ב"ה
בענין אינו מכוין כלל
כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק יב הלכה ב': המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור; ואם נתכוון לצרף, חייב: וכתב על זה המגיד משנה: "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינ קוטמו לחצוץ בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור כל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לר' יהודה המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל והדבר מוכחר לומר כן לפי שיטת רבינו".
וע' אור שמח שם שכתב שזו מרגניתא טבא, ועפ"ז יישב הגמ' בכתובות.
כנגד זה יש להקשות מגמ' סוכה ל"ג ע"ב: "תנו רבנן אין ממעטין ביום טוב משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו ממעטין. והא קא מתקן מנא ביום טוב אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי." ולכאורה הרי זה אינו מכוין כלל שהרי מכוין לאכילה, ולמה צריך שאית ליה הושענא אחריתי. שאלה זו הקשה כבר בשו"ת יביע אומר חלק ד – או"ח סימן כו ד"ה (ו) ובעצם: ואם איתא לסברת ה"ה הנ"ל, מאי פריך מהא דמודה ר"ש בפ"ר, הא באיסור מתקן מנא איירינן, וכיון שאינו מתכוין אלא לאכילה, נימא דלא חשיב תיקון מנא כלל, אע"ג דהוי פ"ר.
אבל ע' לחם משנה שכתב שכל זה הוא רק לגבי מלאכת מצרף, ע"ש סברת הלח"מ. וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ד – או"ח סימן כו ד"ה (ו) ובעצם: ואחרי התבוננות פורתא נ"ל דע"כ לא כתב ה"ה סברא זו אלא בדין צירוף של גחלת וכדומה שאם אינו מתכוין לצרף סתמא דמילתא לא איכפת ליה בהכי, ומש"ה אין בו משום תיקון מנא כלל. (ואפשר להוסיף עוד דהואיל והוי פ"ר דלא איכפת ליה אין איסורו אלא מדרבנן, וכמ"ש התוס' שבת (עה) בד"ה טפי. ומש"ה מהניא הך סברא דידן דכשאינו מתכוין לא חשיב תיקון מנא כלל. הלא"ה לא אמרינן הכי מסברא דידן.) משא"כ במיעוט ענבי הדס ביו"ט כיון שאחר שמלקטן לאכילה הרי הוא יוצא בו בע"כ, הוי פ"ר דניח"ל, דלא אמרינן בכה"ג סברת ה"ה. ומשני שפיר דהב"ע דאית ליה הושענא אחריתי, דבכה"ג ליכא תיקון כלי כלל. וכפרש"י (סוכה שם /לג/). והוא כהסבר ה"ה הנ"ל.
אבל במגן אברהם סימן שי"ח סעיף יב בס"ק לו, לא הבין כך שכתב לגבי צירוף מחם, שכתב שם על דברי המחבר: "מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן ( מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש (טור)." וכתב על זה מגן אברהם אורח חיים סימן שיח ס"ק לו: מרובים – ולא אמרי' דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא וכת' המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומ' פסיק רישיה וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל פ"כ ועססי' של"ד וסי' תק"י ס"ג" אבל המ"ב שם ס"ק פ' כתב שזה מותר משום שלאו פסיק רישיה הוא. ומשמע שלא קבל את דברי המגן אברהם.
ואכן ע' בדגול מרבבה שם, לבושי שרד וכן רע"א שם כולם חולקים על המגן אברהם וסוברים שדברי המגיד משנה נאמרו רק לגבי מצרף.
אבל יש להעיר על זה שהרי המגיד משנה עצמו כתב סברא זו גם לגבי קטימת קיסם. ויתכן אמנם שקטימת קיסם דומה למצרף ולא מלאכות אחרות.
עיקר הקושיה על המגן אברהם, שאם כן הרי דין מיחם ניתן להבין גם לר' יהודה ולמה בסוגיה העמידו דוקא כר"ש?
פשט הישועות יעקב, והביאו בשביתת השבת שם,
ע' שביתת השבת במעשה חושב פ"ו הוכיח שבעל המאור סובר כמו המגיד משנה.
ע' חתם סופר על סוגיה בסוכה ל"ג ע"ב. כתב שהרמב"ם לא הביא את תירוץ הגמ' שאית ליה הושנא אחריני משום סברא זו שאין בליקוט שום איסור כשאינו מכוין כלל. וע"ש שכתב שזה תלוי במחלוקת בגמ' ודעת הרמב"ם שלהלכה יש סברא כזו ואין צריך להעמיד דאית ליה הושענא אחריתי.
