ב"ה
החומרא שבמלאכה שאין צריכה לגופה
הקדמה ביסוד דין מלאכה שאין צריכה לגופה:
טעם מלאכה שאין צריכה לגופה מבואר בגמ' חגיגה שעל זה נאמר שהלכות שבת הן כהררים התלוים בשערה.וצריכה לכדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור, והטעם הוא משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה.
ובהגדרת מלאכה שאין צריכה לגופה נחלקו הראשונים, רש"י שבת צ"ג ע"ב כתב "כל מלאכה שאינה צריכה אלא לסלקה מעליו הוי משאצל"ג דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה…". ודעת התוס' צ"ד ע"א ד"ה רבי שמעון פוטר: נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר…"
רמב"ם הלכות שבת פ"א הלכה ז' בענין מלאכה שאי"צ לגופה: כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר, מפני שהוא צריך לשמן, כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרס של נר–חייב: מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא ייזוקו בהן רבים חייב: אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה. ההבדל בין מלאכה שאי"צ לגופה ובין דשא"מ לכאורה ברור: במשאצל"ג הרי מתכוין למה שעושה אלא המטרה היא לא לעצם עיקר המלאכה. וא"כ מסתבר שמלאכה שאי"צ לגופה חמור יותר מדבר שאין מתכוון, וכפי שפסק הרמב"ם. מחלוקת הרמב"ם ור"ח אם לפסוק כר"ש או כר' יהודה. ועיין מ"מ שהביא מחלוקת רב ושמואל. ואם להלכה משאצל"ג חייב, א"כ הרי זה קולא יותר מאשר רב ושמואל. (וע' ר"ן על רי"ף שבת ל"ה ע"ב באלפס ד"ה ולענין פלוגתא).
ועיין כסף משנה שהביא בשם ר' אברהם בן הרמב"ם ההפרש שבין פסיק רישא ובין משאצל"ג. ובפס"ר אינו מיכוין למלאכה כל עיקר, אבל משאצל"ג מתכוין למלאכה ואינו מתכוין לתכליתה. לדוגמא: הגורר מיטה וזה פסיק רישא שיחפור, הרי חייב לר"ש. אבל החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה אינו מתכוין לתכליתה כלל. גדר איסור דרבנן של מלאכה שאין צריכה לגופה:
האם מלאכה שאין צריכה לגופה שקי"ל דלא כרמב"ם שמחייב, אלא הוי דרבנן, האם זה חמור יותר מאשר שאר דרבנן או לא?
נפ"מ לומר לגוי לצורך מצוה לעשות מלאכה שאין צריכה לגופה, או נ"מ למקומות שבהם איסור דרבנן הותר כגון לצורך חולה שיש בו סכנת אבר, או לצורך חולה שאין בו סכנה אם מותר לעשות בשינוי מלאכה שאין צריכה לגופה. ועוד נפ"מ לפוסקים שמתירים שבות דשבות על ידי ישראל לצורך מצוה כגון עשית מלאכה דרבנן בשינוי, האם מתירים מלאכה שאינה צריכה לגופה בשינוי (ע' קול מבשר סי' עט שדן על הוצאת תעודת זיהוי בכובעו במקום שצריך לצאת לרשות הרבים לצורך תפילה, מדין שבות דשבות, ע"פ מהרי"ק ועוד הסוברים שהוצאה להינצל מעונש היא מלאכה שאין צריכה לגופה).
וכתב משנה ברורה סימן רעח ס"ק ג בדין שאין מכבין את הנר בשביל החולה שאין בו סכנה כדי שישן: "…אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכבות לכו"ע ואפי' להפוסקים דס"ל דאין על כיבוי חיוב חטאת משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה אסור מדברי סופרים ולכך נקראת מלאכה שאין צריך לגופה שהרי א"צ לתכלית המלאכה כי א"צ לכיבוי בשביל עצמו אלא שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן החולה או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק כולו עכשיו… וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם פוסק דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור משאר איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע"
לכאורה הדבר תלוי בשני תרוצי הר"ן בתחילת פכ"ב ס"א ע"א על הרי"ף ששאל מדוע מתירים לתקן צינור שעלו בו קשקשים ואילו בדליקה מחמירים. ותי' ראשון תי' ששאני כיבוי שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה. ותי' שני תירץ ששבות כלאחר יד קל טפי משבות כדרכו על ידי גוי. ולפי התירוץ האחרון הרי אין חומרא מיוחדת במלאכה שאין צריכה לגופה.
