ב”ה
קדושת השבת
על פי ספרו של הרא”ל ליכטנשטיין זצ”ל, “קדושת אביב” בפרק על קידוש, העוסק בקדושת השבת.
הקדמה: כתב הרב בעמ’ 111:
מסקנת דברינו עד כה היא שאפשר להבין את מהות מצוות הקידוש ואת אופייה בשתי דרכים שונות. אפשר לראות בקידוש הצהרה של דברי שבח ואזכרת ייחודו של היום וקדושתו. אך אפשר לראות בקידוש גם יצירה, מעשה המחיל קדושה במועד. ונראה שניתן לראות שתי הבנות בססיות אלו כעומדות ביסוד כמה וכמה מחלוקות וספיקות שמצאנו בענייני קידוש והבדלה.
הרב מתחיל בהשוואת הגדרת הקידוש בין הרמב”ם לבין הרמב”ן. הרמב”ם מתחיל דוקא מרמב”ם בפרק ז’ הלכות חמץ ומצה הלכה א’ שבו הרמב”ם מקביל בין מצות זכירת יציאת מצרים לבין זכירת השבת, רמב”ם חמץ ומצה ז, א
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י”ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ’) זכור את יום השבת.
מכאן שקידוש הינו אמירת דברי שבח, כשם שהמצוה היא לספר ביציאת מצרים, עלינו לספר בשבחו של יום השבת הגדול והקדוש, ויסודו היא לפאר ולשבח ולרומם את היום.
כיוצא בזה מביא הרב את דברי ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קנה:
והמצוה הקנ”ה היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצות קדוש. ולשון מכילתא זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה. ובביאור אמרו (פסחי’ קו א) זכרהו על היין. ואמרו גם כן קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו. כלומר ההבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת מתוקנת ומצווה.
הרב מביא את דברי הרמב”ן על התורה, רמב”ן שמות כ, ח (פרשת יתרו): “וטעם לקדשו – שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו”. והוסיף הרמב”ן:
אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב”ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת”ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא.
מתוך דברי הרמב”ן עולה שיש מימד נוסף בקדושת השבת: שאנו מקדשים את השבת על ידי מעשינו. ולהלן נרחיב בדברים אלו. הרב מרחיב בהשוואה ליובל, שאותו בית דין מקדש (ע’ 106).
האם לרמב”ם יש מימד של קידוש במעשינו שאנו מקדשים את השבת? להלן דן הרב לגבי הבדלה, שהרי בספר המצוות הרמב”ם כולל במצוה את ההבדלה, וכן במשנה תורה, רמב”ם שבת כט, א
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ’) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
והרי הבדלה ודאי אינה מעשה של קידוש כפי שעולה מתוך דברי הרמב”ן, על כורחינו שיש מימד של קידוש שהוא רק אמירת דברי שבח.
לרמב”ם משמע שיש אותו מעמד של קידוש והבדלה, ואם קידוש דאורייתא גם הבדלה דאורייתא. ואם כן לכאורה אין לקידוש מעמד של הבאת קדושה נוספת לשבת, שהרי זה לא ניתן להאמר בהבדלה (ע’ ע’ 119 ד”ה אפשר לתלות)
יש להקדים לכך את דברי חמיו מורו הגדול הרב סולוביצ’יק ב”איש ההלכה”:
הקדושה נוצרת על ידי האדם על ידי בשר ודם. בקדשות פה אנו יוצרים קדושת מזבח וקדושת בדק הבית. ארץ ישראל מתקדשת על ידי כיבוש, ירושלים והעזרות בשתי תודות או שירי מנחות וכו’ האדם מקדש מקום ועושה משכן ליוצרו.
ובספר “דברי השקפה” במאמר ימי תשובה וקדושה, כתב בע’ 118:
ברם, הטבע אינו מתקדש מאליו כשהוא לעצמו אלא תמיד בזיקה אל האידאי. זקה זו באה בכיוון של מלמטה למעלה. מוצאת ממקור הקודש, זוהי קדושה לשעתה ולתפךקידה, וכשתפקיד מבוטל – נפסקת גם קדושתו[1].
יש קדושה הבאה מלמעלה למטה, ויש קדושה הבאה מלמטה למעלה. אולי זה ההבדל בין קדושת ארץ ישראל, שקדושה ראשונה בטלה, ובין קדושת המקדש שהיא קיימת לעולם, בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז כשהרמב”ם מסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר “והשימותי את מקדשיכם” (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה–הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה..
קדושת ירושלים היא קבועה כיון שהיא באה מלמעלה למטה, מה שאין כן ארץ ישראל היא המקודשת בגלל מעשינו, ולכן בזמן שבטלו המעשים ובטל כיבוש הרבים הרי “אינה ארץ ישראל” כביטויו החריף של הרמב”ם[2].