אינו מתכוין לגבי מלבן:
ע' שו"ע סימן שי"ט סעיף י' שמביא את דעת הרמב"ם המתיר מים בסודרין. וע' באור הגר"א סימן שי"ט ס"ק יח לגבי נתינת מים ויין לסודרין לדעת הרמב"ם, ומותר אף שלכאורה הרי יש בזה משום ליבון, "כיון שאין מתכוין לכיבוס א"א שרייתו זהו כבוסו" והדברים הובאו בבאור הלכה שם ד"ה אפילו בסודרין.
וכיוצא בזה כתב הגהות מימוניות פכ"ב אות פ' לגבי מי שנתזו מי רגלים על בגדיו: "שוב מצאתי בשם ריב"א ג"כ שאים ניתזו מי רגלים על בגדיו בטופח ע"מ להטפיח שאינו יכול לברך ולהתפלל שמותר לתת עליהן מים לבטלן כיון שאינו מתכוין אלא לטהר ולא לכיבוס וצחצוח וריאה מנדה שמערמת וטובלת בבגדיה אבל אם צואה על בגדו אסור דאז מצכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך"
ולכאורה הרי גם כאן קשה, שהרי זה פסיק רישיה ומה בכך שאינו מתכוין? ולכאורה גם כאן זו סברת המגיד משנה שאם אין מתכוין כלל הרי אין זו מלאכה.
ובאחרונים: א. ע' שו"ת דבר יהושע ח"ב סימן מ"ה לגבי פתיחת בקבוק, וסברא זו הובאה ביחווה דעת ח"ב סימן מב לגבי פתיחת פקק מתכת של בקבוק. וע' בדי השלחן על שש"כ בדין פתיחת הבקבוק.
אבל במנחת שלמה ח"ב סימן יא דחה לגמרי את הדימוי של סברת המגיד משנה לדין פתיחת בקבוק, שאין לומר שזה אינו מכוין כלל, שהרי יש שפותחים בקבוק כדי להמשיך ולהשתמש בפקק, ולכן לא יתכן לומר שזה אינו מכוין כלל.
שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן לב ד"ה מ"ש "שיש מ"ש "שיש לצרף סברת הרב המגיד שכל שאינו מכוין לעשות כלי אין ראוי לומר בו פס"ר וליחייב שכל שאינו מתכוין לכך אין כאן מלאכה כלל". לענ"ד הוא תמוה דאף שעיקר הפתיחה הוא כדי לשתות ולא בשביל שיהיה לו פקק, אבל ברור הדבר דמי שאין בדעתו לשתות מיד את כל המשקה שבתוך הבקבוק ודאי מקפיד לא לפתוח באופן שהפקק יתקלקל ומכוין שהמכסה יהיה לו לפקק כדי לפתוח ולכסות בו בכל עת שירצה עד שיגמור לשתות הכל וכיון שכן אף גם להמ"מ אסור, ומסופקני אם חשיב בכגון דא כקוטם בכלי דחייב חטאת כיון דטעמא דביד פטור אבל אסור אינו אלא משום דחשיב כלאחר יד משא"כ הכא דדרכו בכך. ]ואין זה שייך ל"שובר" חבית די"א שמותר אפי' בשלמה ולא רק במוסתקי, כיון דהכא אינו שובר אלא מתקן ודעתו לעשות כלי דהיינו פקק שיהא אפשר לכסות ולפתוח בכל עת שירצה[.
ודין פתיחת פקק של בקבוק דומה ממש לדין קטימת קיסם לחצוץ בו שיניו. וע' במנחת שלמה שם שקודם לא היה על הפקק שם של כלי, כיון שפקק הוא דבר שניתן בעזרתו לכסות כלי ולפתוח ולכסות. ואם הפקק בנוי כך שאי אפשר לפתוח ולסגור הרי שבאותו זמן אינו כלי וכשפותח הרי זה ממש כמו קטימת קיסם. וחושש שם לאיסור תורה. "לענ"ד נראה שאם אין בדעתו לזרוק את הפקק לאשפה אלא רוצה להשתמש בו כרגיל לכסות ולחזור ולפתוח וחוזר חלילה, לא ידעתי למה לא נחשוש בזה לאיסור תורה ממש, אך אם מנתקו באופן שחלק מהפקק נשאר מחובר לטבעת התחתון אפשר דאיסורו רק מדרבנן, מפני שעדיין אינו נחשב לפקק כי אם לשימוש של אותו בקבוק בלבד ואף גם זה הוא שלא כרגיל."
ב. ביביע אומר ח"ד סימן כ"ז משתמש בסברת המגיד משנה לגבי בעית ממרח בסבון שלא נחשב ממרח על הסבון כיון שאינו מלאכה ואין צריך לה כלל, ועי"ש שדחה את הדימוי.
שם סימן לב לגבי נקיבת בלון של גז לספולוקס, כתב שאין מכוין כלל.