אם כן השאלה האם מלאכה שאין צריכה לגופה חמור יותר תלויה בשני התירוצים הנ"ל.
ואם כן הרי יש לומר שהר"ן לשיטתו ע' ל"ה ע"ב באלפס ד"ה ודאמרינן גדול, שאין להתיר משום כבוד בריות להוציא את המת לרשות הרבים, והביאו הגר"א בסימן שי"ד בדחית דעת התה"ד שמתיר פס"ר בדרבנן. וכן פסק המשנה ברורה סימן שי"א ס"ק יב:
בשולחן ערוך אורח חיים סימן שיא סעיף ב: "מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו. הגה: וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח, (ב"י בשם טור ורש"י ור"ן), מותר להוציאו לכרמלית; ואם היה להם מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם. וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק. ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה. ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים ע"י תינוק, אבל לא ע"י ככר. וה"ה אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הא"י מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה. הגה: וה"ה דמותרים לומר לא"י לטלטלו, כמו ע"י ככר ותינוק (מרדכי וב"י בשם שבולי לקט)." וכתב המשנה ברורה שם: "וה"ה דמותרים וכו' כמו ע"י ככר ותינוק – ר"ל כמו שהתירו בישראל ע"י ככר ותינוק התירו ע"י א"י אף בלי ככר ותינוק וממילא משמע קצת מלשון זה דדוקא לכרמלית אבל לר"ה דאסור לרוב פוסקים ע"י ישראל אף ע"י ככר ותינוק אפילו ע"י א"י אסור וכ"כ במ"א ובא"ר מצדד בשם כמה פוסקים שסוברין להקל גם בר"ה"
ולכאורה שאלה זו של היתר טלטול לרשות הרבים תלויה בשאלה האם מלאכה שאין צריכה לגופה היא ככל דרבנן או חמורה יותר. מ"מ למעשה מפסק זה עולה שמלאכה שאין צריכה לגופה חמורה יותר.
והמ"ב הנ"ל אוסר אפילו אמירה לגוי לעשות מלאכה שאין צריכה לגופה משום כבוד הבריות. הרי שאין זו שבות דשבות שהותרה. ומאידך במ"ב סימן של"ד בשער הציון אות נז כתב שאסור לומר לגוי לכבות "היינו אפילו למ"ד משאצ"ל דרבנן וקי"ל לעיל בסימן ש"ז ס"ה דשבות דרבנן מותר ע"י א"י במקום הפסד גדול". הרי שנקט שמשאצ"ל הוא ככל דרבנן.
וזה סותר למשנה למשנה ברורה בסימן ש"ב ס"ק לו שהתיר לשפשף טיט על ידי גוי אף ביבש דהוי טוחן, וכתב בשער הציון אות מד: "דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה ומשום כבוד הבריות שלא לילך בבגדים מלוכלכים שרי דהוי שבות דשבות". (ומצאתי שעמד על סתירה זו בספר מלכים אומניך פרק ו' הערה כח).
ובמקום אחר מחשיב המשנה ברורה את מלאכה שאין צריכה לגופה ככל דרבנן: לצוורך קטן הרגיל ברחיצה מתיר לשם בגד מכובס בעריבה שרוחצים אותו משום "דהוי מלאכה שאצ"ל דאינו אסור לכמה פוסקים אלא מדרבנן ותינוק זה הוי כחולה שאין בו סכנה אם הוא רגיל ברחיצה דיש להתיר איסור דרבנן בשבילו".
