ב"ה
דין פסיק רישיה בדרבנן ובתרי דרבנן
נחלקו האחרונים, ויתכן שגם ראשונים בדין פסיק רישא בדרבנן אם אסור או מותר. בפשטות גם פסיק רישא באיסור דרבנן אסור, וכן מוכיחות כמה סוגיות. השאלה היא האם ניתן לצרף שיטות הסוברות שפסיק רישא בדרבנן מותר.
וע' יביע אומר ח"ד סימן ל"ד שהאריך בדין פסיק רישיה בדרבנן, וכתב הטעם משום שדבר שאין מכיון מן התורה, אסור לר' יהודה מדרבנן כיון שאיסורי תורה הם איסורי חפצא והמלאכה עצמה אסורה. אבל איסורי דרבנן הם איסורי גברא ולכן כשאינו מכוין אף אם זה פסיק רישיה מותר.
בסימן שט"ז סעיף ד' אוסר המחבר צידת דבורים משום פסיק רישא, ואף שזה דרבנן. אמנם בבית יוסף מוכח שדעתו נוטה שמותר כיון שדבורים אין במינם ניצוד. הטור הביא דבר בעל התרומות: "כל דבר שבמינו ניצוד חייב אין במינו ניצוד פטור אבל אסור הלכך זבובים אע"פ שאין במינן ניצוד אסור לצודן לכן כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בו זבובים אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם ונ"ל שא"צ לדקדק בזה שאין הזבובים נצודין בתיבה שאם בא לפתוח התיבה וליטלם יברחו ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסין המחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יכוין לצוד כי הכוורת קטנה היא והדבורים ניצודין בה ועוד דבכוורת גופה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי."
וכתב בית יוסף שם: "אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומה הכי הוא דאיכא למידחינהו שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו (קו:) אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו אי נמי דעד כאן לא אסר רבי שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא. ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם"
ומשמע שדעת המחבר בעצם היא שפסיק רישא בדרבנן מותר. וכן מוכח בסימן שי"ד, ע' סעיף א' וברמ"א. וע' מ"א שהביא דעת התרומת הדשן המתיר בפס"ר באיסור דרבנן. וע"ש שזו המחלוקת בין המחבר לבין הרמ"א אם מותר להוציא סכין שלא הוציא פעם אחת מערב שבת. ומ"ב ס"ק יב אוסר.
אבל גם למחבר צריך עיון מה שנפסק בסימן של"ז סעיף א' שאסור לגרור מטה כסא וספסל, וע' בשער הציון שם אות א' שזה אינו חופר כדרכו במרא וחצינא אלא כלאחר יד ואם זה בשדה ולא בבית הרי גם מקלקל. והרי המחבר מתיר פסיק רישיה במלאכה דרבנן?
אמנם דעת רש"י סוכה ל"ד ע"א משמע שגרירה היא מלאכה גמורה ומן התורה. אבל מגמ' סוכה שאין ממעטין ענבי הדס, הקשה רע"א בסימן שי"ד על תרומת הדשן, אלא שהמאירי מיישב את זה: המאירי כ"ט ע"ב מביא שיטה שפסיק רישיה מותר באינו איסור תורה: "ויש מוסיפים לומר שלא אסרו פסיק רישיה אף בניחא ליה אלא בחשש איסור שאלו היה עושהו בכונה היה בו איסור תורה הא כל שלא היה בו אלא איסור חכמים אף בניחא ליה מותר ואף על פי שבפרק כתבי אמרו נר שאחורי הדלת פותח ונועל ואם כבתה כבתה והעלינו בה שהוא אסור כמו שיתבאר שם ואף על פי שאינו מתכוין ומצד פסיק רישיה והרי הכיבוי מדברי סופרים הוא הואיל ואינו צריך לגופו אפשר הואיל ולפעמים הוא מן התורה כשהוא צריך להבהב הוא קוראה מן התורה ויש סותרים ראיה זו ממה שאמרו בסוף פרק כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש ואפילו הכי מודה בפסיק רישיה ואין זו ראיה שהרי טעם זה לא עלה שם במסקנא ולא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא כל שאינו מתכוין הוא מתיר ומ"מ כשמודה בפסיק רישיה שמא דוקא בדאוריתא וכן מה שאמרו במיעוט ענפי הדס והא מתקן מנא ותירץ שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין הוא והקשו עליה והא מודה ר"ש בפסיק רישיה אף על פי שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים שמא לא נאמר שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים אלא במקום שאין בו מעשה כגון הפרשת תרומה ומעשרות אבל לקוט בידים מדאורייתא הוא ואף על פי שאין הענף מחובר לאילן מ"מ במקום תקון אסור"
ובדעת הרמב"ם דנו האחרונים, ע' באר יצחק סי' טו וביביע אומר ח"ד סימן לד. וע' רמב"ם הלכות יום הכפורים פ"ב ה"ד, אבל ע' לח"מ שם.
