ב"ה
בענין שבות דשבות לצורך מצוה
עירובין ס"ז ע"ב – ההוא ינוקא
א. על הכלל "בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא":
לפי גמרא זו יש להבין לענ"ד גמרא בביצה ל"ו ע"ב:
בי רחייא דאביי דלוף, אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפורייך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה. יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה. אדהכי נפל בי רחיא דאביי. אמר תיתי לי דעברי אדמר.
כלומר, אביי אמר "תיתי לי דעברי אדמר" משום שהרי אמר לו רב יוסף שבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ולכן נגרם לו שהתקלקלו לו הרחיים.
כיוצא בזה הויכוח שבין בני בתירה לר' יוחנן בר"ה כ"ט ע"ב: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע, אמרו לו נדון, אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה". (עיין "יום תרועה" שם שהקשה מדוע אמר שאין משיבין לאחר מעשה והרי עבדינן עובדא והדר מותבינן).
ע' תורת חסד סימן לא שכתב שדין זה של בדרבנן עבדינן מעשה הוא עפמ"ש הנתיבות סימן רל"א שבשוגג באיסור דרבנן אין צריך לעשות תשובה. והסבר הדבר הוא משום שאיסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא, והחפץ מצד עצמו אינו חתיכה דאיסורא, ולכן בשוגג אין כאן שום איסור. ועיין שם בנתיבות שהוכיח את דינו מהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא.
וכתב בתשובת הרדב"ז חלק ד' סימן יט (אלף צג):
שאלה עלה דהא דאמרינן בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא אם יהיה הדין כן אם נסתפקנו בדין מן הדינים בדבר שהוא מדרבנן והרי הספרים מצויים אצלנו נלך לבקש הדין או דילמא כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעשה ואחר כך נבקש הדין:
תשובה זה טעות גדולה בהבנת המאמר שהרי אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפי' במלתא דרבנן ואע"ג דספיקא דרבנן לקולא הנ"מ בדבר שהספק בא מעצמו אבל בספק שנפל מחסרון ידיעה בהא לא אזלינן לקולא כלל. וכן כתבו ז"ל על ענין הריאה דהא דאמרינן ספק טרפות להקל היינו כשנסתפק הדבר מעצמו כגון בא זאב ונטל אבל אם נסתפקו בדין בעצמו לא אזלינן לקולא וזה דבר מסכים אל השכל ואל האמת. והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן ואם מדרבנן עבדינן ובתר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין. וזה פשוט מאד.
ולכאורה משמע מדברי הרדב"ז: "בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה" שדין זה של בדרבנן וכו' הוא כשהרב עושה מעשה וזהו כבוד הרב שלא לסתור את דבריו. ואף שהמעשה בערובין לא היה כך, אלא בהוראה, יש לומר כמ"ש להלן שמיירי גם כן במקום ששייך כבוד הרב, שמורה הוראה ברבים, ולא כשאדם שואל את הרב בינו לבינו.
וכיוצא בזה כתב בתשובות דברי מלכיאל אה"ע ע"ו ששאל, הרי מצאנו בש"ס כמה פעמים שהקשו אף קודם המעשה ואף בדרבנן, וכן הקשה מה הסברא שלא להקשות אם נראה לו שטועה. וכתב שם שהמדובר הוא כשההוראה בפני רבים ואם החכם צריך לחזור בו ברבים הרי זה בזיון ומשום כבוד הבריות עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ועל מנת כן תקנו חז"ל את תקנותיהם. אבל לדעת הנודע ביהודה מה שמצאנו במקומות נוספים בש"ס כן, אין מקום לקושיה, שהרי יתכן שמיירי לא בתלמיד אלא בחבר.
אמנם צ"ע מעירובין (ס"ה ע"ב) שם היה ספק לר"ל ותלמידי דרבי חנינא אם ניתן לשכור לשבת את בית הגוי מהשוכר, כדי להתיר לטלטל בחצר: "אמר להם ר"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן" וע' רש"י שם שכתב שזה משום ספק דרבנן לקולא. אבל לכאורה צריך עיון אם ספק דרבנן לקולא נאמר במצב של חוסר ידיעה של הלכה, לכאורה כלל זה נאמר רק במצב מחלוקת בין הפוסקים.