אלא שלגבי זה יש לומר בדעת המשנה ברורה שיש הבדל אם עלול להגיע מכך לאיסור תורה, ומאחר שבבגד נקי יסבור המ"ב שאין חשש להגיע לשל תורה הרי זה כמו כל דרבנן (אלא שאם כן בכל אמירה לגוי זה יצטרך להיות כמו שבות דשבות וצ"ע).
וע' שש"כ פרק לג הערה סג לגבי משחה, שהביא מ"ב זה הגרש"ז אוירבך, וכתב שכן מבואר בעוד מקומות.
אבל בדעת הר"ן בריש פרק כב יתכן שכוונתו היא שאיסור כיבוי הוא חמור יותר משום שקל הוא שיהיה דאוריתא. אבל לא כל מלאכה שאין צריכה לגופה.
וכן משמע במשנה ברורה סימן רעח ס"ק ג שהובא לעיל בדין שאין מכבין את הנר בשביל החולה שישן: "…אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכבות לכו"ע ואפי' להפוסקים דס"ל דאין על כיבוי חיוב חטאת משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה אסור מדברי סופרים ולכך נקראת מלאכה שאין צריך לגופה שהרי א"צ לתכלית המלאכה כי א"צ לכיבוי בשביל עצמו אלא שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן החולה או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק כולו עכשיו… וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם פוסק דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור משאר איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע"
הרי שמשמע במ"ב שאיסור כיבוי הוא חמור יותר ולא מצד שזה מלאכה שאין צריכה לגופה. וכן מוכח במשנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק צ' בדין המפיס מורסה שדין מלאכה שאין צריכה לגופה הוא כמו שאר איסור דרבנן: "ה"ז מותר – ואע"ג דממילא נעשה פתח מלאכה שאין צריך לגופה היא והוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו"
אלא שראיה אחרונה כתב עליה במנחת שלמה ח"ב סימן ט' ששם משום שלא צריך לפתח אין זה מלאכה כלל, אבל מה שהוא מלאכה ממש אלא שאין צריכה לגופה הוא חמיר.
ובאגלי טל, טוחן אות לח הביא ראיה מרמב"ן ק"ל ע"ב (הובא גם בלוית חן סימן ש"מ עמ' רג) שאין חומרא במלאכה שאין צריכה לגופה יותר משאר דרבנן, שהרי הרמב"ן הוכיח ששבות אסור על ידי ישראל לצורך חולה מהא דאסור לכבות לצורך חולה. וכן הוכיח הרמב"ן שלא התירו שבות דשבות במקום פסידא מהא דאין אומרים לגוי כבה. הרי שלרמב"ן מלאכה שאין צריכה לגופה שווה לאיסורים דרבנן אחרים.
וכרמב"ן כ"כ ריטב"א ר"ה ל"ב ע"ב (וכן הוכיח ממנו בתורת רפאל סימן מ"ד ובלוית חן שם).
והרי מגמ' זו הוכיחו גם שאסור לתת לקטן איסור דרבנן, שהרי אין אומרים לו כבה. ואם משאצ"ל חמור יותר הרי אין ראיה.
וכן יש להביא ראיה מרש"י (רע"א בתשובה יז) ע' רש"י שבת ק"נ ע"א שכתב על הגמ' שאומרת שאמירה לנכרי שבות: "אמירה לנכרי שבות, וכבר סתמה רבי למתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה". הרי שלדעת רש"י איסור כיבוי שוה לאיסורים דרבנן אחרים.