בשו"ת יחווה דעת חלק ה סימן כט ד"ה ואפילו להר"ן הביא: "ומכל שכן לפי מה שכתב המהר"ל מפראג בספר גור אריה (שבת עג ע"ב) שמותר ליטול ידיו בגינה בשבת, שמכיון שאינו מתכוין כלל להשקות הזרעים ולהצמיחם, לא שייך כאן דין פסיק רישיה, כיון שאין מלאכת הנטיעה והצמיחה נעשית מיד. ע"ש. ומשום זה נחשב כעין גרמא בפסיק רישיה, שאינו נחשב כעושה מעשה, וכמו שכתבו האבן העוזר (סימן שכח), והאבני נזר (סימן קצד).
וכן לגבי עירוי על כוס רטובה: שו"ת יביע אומר חלק ד – או"ח סימן לג ד"ה (יז) ובר "וא"כ גם בנ"ד כיון דלא איכפת ליה כלל אין כאן שום חשיבות למלאכה זו לחשבה לבישול כיון שאינו מתכוין כלל. וכעין מ"ש ג"כ ה"ה (פי"ב מה' שבת ה"ב) בדין מצרף, שכשאינו מתכוין אפי' הוי פ"ר אין כאן מלאכה כלל. ושכ"כ הרמב"ן. ע"ש. מכל הני טעמי תריצי נלע"ד שאין מקום לפקפק על המנהג שנוהגים לערות מכלי ראשון לתוך כוס וכפית מלוחלחים בטפות מים צוננים."
העמק שאלה אמרו סי' ק"ה אות ה' בדפ"ח דרל"ט רע"ב.
אמרי בינה סימן לט.
בילקוט יוסף מהדורה חדשה, יום טוב סי' תקיד, ע' תנג כתב סברא זו לגבי הדלקת גז ביום טוב כשלא ניתן את החשמל ומופעל המצת שיוצר ניצוצות. שאם שם גפרור ומדליק ליד הניצוץ, מעיר שלפעמים יש לצרף סברת המגיד משנה שבת פי"א ה"א שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישא שיתחייב, מפני שכשהוא מכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מיכוין אינו מלאכה כלל, וציין שהאחרונים הביאוהו לענין שאר מלאכות: רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ס"ס קמט לענין גוזז ותוספת שבת (סי' שטו סק"ט) לענין בונה ובש"ע הגר"ז בקו"א (סי' שב לענין מלבן) ועוד. וה"נ כשאין לו כל כוונה וצורך להבערה אין כאן פ"ר דהבערה)
נספח:
א. שאלה נוספת לדעת הרמב"ם: ע' בסוגיה בביצה ל"ג ע"ב, ומוכח שלא יתכן שבאופן אחד מותר לכתחילה: "רבי אליעזר דקאמר התם חייב חטאת הכא פטור אבל אסור רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור הכא מותר לכתחלה." וע' ברש"י שם על שאלת הגמ' "ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית…": "והא הכא דכי מתכוין לעשות כלי איכא חיוב דאוריתא וכי לא מתכוין לא גזור רבנן לכתחילה". היינו שלא יתכן מצב שיש איסור דאוריתא באופן אחד ובאחר מותר לכתחילה. ואם כן איך יתכן שדעת הרמב"ם בפרק יא הלכה ז' שאם קטם קיסם חיי בחטאת ועצי בשמים קשים מותר לקטמם, והרי אם יעשה לחצוץ שיניו יהיה בזה איסור תורה? כתב הרמב"ם "ויחתוך בכוונה שהיא מלאכה" מעין מה שכתב המגיד משנה בפרק יב לגבי מצרף. שבלא כוונה אין זו מלאכה כלל. וכן כתב במנחת חינוך והו"ד בבנין שבת דף יג שמלאכה זו אינה רק במתכוין למידה. ולא שייך פסיק רישיה כי המלאה אינה מלאכה רק במתכוין למלאכה.
ב. ע' בשו"ת דבר יהושע ח"ב סימן מ"ה בנדון פתיחת בקבוקים בשבת כשמסיר את הטבעת מתכת מהפקק. ושם התיר על פי המגיד משנה שכשאינו מיכוין אינו מלאכה כלל. והגרש"ז אוירבך שם בתשובה כתב לו שמסכים אם זורק את הפקק ואז זה שייך לנדון המגיד משנה.
ג. שש"כ פכ"ד הערה ע' לגבי עשיית אוהל שמותר לכסות חבית שלא תראה ואין זה פסיק רישיה. וע' רא"ש ביצה פ"ד סימן יא. תוספת שבת סימן שט"ו ס"ק ט' שדעת רש"י שזה כמו שכתב המגיד משנה בפרק יב הלכה ב' לגבי מצרף שזה דבר שאין מכיון כלל.
ד. ע' שער הציון סימן שכ"ח אות סה.
ה. הסבר מהרש"ם בענין צירוף, ע' הערות לרשב"א שבת ק"ז ע"א הע'.55