ובדומה לזה כתב פרי מגדים בפתיחה להלכות פסח, ב"הערה בפסק או"ה" שספק דרבנן לקולא כשיש אפשרות לברר על ידי חכם הבקי, אם צריך לפסוק הדין מיד ואין שהות. עיין בתשובת דברי מלכיאל המובאת להלן.
וכן מצאנו בתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה ק"נ בענין חיטים שנאכלו מקצתן על ידי עכברים, שכתב שם הרמב"ן "וכל שכן במעשה זה שאמרת שאין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבא בו לידי איסור דאורייתא וה"ל לכל היותר ספק דרבנן ובדרבנן בכיוצא בזה עושין מעשה ואח"כ שואלים".
ב. הערה נוספת על דברי הגמרא "נסמוך אשתוף":
הדין הוא שערובי חצרות מניחים רק בבית הראוי לדירה (משנה להלן פה ע"ב). ולפי זה אי אפשר להניח עירובי חצרות בבית כנסת. והרי אנו רגילים לתת עירובי חצרות בבית הכנסת, ולכאורה זה אינו מועיל? אלא התשובה לך כתב הרמ"א בסין שס"ו סעיף ג':
הגה: והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת. וכן נהגו הקדמונים. ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף ואין צריך להניח בבית דירה. וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז.
ובבאור הלכה שם הביא את קושית הב"ח שהרי עדיין זה עירוב ושיתוף ביחד, וודאי צריך להניחו בבית דירה. וכתב שהגר"א בסימן הנ"ל מיישב דהבתים נתרים מטעם מגו דהיינו מגו דמנהי עירוב זה שמניחין בבית הכנסת להתיר החצרות שבמבוי מהני נמי להתיר הבתים שבחצר.
ומיגו זה מצאנו לענין זה שסומכין על שיתוף במקום עירוב, גם במקום שמשתתפין ביין. אף שעירובי חצרות צריך פת אבל כיון ששיתופי מבואות אפשר גם ביין, מגו דמהני לענין שיתוף מהני לענין עירוב (רש"י ע"א ע"ב ד"ה כי פליגי, משנה ברורה סימן שפ"ז ס"ק ט). אמנם אנו רגילים לעשות את עירובי החצרות בחבילת מצות, שזה מועיל גם בשיתוף וגם בעירוב.
אלא שדבר זה אינו פשוט שהרי כתב בשו"ע סימן שפ"ז:
המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת, סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירים בפת. וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה, אין סומכין על השיתוף.
אלא שאנו פוסקים כדעה ראשונה הסוברת שניתן לסמוך על השיתוף במקום עירוב.
.
ג. הסבר החילוק בין שבות שיש בה מעשה לשבות שאין בה מעשה:
ע' רש"י שם שהמדובר הוא בענין מים לתינוק שרוצים למולו. ובזה התירו שבות על ידי נכרי משום שאין זה שבות שיש בו מעשה:
ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.
כתב הרי"ף בשבת (נו ע"א באלפס):
וכמה מרבוואתא טעו בהאי פירושא דהאי מימרא דקסברי דהאי דא"ל ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה אשבות דהזאה קאמר ליה דשבות דהזאה שבות דאית ביה מעשה ושבות דאמירה לית ביה מעשה בידים דדיבורא בעלמא הוא ואקשו בה הכי ואמרי הואיל ואמירה לנכרי שבות דלית ביה מעשה הוא מה לי א"ל אייתי לי מגו ביתאי ומה לי א"ל זיל אחים לי תרוייהו שבות דלית בהו מעשה נינהו דדיבורא בעלמא הוא ושרי ואטעו לכולהו נוסחאי דגמרא דקסברי דליכא בגמרא דהא מר לא א"ל זיל אחים לי אלא טעותא דנוסחי הוא ולא כדקא סברי הוא ונוסחי לית בהו טעותא אלא נוסחי מעלייא נינהו ולא פירושי' כדקא סברי להו אלא האי דא"ל ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה לאו אשבות דהזאה קאמר ליה אלא הכי קאמר ליה הא דאמרת אמירה לנכרי שבות וקא מדמיתו לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה גופה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא א"ל זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה דשמעת מינה דכי אמרינן אמירה לנכרי שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לנכרי שבות הרי נתברר לך דליכא בנוסחאי טעותא ומילי דברירן אינון והאי דאמרי' שבות דלית ביה מעשה ולא אמרינן שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי ענינא חדא מילתא היא דקרו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה והיינו מלאכה וכבר נתברר לך דאסור למימר לנכרי לצבותיה או לאתויי דרך רשות הרבים והאי דכתב בעל הלכות טעותא הוא ולא תסמוך עילויה:
השיטה שדוחה הטור היא השיטה שהביא הר"ן (והביאו הר"ן על רי"ף נו ע"א באלפס, שהתיר לומר לנכרי להדדליק לו את הנר לסעודת שבת) ונפ"מ גדולה בין הרי"ף לבין הגאונים האם ניתן להתיר איסור תורה על ידי גוי לצורך מצוה:
בשו"ע סימן ש"ז סעיף ה':
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי' תקפ"ז פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג.