וע' מגן אברהם אורח חיים סימן שיד ס"ק ה שהוסיף להוכיח שפסיק רישא בדרבנן אסור: "גם מ"ש להתיר פסיק רישיה במילי דרבנן וכ"כ סי' ע"ו צ"ע דבסימן שי"ו ס"ד (לגבי צידת דבורים) אית' בהדי' דאסור ותלמוד ערוך הוא וכ"כ התוס' בשבת דף ק"ג סוף ד"ה לא צריכ' ע"ש וכ"מ סימן של"ז ס"א (שם מדובר על דבר שאינו מתכוין בגרירת מטה כסא וספסל) וסס"ב ע"ש, ואף שהתוס' פסחים דף כ"ה כתבו דשרי ע"ש היינו בדרך אין לו' אבל לפי האמת אסור וכ"מ סי' רע"ו ס"א וס"ג ואף שהרא"ש בפסחים כ' דפסיק רישיה אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורים ע"ש אבל לכ"ע פסיק רישיה אפי' במילי דרבנן אסור ומ"ש ראיה מהמרדכי אינה ראיה דהתם אי לא עביד מידי ואפי' יוצאין לר"ה ליכא איסור' כמ"ש סי' שנ"ז אלא דרבנן גזרו בר"ה ובכרמלית לא גזרו שכשאינו מתכוין להוציאה דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאה להדיא ע"ש עמ"ש ססי' רנ"ג דבאמירה לעכו"ם בפסיק רישיה יש להתיר ודוק בדברי כי קצרתי:"
ואולי יש לומר שהמחבר מתיר פסיק רישיה רק במלאכה שעיקרה דרבנן כמו בונה דרבנן של חבית ואינה מחובר. אבל דבר שהוא מן התורה אלא חסר תנאי החיוב, בזה המחבר לא מתיר. (וע' תחומין יב מאמר מהרב שמואל קידר, עמ' 427על פסיק רישיה באיסורים דרבנן שבחילוק זה רצה להסביר את כל השאלות והסתירות בענין זה. אבל גם הוא העיר שם שבאחרונים לא משמע שקבלו את החילוקים הנ"ל). וע' חילוק בשם הר"ש נתנזון שהביא בשביתת השבת בכללים פרק ו' אות ד' שיש חילוק בין מלאכות דרבנן שהם בגדר גזירות שמא יעשה מלאכה דאוריתא ומלאכות דרבנן שהם בגדר מלאכות דרבנן משום שדומה למלאכה (וזהו חילוק הרמב"ם בתחילת ההלכות של דרבנן בפרק כא). ובאיסור דרבנן שהוא גדר מלאכה דרבנן אסרו גם פסיק רישא. אבל איסור דרבנן שהוא משום גזירה שאם נתיר לו זאת יבא לידי מלאכה דאורייתא, ובזה כל שהוא אינו מכוין לעשות זאת מה בכך שהוא פ"ר מ"מ כל שהוא אינו מתכוין לא יבוא לידי איסור דאוריתא.
וע' באור הגר"א סימן שי"א ס"א שהוכיח שפס"ר בדרבנן אסור משבת קכ ע"ב לגבי נר שאחורי הדלת שאסור לפתוח ואף שזה כיבוי דרבנן. וכן הוכיח מפ"ה יו"ט ל"ו ע"ב לגבי פריסת מחצלת על גבי דבורים שכתב המחבר עצמו שצריך שלא יהיה פסיק רישיה ואף שזה רק דרבנן.
וע' שביתת השבת מעשה חושב פרק ו' אות י' שהביא עוד הרבה ראיות שאנו אוסרים פסיק רישא באיסור דרבנן.
וע"ע עוד באור לציון ח"א סימן כה. ושם פירט את ראיות המ"א שיש לאסור בפסיק רישא בדרבנן: מדי פריסת מחצלת על הכוורת, מדין גורר אדם מטה, וסימן של"ז ס"ב שאסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות מקסמים שלא ישברו, ומשו"ע רע"ז שאסור לפתוח הדלת נגד הנר.