בסופו של המאמר רוצה הרב להציע שבשבת יש קיום כפול (ע’ 125), וזוהי משמעות “זכירת שבח וקידוש” שכתב הרמב”ם בהלכות שבת. כלומר שגם בשבת יש ענין של שבח בדברים לקדושת השבת ויש בזה גם מעשה מקדש.
וכן כתב הרב סולוביצ’יק בשעורים לזכר אבא מארי ח”ב ע’ קנו[3]:
ענין הקידוש אינו מתמצה בריצוי דברי שבח יש בו גם משום פעולת קידוש ויצירת קדושת היום ממש ומעין קידוש ראשי חדשים כשהתורה אומרת זכור את יום השבת לקדשו היא אינה מתכוונת לצוות לנו על סידור שבח או על צירוף תואר מקודש לשם שבת גרידא כי אם על מעשה קידוש ממש שנקדש את יום השביעי ע”י פעולת קידוש וזכרון בברכה.
מה שעומד לנגד עינינו היא המשנה והגמרא במסכת ביצה יז, א (ראה שם ע’ 107):
תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה [ואומר] של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובית הלל אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים.
ניתן לומר שבית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה זו, האם ניתן לצרף את קדושת השבת וקדושת המועד. ולכן לבית שמאי כל ברכה בפני עצמה, הואיל ואי אפשר לצרף את הקדושות, מה שאין כן לבית הלל אפשר לצרף את הקדושות יחד.
יתר על כן בהמשך הסוגיה נאמר:
תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדתריץ רבינא.
סברת רבינא היא כפי שאמרנו, שישראל הם המקדשים את השבת, ולכן אנו אומרים מקדש ישראל השבת והזמנים. אבל להלכה ישראל אינם מקדשים את השבת, אלא זו קביעא וקיימא, ולכן אנו אומרים מקדש השבת ישראל והזמנים.
ואם כן הרי קדושת השבת היא קביעא וקיימא, ולכן דן הרב האם יש משמעות לקידוש נוסף על קדושת השבת שהיא קביעא וקיימא.
הרב מביא ראיה לזה מקדושת בכור וההלכה שאפשר להתפיס בקדושת בכור (שם ע’ 108), וכן מקידוש היובל (ע’ 135) מההשוואה ברמב”ם בין תחילת פרק י’ הלכות שמיטה ויובל שם משמע שקיודש יובל מתקיים באמצעות אמירה מסויימת, ובין ספר המצות עשה קלו, שהקידוש נעשה באמצעות ניהוג איסורי עבודת הארץ, עצם השמירה על מצוות היוןבל מקדשת את השנה עצמה.
בהקשר לדיון בסוגיה במסכת ביצה הנ”ל, הרב מביא את הירושלמי (ע’ 110), ירושלמי ברכות ח, א:
א”ר יוסי בר’ נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת.
וכאן יש להוסיף על דברי הרב:
בשאילתות מובאת גרסה אחרת בגמרא ממסכת ביצה שהבאנו לעיל, שאילתות דרב אחאי פרשת יתרו שאילתא נד:
יום טוב שחל להיות בשבת אומר מקדש השבת וישראל והזמנים דתניא יום טוב שחל להיות בשבת מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה”א שבע מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים תני תנא קמיה דרבינא הכי אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי שבת הוא דקא מיקדש נפשיה אלא אמר רבינא מקדש השבת וישראל והזמני’ אמר רב יוסף הילכתא כרבי וכי דתריץ רבינא.
לפי גרסה זו, רבי עצמו סבר שהברכה היא מקדש ישראל השבת והזמנים. גרסה זו של בעל השאילתות מסתברת על פי מה שמבואר בחיבור מתקופת הגאונים שמונה את ההבדלים שבין בני ארץ ישראל לבני בבל:
בני ארץ ישראל אומרים מקדש ישראל ויום השבת כני בבל אומרים מקדש השבת וישראל.
מתברר שזו מחלוקת בין בני בבל ובני ארץ ישראל. ובארץ ישראל אמרו מקדש ישראל ויום השבת. לכן מסתבר שרבי שהוא בן ארץ ישראל הוא אמר כך, כפי גירסת השאילתות.