וכן לכאורה יש להוכיח מן הראשונים הסוברים שמותר למינקת לחלוב לאיבוד ובמקום צער מתירים מלאכה שאין צריכה לגופה: תוס' ורא"ש שבת קל"ה. ע' בית יוסף סימן ש"ל: ואמרינן תו בההיא ברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמנה אין מחללין עליו את השבת ומשמע לרבינו שדינו כבן שמנה ממש ואסור לטלטלו… ופירש רש"י מפני הסכנה מפני שחלב הרבה (תכה) בדדיה ומביאה לידי חולי וכתבו התוספות (שם ד"ה מפני) והרא"ש (שם) דלאו דוקא סכנה אלא בשביל צערא בעלמא מותר ולא עוד אלא אפילו לחלוב היא בעצמה ולהוציא החלב שרי מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן מלאכה שאינה צריכה משום צערא וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ט' (ני"ב ע"ט ע"ג). והרמב"ם (פ"א ה"ז) אף על פי שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה פסקה לההיא דמפיס מורסא בשבת בפרק י' (הי"ז) וטען הרב המגיד דכרבי יהודה נמי אתיא לדעת הרמב"ם ואם כן גם בזו יסבור דיכולה לחלוב היא בעצמה מידי דהוה אמפיס מורסא בשבת דשרי" שולחן ערוך אורח חיים סימן של סעיף ח "נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה." וכתב משנה ברורה סימן של ס"ק לב להוציא בידה – על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל דפטור ומשום צערא ל"ג כמו מפיס מורסא"
אלא שאין זו ראיה שהרי אנו מתירים אפילו לדעת הרמב"ם שמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה, וכפי שכתב בית יוסף שם. וע' תוס' שבת קל"ה ע"א ד"ה מפני שאכן כתבו שמותר להוציא חלב גם משום צער "אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול נראה דשרי מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן משום צערא".
ויתכן שזו מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. ע' רשב"א בריש פרק כל כתבי דף קט"ו ע"א שכתב שהאיסור לכבות דליקה הוא לר' יהודה שמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה. אבל לר' שמעון כתב הירושלמי שמותר לכבות כדי להציל את כתבי הקדש. וע' מגיד משנה על רמב"ם פרק כג הלכה כו שהביא את הרשב"א וכתב שיש בזזה כעין סיוע לרמב"ם שהוא פוסק בכמה מקומות שלא כר"ש. אבל יתכן שהבבלי חולק על זה וסובר שגם לר"ש אסור לכבות בשביל כתבי הקודש ולכן לא נזכר דבר כזה בבבלי.
אבל הגר"א בסימן של"ד סי"ב הביא את מחלוקת הבבלי והירושלמי הזו וכתב הגר"א שלא קי"ל כירושלמי משום שלא קי"ל שאין שבות עומד בפני כתבי הקודש. ואם כן לכאורה לפי הגר"א משמע שכיון שלא אמר שמלאכה שאין צריכה לגופה היא חמורה יותר אלא אמר שלא קי"ל שאין שבות עומד בפני כה"ק משמע שאין חומרא למלאכה שאין צריכה לגופה. אלא שיש לדחות, שהגר"א אכן כתב לפי ההלכה בסימן שנ"ב סעיף ב' שספר שנתגלגל אם הגיע לי' טפחים לא ימשוך חזרה אף שזה דרבנן. ולא קי"ל שאין שבות עומד בפני כתבי הקודש.
ויש להביא ראיה שהגר"א אכן סובר שיש חומרא במלאכה שאין צריכה לגופה: ע' בית יוסף סימן תצ"ח שעדיף לכסות בדקר נעוץ ולא במוקצה. וכן פסק הרמ"א בשו"ע שם סעיף טו. אלא שיתכן ששם לא עומדת רק שאלת חופר ומלאכה שאין צריכה לגופה בחופר גומה ואין צריך אלא לעפרה, אלא הוא גם מקלקל, כפי שכתב המשנה ברורה שם ס"ק עג. והגר"א שם חולק וסובר שעדיף מוקצה על דקר נעוץ, וכן עוד אחרונים שהובאו בשער הציון שם אות צט. ומשמע שלגר"א אכן מלאכה שאין צריכה לגופה עדיף.
וע' לוית חן סימן שמ"ב ס"ק א' באות קכג, שהביא את הרשב"א הר"ן והריטב"א שכתבו לגבי בין השמשות שמלאכה שאין צריכה לגופה היא ככל איסורי דרבנן בין השמשות. ולכן שאלו בגמ' עירובין ל"ד ע"ב מדוע יש איסור שמא יקטום (לוית חן עמ' רכה).