וישב האור לציון את הקושיות על המחבר בחילוק דומה למ"ש לעיל, ומחלק בין שלשה גדרים דרבנן: .1מלאכה דאוריתא שלא נשלמו תנאי החיוב שבה, כמו מלאכה שאין צריכה לגופה, שעם שינוי המחשבה יכול להגיע בה לאיסור תורה. ובזה גם המחבר אוסר בפסיק רישא, אף בדרבנן. .2מלאכה שיש חסרון בסוג הפעולה ולא יוכל לבא לידי חיוב חטאת בכה"ג לעולם, דעת מרן להתיר, וכמו שהיה מתיר לולא דעת התרומות בפריסת מחצלת על דבורים אף בפסיק רישא, משם שאמנם הצידה היא צידה רגילה, אבל מבחינת סוג הצידה לא יכול להגיע לאיסור דאוריתא ולכן מרן הקל. .3באיסור דאין בו עיקר מן התורה כלל, כמו להוליד ריח בבגדים, בזה כתב בשו"ע הרב שמותר לעטוף א התרוג בבגד ביום טוב אף שמוליד ריח ואין לו עיקר מן התורה כלל.
וכתב באור לציון שבעצם שאלה זו תלויה בשני תרוצי התוס' בכתובות ה' ע"ב ד"ה אם תמצי לומר. שבגמ' שם מבואר שאם מקלקל אצל הפתח ר' יהודה מתיר, והקשו התוס' הרי בחופר גומא אוסר אף שהוי מקלקל וכן בקירוד אסר אף שאין מתכוין ומקלקל. ותי' התוס שני תירוצים: א. משם מצוה מתור, ואי נמי שלא במקוםמצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריף יש להעמד כגון שאינו מקלקל לגמרי דמשוי גומות מצד אחד, וגבי קירד נמי במה שמוציא דם לבהמה מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה.
ובין הפוסקים האשכנזים ג"כ התירו: באר יצחק סימן טו הוכיח כמו תרומת הדשן שפ"ר בדרבנן מותר. ויישב באופן אחר. ישועות יעקב סימן תרמ"ו ס"ק ד'. וע' נספח בסיכום הרב עובדיה יוסף את שיטות הסוברים שפס"ר בדרבנן מותר.
ב. פסיק רישיה בתרי דרבנן, האם מותר? בתרי דרבנן התיר המ"ב בסימן שט"ז ס"ק טו לסגור תיבה גדולה שיש בה זבובים, וע' שער הציון אות יח. וע' שש"כ פ"י אות מה שהביאו לגבי סגירת מקרר. א"כ המ"ב מתיר בתרי דרבנן.
והנה, המ"ב בסימן של"ז שעה"צ אות ב' כתב להתיר רק בתרי דרבנן ולא ניחא ליה (ובפס"ר דלא נ"ל בדרבנן לא מתיר לכתחילה המ"ב אלא במקום הצורך – מ"ב שכ"א ס" קעז לגבי להשתין על טיט), ומדוע בזבובים מתיר גם בתרי דרבנן לחוד? וע"כ צריך לומר שזבובים אין במינם ניצוד ולא יכול להיות מן התורה אבל אם זה כרוך באופן שיתכן שיעבור על איסור מן התורה א"כ צריך שיהיה גם לא ניחא ליה.
ובשש"כ פרק ה' סימן יב מביא את דין תרי דרבנן לגבי סחיטת אשכולית, וצ"ל גם שם שאין שם שום חשש למלאכה מן התורה.
אב הקושי הוא משבירת עוגה שיש עליה אותיות שהרמ"א אסר בסימן ש"מ, ומ"ב הקל בפיו. ודגמ"ר התיר. והרי זה מוחק דרבנן שאינו על מנת לכתוב וכלאחר יד ומקלקל, ומדוע רמ"א מחמיר. ורמ"א מחמיר גם לכבד את הבית על ידי קיסמים, ע' של"ז ס"ב (ובאור לציון הביאו) ואף שהוא מקלקל כלאחר יד ומלאכה שאין צריכה לגופה. ומאידך משמע ברמ"א לגבי סגירת תיבה שיש בה זבובים שרק בקטנה אסור אבל בגדולה מותר?
ואולי החילוק צריך לומר (וע' מאמר בתחומין מהרב קידר הנ"ל), שכל הדרבנן משום שאינם מלאכת מחשבת נחשבים לדרבנן אחד לדעת הרמ"א. וע"ע באור לציון הנ"ל.
ולסיכום, נראה שהחילוק שכתב באור לציון לדעת המחבר, כן סוברים האחרונים אבל בתרי דרבנן.
אלא שעל רמ"א עצמו צריך עיון, שפסק בסימן ש"מ ס"ג שאסור לשבור אותיות שעל עוגה., ובסימן שט"ז פסק ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה שהזבובים יסגרו בה. וכמ"ש מ"א, משמע שבגדולה מותר וע"פ פמ"ג הוי פס"ר בתרי דרבנן.
בשש"כ בפרק ה' סעיף יב בהערה מב מתיר פסיק רישיה בתרי דרבנן לגבי סחיטת אשכולית על ידי כפית כשאוכל ממנה. כיון שהוי סחיטה כלאחר יד וזה פרי שהסחיטה שלו דרבנן כמבואר במ"ב ש"כ ס"ק ה'.
וכן הפרי מגדים בא"א שט"ז אות ז' מתיר פסיק רישיה בתרי דרבנן והביאו המ"ב בסימן ש"מ בשער הציון אות כב שכתב "וע' בסימן שט"ז בפמ"ג בא"א אות ז' דהקילו עוד שם ביותר מזה וכ"ש בכאן דהוי עונג שבת".
נספח תשובת הרב עובדיה יוסף לסיכום דין פס"ר בדרבנן: (לב) אתה הראת לדעת כי כמה וכמה גדולים מהמחברים האחרונים החזיקו בכל עוז בשיטת התה"ד בשם המרדכי דפ"ר בדרבנן שרי, מנייהו מלכי מנייהו אפרכי. וכמה מהם מייחסים כן לדעת רש"י והרמב"ם והר"ן. וכן מבואר להדיא במאירי להקל. וכן דעת רבינו משה מבדריש והרא"ש מלוניל והאהל מועד להקל. וכן מוכח להדיא באור זרוע ח"ב (סי' עח סוף אות ח). ע"ש. והא ודאי שאין מקום לדחות דברי רבותינו הראשונים מסוגיות מפורשות. דכל רז לא אניס להו. וע' בהרא"ש (סנהדרין לג) בשם הראב"ד. והנה גם מרן הב"י (סי' שטז) סובר מעיקר הדין להתיר פ"ר בדרבנן, אלא שבסוף דבריו חשש לסברת בעל התרומה והמרדכי, שלא לנעול דלת התיבה שיש בה זבובים, הואיל ונפק מפומייהו. ומשום שאפשר הדבר בנקל להפריח הזבובים בתנופת יד קלה כמות שהיא כשלחו כלה גרש יגרשם. (וע' בט"ז ובש"ע הגר"ז, ושאר אחרו' שאין צורך לעיין ולדקדק אם נשארו עוד זבובים בחורים ובסדקים.) משא"כ במקום צורך שפיר סמכינן להקל. ובפרט לפמ"ש בשו"ת באר יצחק (סי' טו ענף ד) דאף התה"ד מודה היכא דאפשר (בנקל) שיש להחמיר בפ"ר בדרבנן, ודוקא היכא דאין לו עצה אחרת, כגון הוצאת הסכין הנעוצה בחבית. שיש לו צורך בשתיית היין, ולא סגי בלא"ה שפיר דמי. ע"ש. ולפ"ז ניחא נמי דברי המרדכי שלא יסתור דברי עצמו, דהתה"ד הביא בשם המרדכי פ' הזורק דמיקל בפ"ר בדרבנן, והוא עצמו אוסר נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים, א"ו שיש לחלק כאמור. (ודלא כהרב טל אורות (דנ"ט סע"ג) שדחה בשתי ידים ד' התה"ד בשם המרדכי. עפ"ד המרדכי גופיה שאוסר נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים. ע"ש.) והן אמת שרבים ועצומים מן האחרונים ס"ל לאסור פ"ר בדרבנן, אולם כיון דלעומתם מצינו רבים ונכבדים מן האחרונים דס"ל להקל, שנזכרו כבר בדברינו לעיל, ומהם: שלטי הגבורים, פרי חדש, גנת ורדים, לשון לימודים, פרי האדמה, הרב בעל יד מלאכי, מהר"י עייאש, מהר"י טאייב, נחפה בכסף, הישועות יעקב, הגרע"א, עמק הלכה, פתח הדביר, התורת חסד מלובלין, הגרי"צ אלחנן, ועוד. ועל צבא תהלתם הר"ן והמאירי ורבינו משה מבדריש והרא"ש מלוניל ואהל מועד וסיעתם, וכולה מילתא דרבנן היא, במקום הצורך ודאי שיש מקום רב לסמוך עליהם.
נוספות: תרי דרבנן התיר במ"ב שט"ז סעיף קטן יד ובשער הציון אות יח.
שימוש בחיישנים בשבת נוגע להרבה מן הדברים שנדונו לעיל.