ויש אוסרים בשו"ע הם סוברים שכל ההיתר הוא דוקא למילה, ובזה התירו אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן. אבל לצורך מצוה אחרת לא. והדעה האחרונה היא הדעה שהביא הרי"ף וחלק עליה. סברא זו הביא גם הרמ"א בסימן רע"ו סעיף ב':
הגה: י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ו.
וע' מגן אברהם בסימן של"א ס"ה ה':
כ' ב"י אסור להוצי' התינוק מביתו לחצר אל האזמל ועסי' ש"ח סמ"א דע"י עכו"ם שרי כיון דליכא ר"ה, ופשוט דאסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינו מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למולו בביתו, והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה (עסי' תרכ"א ס"ב) ועסי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא: ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בע"א.
ובסימן ש"ו הביא המחבר שמותר לקנות בית בארץ ישראל על ידי אמירה לעכו"ם וע' באור הלכה שודאי ההיתר אפילו במלאכה דאוריתא על ידי גוי, שלא כרמ"א.
יש לברר בסוגיה זו מה הטעם שהתירו שבות דרבנן על ידי גוי, לדעת הרי"ף. האם משום שזה תרי דרבנן ובתרי דרבנן התירו במקום צורך וכיו"ב, או שזה היתר מיוחד על ידי גוי באופן כזה? ונפ"מ גדולה, האם ניתן לדמות בהיתרים באיסורי שבות, כלומר האם כל איסורי דרבנן הם שוים וגם לענין ההתרים שמצאנו בגמ' לכמה איסורי דרבנן במצבים מסויימים האם ניתן לעשות מהם כללים?
למשל: האם שבות דשבות כולל גם גוי שעושה מלאכה דאוריתא בשינוי? (ע' מנחת יצחק ח"ה סי' יד שמתיר ובאז נדברו ח"ה נ"ד אוסר).
האם ניתן ללמוד מהיתר החפץ חיים לריבוי בשעורים בהוצאה של חייל, לדין הוצאה לצורך נסיעה לחולה שיש בו סכנה או יולדת (בשש"כ התיר, והרב אבידן אמר שאין מדמים בשבותים ואין ללמוד מהיתר הנ"ל).
האם ניתן להוציא ספרים מחוץ לערוב על ידי שנים שעשאוהו (הרב אבידן חולק על כמה ספרים בהלכות צבא שמתירים, ומטעם שאין מדמים בשבותים).
האם שבות דשבות על ידי גוי היא כמו תרי דרבנן על ידי יהודי? האם כלאחר יד במלאכה דרבנן הוא גם כן שבות דשבות, בכל שאלות אלו שאלת דימוי בשבותים היא שאלה מרכזית.
לכאורה כל מה שנאמר בגמרא כאן הוא לגבי מילה וכן הביא הר"ן בפרק ר"א דמילה בשם הרמב"ן שגם שבות דשבות דהיינו אמירה לנכרי בדבר שהוא משום שבות
לא שרי אלא במילה בלבד לפי שנתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל כדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום בפסידא וזו היא ששנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ואע"ג דהוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה"
וזו השיטה שהובאה בשו"ע סימן שז סעיף ה' בשם יש אומרים. ולכאורה כן גם דעת התוס' בגיטין ח' ע"ב ד"ה אף על גב, כמו הרמב"ם והרי"ף שאמירה מותרת בדרבנן, אבל כתבו: "ואין ללמוד מכאן היתר לומר לנכרי להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופא דחיא שבת התירו".