וע' מאירי שחולק, ובתוס' עירובין ל"ג ע"א סוף ד"ה והא כתבו שבין השמשות חמור יותר.
ואם כן הטור והשו"ע שסתמו להחמיר בין השמשות, סוברים שיש חומרא במלאכה שאין צריכה לגופה.
משנה ברורה סימן שמב ס"ק א משמע שמלאכה שאין צריכה לגופה היא חמורה יותר על דברי השו"ע שאיסור דרבנן מותר בין השמשות במקום מצוה או דוחק: "כל הדברים וכו' – לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא.
ובתיקונים ומלואים לשש"כ פרק לב הערה קעה* כתב להתיר לכבות חשמל לחולה, אם זה בין השמשות כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה ומותר בין השמשות ולא קרוב למלאכה דאוריתא.
אלא שבמקום אחד מצאנו ברור שמלאכה שאין צריכה לגופה נחשבת ככל דרבנן, ע' יו"ד סי' קצ"ח פסק הש"ך באריכות בנקודות הכסף שמותר לומר לגוי לחתוך צפרנים של אשה שצריכה לטבול בשבת. והובא פסק זה במגן אברהם סימן ש"מ: "…ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכ' דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שע"ח סס"ז ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' מ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד ע"כ ועמ"ש ססי' ש"ג בשם הריב"ש ונ"ל דתאמר לעכו"ם לטלן ביד דהוי שבות דשבות וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה אבל שבות ממש אסור לעשות כמ"ש סי' שכ"ו דאסור לטבול משום גזיר' סחיט' שער אע"ג דהיא שבות ולומר לעכו"ם לעשו' מלאכה דאוריי' נמי לא מסתברא להתיר דהא בקל דחינן הטבילה האידנא כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז וגם צ"ע אם יש להתיר בניקור לכן מוטב לומר לעכו"ם לחתכן ביד ואם א"א ביד מותר בכלי דהא הטור ודעימיה פוסקים מלאכה שאצ"ל פטור ועסי' רע"ח ועבי"ד ססי' ש"ץ דא"א ליטול יפה בשינים וגם בה' שמחו' להר"מ כ' דבח"ה אומ' לעכו"ם לחתכם דשבו' במקום מצוה שרי כדאמרי' פ' הדר עכ"ל" וצריך לומר שאף ששיטת הר"ן להחמיר במלאכה שאין צריכה לגופה, זה רק בכיבוי כמו שכתבנו לעיל. ולא בשאר מלאכה שאין צריכה לגופה.
ומפסק זה הקשה בתהלה לדוד סימן ש"מ על רע"א תשובה יז שאוסר מלאכה שאינה צריכה לגופה על ידי עכו"ם. אבל הוכיח מתוס' שבת קל"ה ע"א ד"ה מפני דמלאכה שאצ"ל חמור איסורא טפי מטלטול.
ולמעשה לגבי אמירה לגוי לעשות מלאכה שאין צריכה לגופה, ראה בספר מלכים אומניך פרק ח' סעיף ח, 5שכתב "לומר לנכרי שיעבור על מלאכה שאין צריכה לגופה יש אומרים דאין זה נחשב לשבות דשבות מאחר והוא שבות חמור, ועוד יש לחוש לפוסקים הסוברים דמשאצל"ג חייב. וכ"כ רע"א תשובה יז שלא מצינו היתר לכבות נר ביו"ט ע"ט וי לצורך ד"א. ולעיל הבאנו גם משנה ברורה הסובר שאין לומר לגוי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה לצורך כבוד הבריות.