מכל מקום מצאנו מקור לכך שיש מצב של קדושה שאנו מקדשים את השבת. בזה מסביר הרב (ע’ 110) קושיה שהתלבטו בה הראשונים:
מדוע פרשיית המועדות באמור (ויקרא כג) פותחת במצות השבת. והעלו בה פירושים מפירושים שונים, שעיקרם הוא שלקושטא דמילתא אכן שבת אינה כלולה בין המועדות. …ובארנו שמלבד קדושת השבת הייחודית לה, אסורה היא בכל מלאכה וברית עולם היא לדורותיכם, מתחדש בפרשייה זו ממד נוסף של יום השבת ושל קדושתו. השבת היא גם חלק מן המועדות, וחלה בה גם קדושת המועדים, כדברי רבנו בחיי שם (פסו’ ב): “הזכיר השבת בכלל המועדים, כי יום מועד הוא”
…שאין זאת רק שהשבת הופכת להיות חלק ממארג הזמנים המקודשים, אלא שנתקדשה היא בקדושה נוספת על קדושתה – קדושת יום טוב ואותה קדושה בדומה לקדושת שאר המועדות תלויה במעשה קידוש של כנסת ישראל.
הרב דן בכמה וכמה דיונים הלכתיים להם נוגע חילוק זה של קדושות השבת, וכן להבדל שבין שבת ליום טוב. בהמשך דן הרב (116) בהבדל שבין קידוש הלילה שהוא מן התורה וקידוש היום שהוא דרבנן ואף הנוסח שלו שונה מקידוש הלילה:
ועוד יש להעלות הצעה אחרת, שהקידוש בלילה שונה מן הקידוש שביום. ואין זו חזרה על אותו קידוש (והרי עף נוסח הקודש בבוקר שונה מנוסח הקידוש שבערב). בליה אכן מקדשים את השבת, ומוסיפים בה קדושה. אך משהגענו לקידוש היום – הרי כבר נתקדשה השבת אמש. וממילא אופיו של הקידוש הוא רק אמירת דברי שבח ושיר וזכירת השבת. וכבר עמד על כך בהרחבה מו”ח הגי”ד זצ”ל (שיעורים לזכר אבא מארי ח”ב ירושלים שס”ג ע’ קמג).
הרב, וגם הגרי”ד דנו בהקשר זה בהבדל הנוסח שבין תפילת העמידה בליל שבת ובין תפילת העמידה בשבת (דבר שלא קיים בשום יום בשנה, שהרי תמיד תפילת העמידה שווה בערבית שחרית ומנחה). ובזה אולי ניתן ללכת בדרך אחרת שהלך בה פרו’ ר’ אהרון שמש ז”ל, במאמר “מי מקדש את השבת[4]” שם האריך בנושא זה, שגם התפתחות הנוסחים השונים בתפילת העמידה של שבת, בניגוד לכל שאר המועדים שתפילת העמידה שווה בערבית שחרית ומנחה, מקורה בשתי הגישות שבין בני בבל לבני ארץ ישראל אם אומרים מקדש השבת וישראל, שהם נוגעות בשאלה העקרונית: “מי מקדש את השבת” אם הדגש הוא על הקדושה הקביעא וקיימא או הדגש הוא על הקדושה שאנו מקדשים על ידי זכירה ושמירה. בתפילת הערב אנו אומרים “אתה קדשת”, “ויכולו” והברכה או”א רצה במנוחתינו. אבל בבוקר אנו אומרים “ישמח משה” “ושמרו בני ישראל את השבת” “ולא נתתנו ד”א לגויי הארצות”. כלומר: בערב אנו מדגישים את השבת של הקב”ה, ואילו בבוקר אנו מדגישים את השבת של ישראל – ושמרו בני ישראל את השבת.
זה עיקר חידושו של הרא”ל זצ”ל במאמרו זה, על המימד הכפול שיש בקידוש השבת, והשלכותיו ההלכתיות.
[1] ובאופן חריף יותר הדברים נמצאים באור שמח פרשת כי תשא על הפסוק ויהי כאשר קרב אל המחנה:
“האומה הישראלית, וכל הקדושות א”י וירושלים כו’ המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא”י ובחו”ל [לבד מצות התלוים בארץ], וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה’ דת אחד לו עם השפל שבשפלים… סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי”ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו’ (בבא בתרא צט) ודו”ק.”
[2] מאידך, כתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה ב, א, שגם מקום המזבח התקדש על ידי מעשים:
המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי’ בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.
וכן כתב הרב סולוביציק בספר דברי השקפה במאמר ימי תשובה וקדושה, ע’ 118:
…לאמיתו של דבר סוד הקידוש נישא לא על ידי גילוי החלקים, כי אם על ידי בקשת האדם. הר המוריה – שבו ביקש אברהם את האלוקים כל דבר היראה נתקדש קדושת עולמי עד.
[3] וע’ מהדורת תשמ”ה ע’ קמד.
[4] תרבות יהודית בעין הסערה: ספר יובל למלאת שבעים שנה ליוסף אחיטוב, עורכים: אבי שגיא ונחם אילן, עין צורים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, תשס”ב 2002