אבל אף על פי כן כתב הרמב"ם שניתן ללמוד מכאן למקומות אחרים. בהלכות שבת פרק ו' הלכה ט' כתב הרמב"ם:
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.
האם מקור הרמב"ם ממילה, ולכאורה הרי יתכן שדין מילה שונה משום מצות מילה? ע' מגיד משנה שהבאת המים לא היתה לצורך המילה אלא לצורך התינוק, והמעשה היה לא ביום המילה אלא או לפניו או אחריו הרבה ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין לו. ולכן למד הרמב"ם מכאן כלל. שהרי לא מדובר כאן לצורך מילה. והראב"ד השיג על הרמב"ם:
א"א אם היה מקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת (כתובות ס' ע"א) וכן אמר הלכה מחזירין את השבר (שבת קמח ע"א) וכן אמרו במקום הפסד כגון צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו (כתובות ס' ע"א)
ומשמע בראב"ד שבמצטער מותר איסור דרבנן על ידי עצמו ולא בשינוי, וכן מותר במקום הפסד.
ההבנה ברי"ף:
אם נדייק ברי"ף, נראה לומר שאין מקום לקושית הראב"ד, ותהיה לנו נפ"מ גדולה לגבי השאלה כמה ניתן ללמוד מסוגיה זו, וז"ל הרי"ף שהבאנו לעיל:
דשמעת מינה דכי אמרינן אמירה לנכרי שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לנכרי שבות.
ונראה שמשמעות דברי הרי"ף היא שבאיסור אמירה לגוי לא גזרו אמירה באיסור דרבנן. ולפי זה לא קשה בכלל קושית הראב"ד, משום שלדעת הרי"ף כל ההיתרים של אמירה באיסור דרבנן לא אמור בכלל רק במקום צער או מצוה, אלא אם לא גזרו הרי מותר בכל ענין. וזה קולא גדולה שעולה מתוך דברי הרי"ף. אבל מאידך לפי הבנה זו ברי"ף לא יהיה ניתן בכלל ללמוד מסוגיה זו למקומות אחרים שהרי כאן זו קולא רק באמירה לעכו"ם (ובנתיים לא ידוע לי מי שלומד כך פשט ברי"ף[1]).
מכל מקום, לדעת הרמב"ם יש כאן מקור לומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן במקום צער או חולי. ובקשר לשאלתנו האם מכאן ניתן ללמוד למקומות אחרים, כתבו הפוסקים שאין מדמין בשבותים, ומקורם בתשובת הרשב"א חלק א' סימן רצז:
שאלת ערבה שהביא גוי לישראל ונתלשה ביום טוב שני. והיה חושב שיהא מותר והניחה בלולבו. מותר לטלטלו ולצאת בו או לא? ואם אין לו ערבה אלא זו יראה שהוא מותר שבמקום מצוה לא גזרינן. תשובה ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה. אפילו אותן שלא באה בשבילן כפירות שיש במינן במחובר. ואפילו לטלטלה אסור כדרך שאמרו בביצה שנולדה ביום טוב. ואין הפרש בזה בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. ואפילו אין לו ערבה לצאת בו דשבות אפילו במקום מצוה אסרו. ולעתים אפילו במקום כרת העמידו דבריהם כהזאה ואזמל. ואין לנו בהיתר השבותין אלא מה שמנו דלעתים יקלו. אפילו במקומות שיראו קלים כמעלה ומכתיב לקנות קרקע בארץ ישראל. ולעתים יחמירו ויעמידו דבריהם אפילו בדברים החמורים כהזאה ואזמל. על כן אין לנו בהם היתר אלא במה שמנו בפירוש.
וכן כתב הרשב"א בסימן תש"ט.
וכתב המגיד משנה שם:
ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים ולגמי מילה לא התירו שבות גמור ולגבי לוקח בית בא"י התירו וכן כתבו ז"ל
וכן הוא ברמב"ן וברשב"א. המגן אברהם בסימן ש"ז הביא הא דאין מדמים בשבותים.
ובהסבר הדבר כתב החזון איש או"ח סימן נ"ו ס"ק ד':
וכל שבותין שתקנו חכמים הוא לעשות משמרת ושקלו בפלס מה להתיר ומה לאסור ואין לדמות דברי סופרים זה לשה וכמ"ש המ"ב סי' ש"ז ס"ק כ"א, ואם נתיר ח"ו שבות האסור נעשה פרצה בחומת התורה ובודאי הפסדנו משמרת מלאכות דאורייתא וכבר אמרו דחמור ד"ס מד"ת.
אלא שצריך עיון על דברי המגיד משנה, הרי המגיד משנה אומר את הדברים בדעת הרמב"ם ולרמב"ם הרי מדמים, שהרי עשה כלל לגבי שבות דשבות על ידי גוי במקום חולי או הפסד?
וגם על מגן אברהם שהביא את דברי המגיד משנה יש לעיין: הרי הוא בעצמו בתחילת סימן של"ח כתב שמשמיע קול מותר במקום מצוה דהוי כ"ש מחולה בעירובין ק"ד ע"א שמטיפין לו מיארק, היינו שמשמעים לו קול. הרי שדימה כל דבר מצוה לחולה.
ויש לברר מה כוונת הרשב"א שאין מדמים בשבותים? האם כוונתו שאין לדמות שבות של אמירה לגוי עם איסור דרבנן על ידי ישראל כגון עשיה בשינוי, עשיה על ידי קטן ועשיה על ידי גוי? יתכן שכוונתו גם שאין מדמים במלאכות שונות: בכיבוי, בבונה, בטוחן לחולה וכיו"ב. או יתכן שכוונתו שאין מדמים גם בצרכים שונים: כגון צורך חולה לא דומה לצורך מילה, וצורך מילה שונה מישוב ארץ ישראל, וזה שונה מדליקה ודלקיה שונה מהפסד המים לצינור וזה שונה ממצטער? לכאורה ע"כ הכוונה גם באותו סוג, כגון של אמירה לגוי שהרי ראיתו היא מלוקח בית ומילה ושניהם על ידי גוי. ואם כן אין מדמים גם באותו סוג של היתר כמו האפשרות הראשונה.
וע' לוית חן בסימן ש"ז שכתב הגרע"י שאין מדמים בשבותים היינו להיתרים בשבות אחת מן התורה בשינוי ועל ידי גוי כגון בקונה בית בא"י, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה לדעת רי"ף הרמב"ם והשו"ע סימן ש"ז סעיף ה' מותר בכל מצוה. וגם את דברי המגן אברהם בסימן ש"ז צריך להסביר באופן כזה.
אלא שעדיין מצאנו גם היתרים על ידי ישראל בגמרא כתובות ס' ע"א:
תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק – מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס. תניא, נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא.
ואם כן הרי אנו רואים היתרים נוספים במקום צער והפסד, עשיית מלאכה בשינוי, ובפשטות גם מלאכה מן התורה.
וע' ר"ן על רי"ף שבת (ס"א ע"א באלפס) שהביא גמרא זו בכתובות והקשה:
וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כבוי דליקה מיתסר אפילו לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפילו על ידי נכרי נמי דתנן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומוקמינן לה כר"ש. י"ל שאני כבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש"ה אסרי רבנן אפילו במקום פסידא ואפילו על ידי נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי אית ליה על ידי נכרי אתי לכביי איהו גופיה אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממכין ברגליו וחמיר (גירסת מהר"ם: וקיל) טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי.
אם כן יש שני תירוצים בר"ן: א. יש חומרא מיוחדת בכיבוי ואין להתיר במקום הפסד מלאכה שאין צריכה לגופה. ב. יש היתר מיוחד בשבות כלאחר יד.
והרמב"ן כתב גם מכח גמרא זו שאנו מתירים בצינור שעלו בו קשקשים, שאין מדמים בשבותים: וז"ל רמב"ן בשבת קל"ג שכתב שאין מדמין:
ויש משיבין על דבריו (של הרי"ף המתיר רק איסור דרבנן על ידי גוי) ממאי דאמרינן (ב"ק פ' ב') הלוקח עיר בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת ואע"ג דאמירה לגוי שבות הכא משום יישוב א"י לא גזרו ביה רבנן, אלמא אמירה לגוי אפי' לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה לא גזרו רבנן, ולדידן לא קשיא ולא מידי דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה, ועוד שאין אנו שוקלין מצות זו בזו ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו, כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה ע"י ישראל גבי מת ולא מצינו לו היתר למילה אע"פ שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה ונכרתו עליה י"ג בריתות, וכן מצינו במקצת מקומות שאמרו במקום פסידא לא גזרו רבנן בשבות עצמה כי ההיא דצינור דבמסכת כתובות (ס' א') ובשאר מקומות אין אנו מתירין כל שבות משום פסידא ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו.
וע' אגלי טל בהערה למלאכת טוחן סעיף יז אות ו', שכוונת הרמב"ן שהתירו בצינור ולא בשאר דברים, היינו בדליקה. ואם כן הרמב"ן עצמו על שאלת הר"ן תירץ שאין מדמים בשבותים. ואם כן צריך עיון מדוע הר"ן לא ענה בפירוש שאין מדמים בשבותים? ומוכח כן שהרי יש גם מקרה כזה בדיוק הפוך: התירו על ידי נכרי ולא לעשות כלאחר יד: והרי במי שהחשיך התירו כלאחר יד רק במקום שאי אפשר על ידי גוי, ולכאורה צריך לומר שאין מדמים בשבותים. ואולי יש לומר ששאני שם שכיון שצריך לרוץ ברשות הרבים וקרוב לבא לידי איסור, לכן ודאי שכאן עדיף גוי.
אלא שגם בדעת הרמב"ן אין הדברים ברורים משום שבתורת האדם בשער המיחוש בסופו הרמב"ן עשה כללים איזה שבותים התירו לגבי חולה ועשה כללים. וכתב באגלי טל שהרמב"ן בתורת האדם חזר בו וסובר שמדמין בשבותים. וכתב שגם הרמב"ם שלמד ממילה לכל המצות סובר שמדמים בשבותים. וסיים האגלי טל: "ולעולם מדמים בשבותים זולת במקום שנדע טעם לחלק וזה ברור".
אלא שדברי האגלי טל תמוהים: שהכלל שאין מדמים בשבותים לא אומר שאין הגיון וסדר בשבותים, אלא שאין אנו יודעים את כל הטעמים ולכן אין מדמים. אבל ממה שהרמב"ן נותן כללים, אין זה אומר שכן מדמים, אלא שאנו נותנים טעמים למה שאפשר.
ונראה שזה גם הפשט בר"ן שאמר שני תירוצים לחלק בין דליקה לבין צינור שעלו בו קשקשים הר"ן לא היה יכול לומר באופן כללי שאין מדמים בשבותים. משום שאין מדמים בשבותים הוא משום שיש חילוקים. ולכן אם אנו יכולים למצא את ההסברים לחלוקים, מדוע שלא נחלק. אבל גם הר"ן מסכים שקשה לדמות. ולכן מצאנו גם הרבה דימויים באחרונים לשבותים.[2]
ולסיכום: הרי"ף התיר שבות על ידי נכרי, ולענ"ד לרי"ף לא גזרו על שבות על ידי נכרי. ולכן בשאר ההיתרים יש לומר שאין מדמים, או כמו החילוקים שכתב הר"ן. לדעת הרמב"ם כל שבות לצורך מצוה או במקום הפסד התירו על ידי עכו"ם. האם ניתן לדמות בשבותים ולעשות כללים? הרשב"א, המגיד משנה ומגן אברהם כתבו שאין לדמות בשבותים אבל הכרעת דעת האגלי טל שאפשר לדמות בשבותים. לדברי הרב עובדיה יוסף אין מדמים בשבותים היינו להיתרים בשבות אחת מן התורה בשינוי ועל ידי גוי כגון בקונה בית בא"י, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה לדעת רי"ף הרמב"ם והשו"ע סימן ש"ז סעיף ה' מותר בכל מצוה.
תוספת:
ע' שלמי יהונתן סימן ש"ז שהסתפק האם גוי שעושה מלאכה דאוריתא כלאחר יד, או במשאצל"ג או בשנים שעשאוהו, האם זה נחשב לשבות דשבות.
ובשש"כ פרק ל' הערה מו פשוט שלומר לגוי לעשות מלאכה דאוריתא כלאחר יד זה כשבות דשבות. וע' שש"כ פ"מ ס"ז והרב זכריה אוסר בזה.
וע' מ"ב לגבי גזיזת צפרנים על ידי נכרית לצורך טבילה. ובאז נדברו ח"ה סי' נ"ד אוסר ובמנחת שלמה ח"ב סימן ל"ה סי"ד חזר בו ואסר. ולפי מה שדייקנו ברי"ף בטעם היתר שבות דשבות, משום שלא נאסרה אמירה לגוי באיסור דרבנן, יש סברא לאסור. ובשלמי יהונתן שם הביא גם דעתו של הרב אלישיב שאוסר.
ובשו"ת באר יצחק סימן יד הוכיח שלצוות לשני גויים לעשות מלאכה ביחד אע"פ שזה יכול וזה יכול אסור ולא נחשב שבות דשבות, וכ"כ השש"כ בשם אורחות חיים סימן ש"ז סוסק"ג. וע' שלמי יהונתן שהסביר את ההבדל בין זה ובין גוי העושה כלאחר יד שלשש"כ כן נחשב שבות דשבות.
הוספות:
ע' עוד היטב במגן אברהם סימן ש"ז ס"ק ז'
ע' משנה ברורה סימן שמ"ט בסוף שמתיר בהוצאה שבות דשבות לצורך מצוה, וכתב החזון איש עירובין סימן קג ס"ק יט והובא אצל הרב אבידן בתחומין כרך ד': " כשמעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית הוי שבות דשבות כמו שהאריך בזה במ"ב ס"ס שמט דיש מקום להקל לצורך מצוה". ולפי דברי החזון איש, גם אין מקום להכנס למחלוקת עבודת הגרשוני ויד אהרון שהביא הבאר היטב בסימן רס"ו ס"ק ו' אם מותר לכתחילה זה עוקר וה מניח, משום שיש להתיר במקום מצוה, וכ"כ הרב אבידן בתחומין שם בתשובה לדבריו של רא"ם הכהן.
ע' הרב אבידן בתחומין ד' שם לגבי שלשה שבותים במקום מצוה.
וכתב הרב אורי כהן בתחומין כרך ד':
יש מתירים להוציא כשיש "תלת דרבנן" במקום מצוה 20. ולשיטתם מותר לכו"ע להוציא בשנים, שלא בבת אחת בכרמלית. (מהר"ש ענגיל (ח"ג תשובה מג). ועי' בדברי הרב וולדנברג בחוברת קובץ תושבע"פ יח במאמר: חולה לב אם מותר להוציא תריפותיו. "דבר מצוה" היינו תפילה בצבור, סעודת שבת ובד'. עי' פמ"ג א"א שז סק"ז. אבל קריאת מפטיר מתוך מגילה אינו בכלל דבר מצוה (חזו"א.)
ובתחומין כרך ד' כתב רא"ם הכהן שדבר עם הגרש"ז אוירבך והוא אמר שאין לסמוך על העקרון של שלשה שבותים. וע' הלכות צבא הרב בן שלמה פרק מה הערה 13. שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סימן מז.
וע' ערוך השלחן סימן ש"א סעיף נג:
יראה לי דבכל אלו שגזרו שלא לצאת בהם מחששא דשמא יפלו או שמא ילעיגו או יצטרך לבית הכסא וכיוצא באלו לא גזרו רק ברה"ר ולא בכרמלית ולדידן שאין לנו רה"ר לא גזרינן וראיה לזה מהא דפליגי אביי ורבא בפ"ק [י"א:] בהא דתנן לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר וכו' גזירה שמא יבוא הכלי אליו ואיך הדין בכרמלית דאביי ס"ל דבהוצאה גזרו גזירה לגזירה [עתוס' שם ד"ה אמר] ורבא ס"ל דלא גזרו ומותר ברכמלית ע"ש וכמבואר לקמן סי' ש"ן הרי להדיא דבמקום שגזרו משום חשש טלטול לא גזרו רק ברה"ר.
שלשה שבותים לצורך מצוה, מהר"ש ענגיל ח"ג סימן מז, וע' שבת ומועד בצה"ל ע' רפ"ד "טלטול בשלושה שבותים לצורך מצוה". ושם עמ' רצז.
שני שבותים מפני כבוד הבריות, ע' תורת רפאל סימן כב.
