן נראה שכ"ש כלי פלסטיק. לכן נראה שיש צד נוסף להקל בכוס חד פעמית שזרק לאשפה. אבל ברור שכוס פלסטיק חד פעמית שנסדקה היא מוקצה שהרי זה שבר כלי שאינו ראוי לכלום.
שקיות של אוכל שנגמרו: אם השקיות ראויות למה שהיה קודם לכאורה הוא הדין כמו בכלים חד פעמיים. וע' שש"כ חלק ג' עמ' יב שכתב בשם הגרש"ז בשקית חלב שכשהיא נגמרת היא מוקצה, ולכן צריך לנער אותה מהכלי שהיא נמצאת בו, ולא לקחת ביד. ונראה שכל זה בשקית חלב, אבל בשקית אחרת שאפשר להשתמש בה כמו בשקית סוכר, זה לא יהיה מוקצה.
צ"ע האם מותר לקפל כלי אלומניום חד פעמיים ועל ידי כך להרוס אותם האם יש בזה גדר של סותר?
מקורות:
גמ' דף קכג ע"א:
גמ' דף קכ"ד ע"ב:
גמ' קכה ע"א: