ב”ה
בענין פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן
רקע לדיון: תוספות יומא לד ע”ב ד”ה הני מילי, כתבו (בדף ל”ה ע”א), כדי ליישב את מה שמותר לרבנן למעט ענבי הדס, אף על פי שזה פסיק רישא, כיון שבאיכא הושענא אחריתי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, משום שתיקון ההדס הוא רק איסור דרבנן ובדרבנן מותר פסיק רישא דלא ניחא ליה גם לחולקים על הערוך.
(בלימוד סימן שכ”א) ע’ מ”ב סימן שכ”א בשער הציון ס”ק ס”ח שמתיר להשתין על טיט ולא לחשוש למגבל משום פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. ומשמע שניתן לסמוך על פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, ולא כתב שזה משום כבוד הבריות (אבל בחזון איש נ”ח אות ח’ כתב שזה משום כבוד בריות). ויש עוד להעיר, על מה שכתב שיש איסור דרבנן בשפיכת מים גם לשיטת ריב”י, שזה חידוש ולא משמע כך באחרונים. ואם כן הרי תמיד צריך שינוי של נתינת המים קודם לקמח או ההיפך, ולא יהיה כדרכו. ומכל מקום ע’ בבית מאיר שהביא המ”ב, שכתב ששפיכת המים הוא איסור דרבנן והמ”א לשיטתו שאוסר בפ”ר בדרבנן. ומ”ב התיר בגלל פסיק רישיה דלא ניחא ליה ולא משום פס”ר בדרבנן שזה אסור.
א. הקדמה לדין פסיק רישיה דלא דלא ניחא ליה: שו”ע סימן שכ סעיף יח, מחלוקת תוס’ והערוך
לסוברים שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, מ”מ הרי זה דרבנן, שהרי פס”ר דלא נ”ל הוא מלאכה שאין צריכה לגופה, ע’ תוס’ בדף קג. וע’ מ”ב ס”ק כא שכתב שהאוסרים הם מדרבנן. ויש להבין את זה שכל פס”ר דלא ניחא ליה הוא גם מלאכה שאין צריכה לגופה שהרי אם אסור ונחשב כמתכוין, הרי מכל מקום אינו רוצה בתוצאה ולא ניחא ליה וזו הגדרת מלאכה שאין צריכה לגופה, וע’ להלן גם נפ”מ מסברא זו. וכן כתב רע”א בסוף תשובה כ’, לגבי הירושלמי של הרוקק לרוח שחייב משום זורה, ואף שזה פס”ר דלא ניחא ליה שגם לאוסרים הוא רק דרבנן, כ’ רע”א שהירושלמי בשיטת ר’ יהודה המחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה.
הגדרת לא ניחא ליה, ע’ רש”י ק”ג ע”א שלא אכפת לו (אמנם לרש”י זה רק לומר שזה אינו איסור דאוריתא, אבל אין ראיה שלמתירים לכתחילה זה גם נחשב ללא ניחא ליה), וע’ באור הלכה סימן ש”כ ד”ה “דלא ניחא ליה” שגם כשאינו נהנה די להחשיבו פ”ר דלא ניחא ליה.
האם פס”ר דלא ניחא ליה הוא רק בשבת או בכל התורה כולה? הרי אינו מתכוין הוא פטור בכל התורה כולה. מדברי התוספות ביומא לד ע”ב שהביא את ראיות הערוך, משמע שלדעת הערוך בכל התורה כולה מותר פסיק רישא דלא ניחא ליה, ממה שהביא ראיה מאיסור קציצת בהרת ומאיסור כיבוי גחלים על המזבח.
אלא שבדבר זה יש סתירה ברא”ש. ע’ בפרק הבונה, סימן ג’ הביא ראיות הערוך מקציצת בהרת, ובגמ’ זבחים. אבל הרא”ש סותר את עצמו בפרק יד סימן ח’ שכתב בפירוש שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא פטור רק בשבת משום שזה חסרון במלאכת מחשבת ששיך רק בשבת.
לגבי מסקנת השו”ע בסימן ש”כ סעיף יח, ע’ מ”א שכוונת המחבר שכתב “טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב”, הוא משום שאז זו סחיטה לאיבוד ואין שום איסור בזה. אבל בט”ז משמע שבמקרה זה יש צורך לסמוך על הדעה הראשונה של הערוך המתיר פס”ר דלנ”ל.
ב. פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. וכן בנדון שלנו בסימן שכ”א בשער הציון סח, התיר להשתין על טיט וכתב שזה תרי דרבנן. ולא משמע שטעם ההיתר הוא משום כבוד הבריות. ולכאורה ע”כ צריך לצרף את כבוד הבריות, שהרי במקום אחר כתב המ”ב שאסור פס”ר דלא ניחא ליה גם בדרבנן: ע’ שו”ע סימן שכ סעיף כ’ שהאוכל תותים או שאר פירות צבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו הצבועות במפה. וכתב מ”ב בס”ק נז: “היינו להפוסקים לעיל בסי”ח דפ”ר דלא ניחא ליה אסור ואע”ג דמקלקל הוא מ”מ איסורא מיהו איכא”. ומשמע שאסור בפס”ר דרבנן.
ומצאנו מקרה שאוסרים בפ”ר באיסור דרבנן, בסימן רע”ז סעיף א’ שאסור לפתוח את הדלת כשיש נר מאחורי הדלת, אף שכיבוי הוא דרבנן. אבל כבר מוכח בפוסקים שאיסור כבוי הוא חמור יותר. והמחבר משמע שמחמיר גם במסוכריתא דנזייתא אף אם הולך לאיבוד ומשמע שזה דרבנן. וצ”ע. ושאלה זו מפתיחת הדלת כבר הקשה הרשב”א בשבת ק”ל על הערוך, והביאו בשביתת השבת (וע’ גר”א סימן שי”ד סעיף א’).
וע’ שש”כ פרק ט’ הערה עז שמותר לשרות בקבוק במים כדי לצנן את המשקה אף שקורע ומסיר את המדבקה. ושם דן באיסור קורע בכה”ג וקודם כתב שאף אם זה פ”ר מ”מ אינו אלא פ”ר דלא אכפת ליה בדרבנן.
וכן בשש”כ מהדורה א’ פ”א הערה סז לגבי דוד שמש, כתב שאם מוציא את המים ביום, זה שמתחממים הקרים הוי פ”ר דלא אכפת ליה דשרינן בדרבנן.
וע’ שש”כ פ”ח סעיף יח הערה ס”א לגבי פ”ר דלא נ”ל לגבי לישה.
מסימן שט”ז סעיף ג’ ברמ”א מוכח שפס”ר דלא נ”ל בדרבנן אסור, ממה שאוסר לסגור תיבה שיש בה זבובים (ומ”ב התיר בתרי דרבנן).
וכן יש לשאול את השאלות שהקשה הגר”א בסימן שי”ד על המחבר המתיר בפס”ר דרבנן, והרי שם זה גם לא נ”ל: באור הגר”א סימן שי”א ס”א הוכיח שפס”ר בדרבנן אסור משבת קכ ע”ב לגבי נר שאחורי הדלת שאסור לפתוח ואף שזה כיבוי דרבנן. וכן הוכיח מפ”ה יו”ט ל”ו ע”ב לגבי פריסת מחצלת על גבי דבורים שכתב המחבר עצמו שצריך שלא יהיה פסיק רישיה ואף שזה רק דרבנן. וע’ חילוק הר”ש נתנזון שהביא בשביתת השבת עמ’ כט.
והראיה מגורר מיטה כסא וספסל כבר הקשה בקרית מלך רב פ”א דין ה’ הביאו שביתת השבת פ”ו סוף אות ד’
ע’ שביתת השבת מעשה חושב אות י’ בהערות ד’
נספח: שו”ת יביע אומר חלק ה – או”ח סימן כח ד”ה ב. “ועכ”פ בתרי דרבנן בודאי שיש להקל בפ”ר דלא ניח”ל. וכיו”ב כ’ בדגול מרבבה (סי’ שמ), שאפילו לד’ המג”א שחולק על התה”ד ואוסר פ”ר בדרבנן, אם הוא באופן שמקלקל ועושה כלאחר יד גם המג”א מתיר בפרט היכא דלא ניח”ל. ע”ש. וכן מצאתי בשו”ת מהר”ם בריסק ח”א (סי’ נט) שנשאל בנ”ד, והתיר ג”כ מטעם דהוי פ”ר דלא ניח”ל ותרתי דרבנן. והביא ג”כ מ”ש הקרן לדוד (סי’ לח) הנ”ל שגם החולקים על התה”ד בפ”ר דרבנן, יודו שיש להקל בתרתי דרבנן. ע”ש”.
אבל יש מקום אחד שבו מחמיר הרב עובדיה בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן: ע’ ילקוט יוסף שכ”ו סוף הערה כד, עמ’ עד.
מ”ב של”ז שער הציון אות ב’ מתיר בתרי דרבנן. וע’ שם שע”צ אות י’ שלכתחילה אין לסמוך על פס”ר דלא ניחא ליה.
ע’ נשמת אדם כלל ל’ אות א’ שזה ההיתר לסגור חלון בשעת הקור כשנכנסה ציפור.
ע’ מראי מקומות במבוא להלכות שבת פרק א’ הערה מו.