במראה הבזק / חלק ז / לב הערה 4
על-פי מה שהבאנו לעיל מדברי השו"ע, שהתירו שבות דשבות במקום צער גדול, נראה שגם עשיית הפעולה בשינוי הנה פתרון טוב למצב הנ"ל, למקרה שאין גוי ואין אפשרות לחכות בחוץ מחמת הקור העז (כפי המתואר בשאלה), שהרי עשיית מלאכה האסורה בשבת בשינוי אינה אסורה אלא מדרבנן, וכיוון שעצם פתיחת הדלת על-ידי מפתח אלקטרוני אסורה רק מדרבנן (כדין סגירת מעגל חשמלי, וכפי שהתבאר לעיל), ואם כן זהו שבות דשבות. אלא שמדברי המהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) מבואר שדווקא כשאחד מה"שבותים" הוא אמירה לגוי הקלו בשבות דשבות במקום צער וכדומה, משום דזהו שבות שאין בו מעשה, מה שאין כן כששני ה"שבותים" נעשים על-ידי ישראל, לא יועיל ששני האיסורים הם דרבנן, והם נחשבים כגזרה אחת. כן כתבו גם ה"בית יצחק" (או"ח סי' מב ס"ק ה) וה"פרי מגדים" ב"אשל אברהם" (סי' שז ס"ק ז). וחלקו עליהם מהר"ש קלוגר ("האלף לך שלמה" או"ח סי' קמו), מהרש"ם (ג סי' קצח) ו"דברי מלכיאל" (ה סי' רלח), וכמותם פסק הגר"ע יוסף ב"לוית חן" (סי' לה).
עוד יש לדון אם אנו גוזרים משבות לשבות. ה"מגן אברהם" כתב (סי' שז ס"ק ז-ח): "ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים". מקור דבריו ב"מגיד משנה" (שבת פרק ו הל' ט) וברמב"ן (שבת קל ע"ב). ואם כן אין לנו אלא מה שהתירו חז"ל באמירה לגוי באיסור דרבנן, ומנין להתיר עשייה בשינוי באיסור דרבנן? אלא שכבר כתב ה"אגלי טל" (מלאכת טוחן סעי' יז בהערה), שהרמב"ן ב"תורת האדם" חזר בו מדבר זה, ששם דימה שבותים בהיתר לחולה שאין בו סכנה, ולכן פסק שמדמים שבותים, וכמותו פסק גם ב"לוית חן". אם כן, אף כאן ניתן להקל לפתוח בשינוי, וכן נראה גם מדברי הראשון לציון הגר"מ אליהו עיין ב"קדושת השבת" (עמ' קלב הערה כ).
[1] ואולי דברים אלו נמצאים במאירי שבת קנ"ט ד"ה אמר המאירי, המשנה השלישית, שאין איסור כלל לומר לגוי איסור דרבנן. והגמ' שם אומרת בלשון תמיה: אמירה לנכרי שבות? וכ' שלפ"ז מותר לומר לגוי לשכור פועלים. אלא שפי דברים אלו יוצא חידוש גדול, שלדעת הרי"ף אמירה לעכו"ם מותרת באיסור דרבנן גם שלא במקום צורך.
[2] ולכאורה אם המקור של הא דאין מדמין בשבותים הוא הרשב"א בתשובה. הרי הרשב"א בפרק ר"א דמילה סובר כרמב"ן שאין להתיר אלא במקום מצוה. וע' יביע אומר חלק ג' או"ח כג שכתב בתוך דבריו: "ואע"פ שא"א לעשות בזה ס"ס ולומר, שמא כתב עכו"ם דרבנן, ואת"ל דאורייתא שמא הל' כבעל העיטור וסיעתו. שהרי בספק הראשון ג"כ אין הדבר ברור להתיר מבלי חולק, שמצינו להתוס' גיטין (ח:) והרא"ש (פר"א דמילה סי' ב). והטור /בא"ח/ (סי' שז ושלח) והרמב"ן והרשב"א (שבת קל:), שאין להתיר שבות דשבות במקום מצוה חוץ ממילה." ואם כן ודאי שאין הלכה כרשב"א אלא כרמב"ם, ומנין לומר אליבא דהלכתא שאין מדמים בשבותים, וזה סיוע לאגלי טל.