לסיכום: בראשונים אין זה פשוט בכלל שיש חומרא במלאכה שאין צריכה לגופה. ודעת הרב עובדיה יוסף שגם לר"ן החומרא היא רק בכיבוי וכן לכאורה משמע במ"ב סימן רעט, אבל הוכחנו מר"ן לגבי הוצאת המת שגם מלאכה שאין צריכה לגופה בהוצאה גם היא חמורה יותר. ולענין עשית מלאכה שאינה צריכה לגופה על גוי נחלקו האחרונים ומ"ב אמנם אוסר במת, מאידך יש סתירה בדברי המשנה ברורה לגבי עשית מלאכה שאין צריכה לגופה על ידי גוי משום כבוד בריות. אבל גם המ"ב וכן רוב האחרונים מסכימים לפסק הש"ך ביו"ד להתיר לאשה ליטול צפרנים על ידי גוי, אף שזה מלאכה שאין צריכה לגופה, ומשום שבות דשבות. ובשמירת שבת כהלכתה פרק י' הלה מה דן על כיבוי נורה של מקרר כלאחר יד אם הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה ודינו כדרבנן וכלאחר יד ויהיה תרי דרבנן בפסיק רישא. "ועוד העיר לי (חכ"א) דאפשר דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר טפי". ויתכן שצריך לדון בכל מקום אם המשאצ"ל הוא קרוב לדאוריתא או לא ואם לא יחשב כאיסור דרבנן.
מ"מ נוספים: ארץ צבי, הרב שכטר סימן ו' אות ג'. ציץ אליעזר חי"א סי' ל'. וע"ע שש"כ פרק כה הערה כג על היתר מלאכה שאצל"ג במקום צער. א"א על שו"ע ש"ז סק"ב לימד זכות על המכבים נר על ידי גוי. משאצ"ל לצורך חולה: שש"כ פל"ג הערה יז*
וע' מאירי שבת קכ ע"ב לגבי צירוף מלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוין:
מי ששכח נר דולק ע"ג טבלא מנער את הטבלא בנחת והיא נופלת ואם כבתה כבתה שהרי אינו מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא תכבה אחר שהוא עושה בנחת ופירשוה גדולי הדורות כשאין שם שמן ואפשר שתפול ולא תכבה שאם יש שם שמן אי אפשר שלא תכבה בשפיכת השמן וי"מ אותה בנר של שעוה וכיוצא בה וי"מ שמאחר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין אף בפסיק רישיה מותר ועוד שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו רוצה בהפסד השמן וי"מ שמאחר שאינו מכבה אלא גורם אף בפסיק רישיה מותר ומ"מ אם לא שכחה אלא שהניחה לשם במתכוין נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה אפי' כבתה ושמא תאמר והלא דבר שמלאכתו לאיסור לצרך גופו ולצרך מקומו מותר חלוק יש בין מוקצה למלאכתו לאיסור שהרי נר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלה אף לצרך גופו ומקומו כמו שהתבאר:
ארחות שבת פרק כ' הערה קמח:
ולענין עשיית מלאכה שאצל"ג בשינוי לצורך חושאב"ס יש לעיין אי שרי לדעת המתירים רק שבות בשינוין דאף דקיי"ל דמשאצל"ג אסורה מדרבנן מ"מ כתבו הראשונים שזהו שבות חמור יותר משאר השבותין שבמחשבה בעלמא מתחלף הענין לאיסור תורה ובגמ' שבת דף כס מבואר שלא התירו כיבוי נר לצורך חולה שאין בו סכנה אף לר"ש הסובר דמשאצל"ג אסורה רק מדרבנן אף שכיבוי הנר הוא משאצל"ג ולכאורה יקשה מזה להראשונים הסוברים שהותרה שבות לצורך חושאב"ס למה לא התירו לכבות נר ולכאורה מבואר מזה דמשאצל"ג חמירא משאר שבותין ואין להתירה לחושאב"ס אמנם לשיטות הסוברות דלא הותרה שבות לחושאב"ס אלא בשינוי אין להביא מהגמ' הנ"ל ראיה שמשאצל"ג חמירא טפי והנה הרמב"ן בספר תורת האדם הביא מהגמ' הנ"ל מקור לאיסור שבות כדרכה לחושאב"ס ומשמע שלא חילק בין שבות דמשאצל"ג לשאר שבותין וא"כ למאי דקיי"ל כהרמב"ן יש להתיר עשיית משאצל"ג בשינוי לחושאב"ס.