ב"ה
אמירה לקטן שיעשה מלאכה בשבת
לכאורה אין שום היתר לומר לקטן לעשות גם איסור דרבנן. ע' סימן שמ"ג שאסור לספות לקטן גם איסור דרבנן. ואביו מחוייב גם מדין חינוך. ורק שיטת הרשב"א היא שאם הדבר הוא לצורך הקטן עצמו מותר לספות לו איסור דרבנן. דברי הרשב"א הם בכמה מקומות: יבמות קי"ד ע"א, שבת קל"ט ע"א, עירובין מ' ע"ב, שבת קנ"ג ע"ב ושם לא חילק בין לצרכו ולצרכינו, ר"ה ל"ג ע"א. וע' להלן מתשובת הרשב"א סימן צב שהרשב"א כתב .
וסברת הרשב"א כתב ביביע אומר חי"א יו"ד סימן ד' ס"ק ד' שהיא משום שס"ל שכל איסורי דרבנן הם איסורי גברא ולכן מותר לקטן.
וגם הרשב"א עצמו בתשובה סימן צב לכאורה סותר את הדברים שכתב שאמנם כתב כך בחידושיו אך למעשה לא סומך עליהם. אף על פי כן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה את דברי הרשב"א. ומשו"ע משמע שלא חילק בזה ובכל זאת גם הפוסקים הספרדים סומכים על הרשב"א לפעמים ע' בספר קדושת השבת, הררי (עמ' קלו).
ואם כן אין שום היתר לומר לקטן לעשות מלאכה לצרכינו, והרי קטן שבא לכבות אין שומעין לו.
הראשון שמצאנו בו אפשרות לעשיה על ידי קטן, הוא המרדכי בריש שבת סימן רכב: "מהכא שמעינן בשבת כשתינוק מביא המפתח עמו דמותר ליקח המפתח ולפתוח הפתח כיון דאין המשקוף בולט ארבע טפחים וכו'"
והביאו בדרכי משה בסימן שכ"ה ס"ק ח' בנדון גוי שהביא ממקום שהוא עצמו היה יכול ללכת ולקחת: "והכל בו כתב שנוהגים להקל על פי רבנו תם ועכשיו נהגו להקל לומר לגוי ולתינוק להביא ולהוליך דרך רשות הרבים לפי שאין לנו רשות הרבים גמורה על כן נהגו להקל ונראה לי דננכון להחמיר בדבר דלא יהא אלא כרמלית כבר נתבאר לעיל סימן ש"ז דהרבה פוסקים אוסרים שם אמירה לגוי ועל כן המחמיר תבא עליו ברכה וכו' וע' לעיל סימן ש"ז דיש מתירין אפילו ברשות הרבים אמירה לגוי במקום דאפשר למצא היתר לישראל בלאו הכי ועיי"ש ולכן במקום צרוך מצוה או דוחק גדול יש להקל".
והט"ז בסימן שמ"ו ס"ק ו' כתב: "ומשמע במרדכי שיש היתר להביא ע"י תינוק המפתח כמו על ידי כותי ואע"ג דבפ' חרש איתא דנאבדו המפתחות וא"ר פדת לידבר תינוק לשם וימצאנו משמע דאסור לעשות על ידי שיביא התינוק לשם כדאמרינן התם דליספו בידים אסור התם מיירי מרשות הרבים שהוא דאורייתא אל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא מדרבנן".
ועל דברי הט"ז כתב בפרי מגדים שהוא הדין שמותר לומר לתינוק להביא סידור וחומש לבית הכנסת במקום שאין עירוב ואף שאסור למספי ליה בידים אפילו שבות דרבנן "אפשר למצוה לביה"כ יש להתיר כמו בשבות דשבות על ידי עכו"ם דשרי במקום מצוה ואף על גב דלא דמי זה לזה וצ"ע.
וכן כתב בשו"ע הרב סימן שמ"ג: "ואף אם אין התינוק צריך לכך אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מד"ס אין איסור לפי סברא זו ליתנו לו שיעשהו לו אלא כשנותנו לו בקביעות תדיר שיש לחוש שמא יתרגל התינוק ויסרך בעשיית דבר זה ויבא לעשותו אף כשיגדיל אבל כשנותנו לו באקראי בעלמא אין לחוש לכך רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כמ"ש בסי' של"ד כגון לצורך מצוה".
ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סימן ס"ב (דף צ' ע"א) כתב שגם מלשון השו"ע סימן שמ"ג שכתב שאסור "ולהאכילו בידים אסור אפילו דלברים שאסורים מד"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות" והוא לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז: "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת–אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים, אסור–ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות."
הרי שהאיסור הוא להרגילו אבל אם באקראי מותר. ואם באקראי מותר, לכאורה הרי נפ"מ לגבי תינוק שלא הגיע לחינוך, ע' לוית חן עמ' רנ.
ובשו"ת רע"א סימן ט"ו אוסר והביא שחכם אחד רצה להתיר. וכוונתו לתפארת ישראל שהתכתב עם רע"א בענין זה. ודברים אלו מובאים בפתיחה של התפארת ישראל לעירובין וכתב שם: "דכמו כן יש להתפלא על הגאון הנ"ל נ"י (שם בתשובותיו סי' טו) שלא אבה להסכים בהוראתי שכשנתקו חוט העירוב שישא תינוק הספרים לביה"כ. מלבד מה שיש לפקפק על דבריו שם דהרי מטעימים אותו כוס מילה בת"ב (כס' תקנ"ט ס"ז) אף שאינו לתקנתו רק לתקנתנו שלא לברך ברכה לבטלה. מלבד זה במח"כ הגדול אשתמיטתיה דבר מבואר מפי רבותינו אשר מימהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים, המה הגבורים אנשי שם המרדכי ורט"ז (באו"ח שמ"ו ס"ו) שהורו בפשיטות שיתנו המפתחות של ביה"כ לתינוק לשאת אותן לשם ומכ"ש ספרים דאיכא דררא דמצוה טפי. וממשע שם אפי' אין רוצה התינוק לילך עשתה לביה"כ דאינו נושא המפתחות רק לצרכנו, דאל,כ מה מקשה שם מסוגיה דיבמות ודו"ק. ואף דמשבצות שם כ' על דברי רט"ז הנ"ל מילת וצ"ע, עכ"פ מעשה רב, וכן ראיתי נוהגין בתפוצות ישראל, ואם הן אינן נביאים בני נביאים הם"
ובשמירת שבת כהלכתה בפרק י' סעיף יד כתב לגבי מי ששכח לכבות את הנורה במקרר שיוצא קטן את התקע המחבר את המרר לזרם החשמל ויעשה כן בשעה שמהקרר סגור ואיננו מופעל. ובהערה שם ציין שזה בם הגרש"ז אוירבך, וכן שו"ת הר צבי בהררי בשדה סוסי' קנ"א. וכתב לעיין בשו"ע הרב סימן שמ"ג ס"ח דכל דאקראי בעלמא מקילינן על ידי קטן לצורך מצוה כמו סעודת שבת. אלא שהוסיף שם: "וע' סי' רנט סעיף ז' ברמ"א וסי' רס"ט במ"א ס"ק א' דדבר שיש מתירין אף לגדול אף דלא נקטינן הכי מ"מ מותר לתת אותו לקטן לעשותו". ואם עיקר סמיכתו היא על הטעם האחרון, אם כן אין להביא ראיה מפסק זה. אלא שמשמעות דבריו בתחילה שיש גם לסמוך על שו"ע הרב המתיר לעשות על ידי קטן מה שניתן לעשות על ידי גוי לכחילה.
עוד מתירים: ע' כף החיים שמ"ג אות כז שהביא את שו"מ מהד"ג סי' קי"ז שמותר לטלטל על ידי קטן סידור לבה"כ, וכ"כ המש"ז סי' שמ"ו אות ו'. ובשו"ת כתב סופר סי' מ"ז ברב אחד שהיה חולה וצוה לקטן להביא ס"ת מבבה"כ לביתו דרך כרמלית לקריאת התורה, וכתב שלכתחלה לאין להורות כן לצרכינו היכא דשייך חשש דאתי למיסרך אפילו במקום מצוה ומ"מ מי שהורה כן אין מזניחין אותו. וע' ארץ צבי סימן ע"ה ובשו"ת אחיעזר ח"ג ס"ס לד התיר במקום צורך גדול לחלוב על יד קטן לתוך אוכלין, הביאו בהערה בסוף לוית חן.
ובילקוט יוסף בסימן שמ"ג סעיף ג' כתב: "הנוהגין היתר להוציא בשבת על ידי קטן ספרים או טלית מרשות היחיד דרך רשות הרבים לבית הכנסת במקום שאין עירוב, אין למחת בידם, ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי. ולצורך מצוה בלבד". והוסיף שגם החרדים שאינם סומכים על העירוב, אבל מותרים לתת לבנים.
והאוסרים: שו"ת רע"א סימן טו. וכף החיים סימן שמ"ג אות כז ציין גם למהר"ם שיק חאו"ח סימן קע"ב. וע' לוית חן שהרב עובדיה חזר בו מהיתר למחוק שם על ידי קטן, אף שלאיסור שבת כתב שאפשר לסמוך.
אלא שיש לברר את הדבר מתוך הסוגיה:
דברי האחרונים שבאקראי אין חשש של אתי למיסרך, הם בנויים על כך שלתת לקטן איסור דרבנן האסור הוא משום דלמא אתי למסרך. אבל יש לעיין האם אכן האיסור הוא רק משום דלמא אתי למיסרך או שזה גדר של איסור דרבנן גמור ואין אפשרות להתיר באופן ארעי.
המקורות שבהם מצאנו את חשש דלמא אתי למיסרך: בגמ' עירובין מ' ובגמ' שבת קל"ט. ובפוסקים מצאנו אתי למיסרך לגבי שתיית כוס של מילה ביום הכפורים ולגבי מילה בט' באב בשו"ע תקנ"ט סעיף ז'.
בגמ' עירובין לגבי ברכת הזמן ביום הכפורים: "…מכל מקום בעינן כוס לימא מסייע ליה לרב נחמן דאמר רב נחמן זמן אומרו אפילו בשוק. הא לא קשיא דאיקלע ליה כוס. התינח עצרת וראש השנה יום הכפורים היכי עביד אי מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה ואסר ליה. דהאמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב מי בדלת ואמר ליה אין בדילנא. לברוך עליה ולנחיה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא לית הלכתא כרב אחא דילמא אתי למסרך."
וכתבו התוס' שם: "דלמא אתי למיסרך – אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך אבל אם אירע ברית מילה בט' באב או ביו"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות ]ומעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שחל עשרה באב בא' בשבת והוא היה אב"ד וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שי"ט שלהן היה כדכתיב שש אנכי כו' והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא תוס' שאנ"ץ[."
ומשמע שבמקום ארעי כשאין חשש דילמא אתי למיסרך מותר לתת לו.
בגמ' שבת קל"ט ע"א מובא: "שלחו ליה בני בשכר ללוי כילה מהו כשותא בכרמא מהו מת ביום טוב מהו אדאזיל נח נפשיה דלוי. אמר שמואל לרב מנשיא אי חכימת שלח להו. שלח להו כילה חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר. ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל לפי שאינן בני תורה. כשותא בכרמא עירבובא. ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כישות רבי טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים בכרם. וקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ לפי שאינן בני תורה. מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל אתי למיסרך. וליתן ליה לגדול נכרי אתי לאיחלופי בישראל".
ולכאורה משמע מגמ' זו שאכן יש היתר לעשות על ידי קטן שהרי אמרו "וליתן ליה לתינוק ישראל, ותרצה הגמ' דלמא אתי למיסרך. ומשמע שאכן האיסור לתת לקטן הוא משום דלמא אתי למיסרך.
ותוס' שם כתבו כעין שכתבו בעירובין: "…ועל ההיא דהתם אומר ר"ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה"כ ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג ]בקבוע[ ולא דמי לכוס דיוה"כ דאי הוו יהבי ליה אתי למיסרך אף כשיהיה גדול כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביוה"כ.
וע' רע"א בתשובה סימן טו שדחה את שתי הראיות הנ"ל שהתם מדינא היה מותר כיון שזה היה בחו"ל. ולגבי שתיה מעיקר הדין מותר כיון שזה לצורך התינוק.
כתב רע"א: וע"ד טלטול הספרים לבה"כ ע"י תינוק פחות מבן ט' שכתב מעכ"ת דיש לסמוך על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים. זה אינו, דהא הר"ן פ' כל כתבי כתב להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו אבל לא לצרכנו ואדרבה מחינן בידיה ע"ש. ולכאורה קשה על זה מסוגיא דשבת פ' תולין (דף קל"ט) וליתן ליה לתינוק ישראל הא התם הוי לצרכנו, וצ"ל דהתם דמדינא מותר בחוץ לארץ, מיהו כל כמה דאפשר לשנויי משנינן, מש"ה פרכינן דליתן לתינוק ישראל וכמ"ש רש"י שם גבי נכרי, וכמו דצ"ל להחולקים על הרשב"א דאיסור דרבנן לא ספינן להו כלל, א"כ בודאי יקשה מסוגיא הנ"ל ובהכרח צ"ל כמ"ש דהתם שאני דמדינא מותר לגמרי בחוץ לארץ ]ואולם תמוהים לי דברי הרשב"א בשו"ת (סי' צ"ג) שמביא ראיה לדינו דאיסור דרבנן ספינן בידים מההיא דשבת הנ"ל, והא התם הוי לצרכנו דאסור, ואם נחלק דהתם מדינא מותר בח"ל וכנ"ל ממילא ליכא ראיה כלל, וצ"ע[. ומ"ש מעכ"ת דבנ"ד ל"ש אתי למיסרך כיון דלא הוי מלתא דקביעותא. אנחנו לא באנו למדה זו לאסור מטעם אתי למסרך, דדוקא בההיא דזמן ביוה"כ דמדינא הוי מותר ליתן לקטן לשתות, דמה שעושה הקטן השתיה הוא צורך עצמו אלא דמ"מ כיון דאנן עושים בשבילנו לברך שהחיינו אסור דדלמא אתי למסרך ובזה מחלקים דבמילה ביוה"כ דלאו מלתא דקביעותא מותר, והכל במעשה הקטן ענין לצורך עצמו, אבל אם מעשה התינוק על דעת הגדול מדינא אסור (עי' מג"א סי' שמ"ג). גם מה שכתב מעכ"ת דהוי לצורך מצוה דמותר כההיא דמתעסקים עם התינוק בשופר, גם זה אינו, דמותר רק לחנך הקטן במצוה במעשה זו והוי ג"כ לצורך התינוק להרגילו במצוה אבל לא לצרכנו. ולדעתי יש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבה"כ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד, כנלענ"ד. הק' עקיבא
רע"א הקשה על רשב"א שם שביא ראיה מגמ' שבת קלט שהרי שם הוי לצרכינו, ומה הביא הרשב"א ראיה מגמ' שם. וע' לוית חן עמ' רמ"ט שבאר שה"א של המקשן שבכל ענין ספינן איסור דרבנן. והתי' דלמא אתי למסרך הוא כיון שעושה בשבילנו. וכל החילוק של הרשב"א בין לצרכינו או לצרכו הוא רק לאחר התירוץ של הגמ'. ומכל מקום מוכח בגמ' לפי פשט זה שאכן האיסור לתת לקטן איסור דרבנן הוא משום דלמא אתי למיסרך. והדברים מפורשים בתשובת הרשב"א סימן צ"ב ראה נספח להלן: "אלא דכל שהוא לצרכנו ולא לצרכו ממש של תינוק גזרינן דילמא אתי למסרך כדאמרינן בשבת ובעירובין."
וכן משמע בר"ן על רי"ף פרק תולין (נ"ז ע"א באלפס) ותחילת מי שהחשיך (ס"ו באלפס ד"ה איכא דאמרי) שעשיה לצרכינו גם היא אסורה משום דלמא אתי למיסרך
אבל מדברי הריטב"א ביבמות קי"ד ע"ב בסוף פרק יד מוכח שהאיסור לצרכינו אינו משום דלמא אתי למיסרך: "מ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפילו לקטן שלא הגיע לחנוך אסורים של דבריהם, ולא משום דלמא אתו למסרך שלא נאמר כן אלא במה שאנו עושים לצרכנו כדמפרש במסכת ערובין אלא טעמא דמלתא שלא להקל באיסורין דרבנן וכן עיקר מ"ר הר"ם".
אלא שאם כן יש להבין על מה נאמר בגמ' את האיסור דלמא אתי למסרך וצריך לומר כמ"ש רע"א בתשובה שזה משום שזה צורך התינוקות.
מכל מקום נראה שהדבר מחלוקת ראשונים. וע' הערות לריטב"א שהביא שבפסקי הרי"ד מפורש שכל האיסור למיספי בידים איסור דרבנן רק משום דסריך ואף במאכלות אסורות. וכתב שאולי נפ"מ באינו בר הבנה, שאם האיסור רק משום דלא אתי למיסרך, אין איסור בקטן שאינו בר הבנה.
וכן בגמ' בכורות ל"ה ע"א מוכח שהאיסור לומר לקטן הוא משום דלמא אתי למיסרך: "משנה: …פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו. זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר. גמרא: פעם אחרת היה כו': וצריכא דאי אשמעינן עובד כוכבים דלא אתי למיסרך אבל קטן דאתי למיסרך אימא לא" ויתכן שגם בגמ' זו העשיה לצורך התינוקות כיון שהם משחקים בזה
וע' בנספח ליקוטי שו"ת חתם סופר שבסוף ח"ו סימן יג שאסר לגמרי. "ע"ד הט"ז בא"ח סוף סי' שמ"ו סוף סק"ו שכ' דמהמרדכי יש ללמוד דכל מה שמותר ע"י נכרי בשבת מותר ע"י קטן אהובי אם נקח דברי הט"ז כפשוטן נחוס הרבה על ממון ישראל ולא נצטרך עוד שפחות עכו"ם בבתינו ביום השבת כי כל אדם יצווה לבנותיו בנות ט' וי' שנים להחם לו בשבת תנור בית החורף וכדומ' ולשוא עמלו אבותינו ואבות אבותינו מעולם וכילו ממון הרבה וגם נצטערו צער הרבה עי"ז כידוע ומדוע לא עשו כל זה ע"י קטניהם ונימא כי היכי דשבות דשבות דמותר ע"י נכרי מותר נמי ע"י קטן הה"נ להחם דמותר ע"י גוי משום הכל חולים אצל צינה יהי' נמי מותר ע"י קטן כיון ששוים הם דכל מה שמותר על ידי עכו"ם מותר על ידי קטן …מ"מ בהא סלקינן דחלילה וחלילה להתיר לקטן לטלטל במקום שאין עירוב והמורה שנטה אחר פשטיות דברי ט"ז אין להאשימו כי לא עיי' כל הצורך ושגיאות מי יבין. והנני מטיל החיוב על מעלתו ויעתיק דברי אלו וישלחנו להרב המורה ההוא ואלו הייתי יודע מנו הוא הייתי כותב בעצמי אליו לאפרושי מאיסורא ושלא להנהיג מנהג רע ח"ו וכן יעשה ובלי ספק שיתן מקום לדברינו או אולי יש אתו דבר וישיבני ויודיעני דעתו מה ראה על ככה ואחתום בברכה. פ"ב יום א' כ"ו טבת תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ."
ובשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סימן קע"ג ג"כ אסר אבל לימד זכות על המתירים.
ויש מורי הוראה שסומכים על כך בשעה של תקלה בלתי צפויה, ומתירים איסור דרבנן על ידי קטן ובאופן שאין בו חינוך כגון שאינו בנו או לא בגיל חינוך. אבל יש להעיר שבמקום שיש חשש שינצלו היתר זה לדברים אחרים הרי שוב יש חשש של אתי למיסרך ולכן היתר זה אינו בכל מקרה ומקום.
נספח: שו"ת הרשב"א חלק א סימן צב שאלת מה שאמרת לנו לשעבר שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן. הזכירני הראיות המכריחות. ומה תאמר באותה שאמרו גבי תינוק יונק והולך כל עשרים וארבע חדש מכאן ואילך כיונק שקץ בשפירש. ואף על גב דחלב אשה מדרבנן הוא וקליש איסוריה דרבנן. דאי פריש במנא שרי כדאמרינן עלה וחלופה בדם. תשובה כשאמרתי להלכה אמרתי אבל לא למעשה. וכבר כתבתי באר היטב ביבמות פרק חרש. (דף קי"ב) ועוד הוספתי בראש השנה גבי אין מונעין את התינוקות מלתקוע. וראיה גדולה יש מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (דף קל"ט) רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא. ואקשינן וליתן לתינוק ישראל. ופרקינן דאתי למסרך. ואם איתא דאפילו בשל דבריהם לא ספינן להו בידים מאי קא מקשה ליתן לתינוק ישראל? ואם תאמר מכל מקום הרי אמרו דאיכא משום דאתי למיסרך. לא היא. דלא אמרו כן בדבר שאנו עושין לתקנתו של תינוק. ותדע לך דהא גבי זמן דיום הכפורים אמרו כן בעירובין (פר' ג דף מ). יהבין ליה לינוקא אתי למסרך. ואילו לצורך התינוק מאכילין אותו. ולשמאי שלא רצה להאכילו בידו אחת גזרו עליו להאכילו בשתי ידיו. ושם כתבתי בארכה ותרצתי לפי דעתי כל מה שיראה קושיא לדבר זה. ומה שהקשית מההיא דיונק תינוק אינה. דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצרכו של תינוק. ולרבי אליעזר אין צורך הנקה לבריא יותר מעשרים וארבע חודש. ולרבי יהושע אפילו ארבע וחמש שנים ואפילו חבלתו על כתפו הא יתר מיכן אין צריך להנקה. והרי הוא לזה כגדול ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן. אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו. ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק כזריעת כשותא וטעימת כוס שאמרו עליו זמן בערב יום הכפורים. אלא דכל שהוא לצרכנו ולא לצרכו ממש של תינוק גזרינן דילמא אתי למסרך כדאמרינן בשבת ובעירובין. וכמדומה שזה דבר ברור ופשוט. מלבד שיש עוד טעם אחר בההיא דיונק והוא שחלב טמא לא נתפרש בכתב איסורו. אלא דאתי לן מגמל גמל שתי פעמים. והרואה שאתה מניק למי שיצא מזמן הנקה והרי הוא כגדול לענין זה אתי לאחלופי ולמימר דכל חלב ואפילו של בהמה טמאה מותר. דלא אסרה תורה אלא הבשר. דגמל כתיב ולא חלב. וכמו שהדבש מותר אף החלב כן ולפיכך גזרו עליו. אלא שאין אנו צריכין לטעם זה אלא כמו שאמרתי שלא התירו שלא במקום צורך התינוק.
מקורות נוספים: ספר הקטן והלכותיו, הרב ברוך רקובר, פרק ה' סעיף יא ובהערה טז. והביא מספר מגילת ספר לר' אוריאל איזנטל שכתב שיש מורי הוראה שסומכים על זה בשעת הצורך. מלכים אומניך עמ' קנ"ד בפרק ו' בהערה בנושא זה. דעת תורה רפ"ד ו'. משיב דבר, ח"א סימן כ'. דן באופני עשית מלאכה ע"י קטן בשבת. שערים המצויינים בהלכה, סימן ע"ב ס"ק מ"ג. דן באופני ההיתר לעשות ע"י קטן בשבת. הלכה ורפואה ח"ה עמוד רכ-ומד אם עדיף על ידי קטן או בשינוי קונטרס בספר קדושת השבת, בדין אזעקה בבית ובחנות, סעיף יז הערה כא עמ' 133 משפטי עוזיאל בשאלות הזמן סימן כ' בענין חליבה בשבת על ידי קטן