ב"ה
עונג שבת וכבוד שבת
ישעיהו נח יג-יד:
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ד' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ד' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ד' דִּבֵּר:
כמה איסורי דרבנן מבוארים בפסוק זה. איסור של "ודבר דבר", ולכן אסור לדבר על חפציו בשבת ואסור לומר לפועל "הנראה שתעמוד עמי לערב" וכו' אבל לדבר מצוה מותר, וע' ברמב"ם פרק כד הלכות שבת הלכה א' שזה מדברים שאסורים אף שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, "ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר".
וז"ל שם בהלכה א':
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר (ישעיהו נ"ח) אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר.
והוסיף הרמב"ם שם בהלכה ד': "ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול". וזה בעצם ענין של "וכבדתו"
ובפרק ל' הלכה א' כתב הרמב"ם:
ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר (ישעיהו נ"ח) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד.
הלכה ב
איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.
הלכה ג
ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת, ואם אין לו להחליף משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול, ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת.
ונראה שגם מה שכתב הרמב"ם בפרק כד זה בעצם ענין של כבוד שבת. אמנם זה משום "וכבדתו" וזה משום "ולקדוש ה' מכובד".
ונראה שההבדל בין שני סוגי הכיבוד, שבפרק כד מדובר על חיובי לא תעשה של דרבנן משום ודבר דבר שהוא ענין של כבוד שבת. אבל בפרק ל' מדובר על דברים שהם בגדר קום עשה משום כבוד שבת.
יש דברים שהם כוללים גם כבוד שבת וגם עונג שבת, כגון חיוב נר שבת. בפרק ה' הלכה א כתב הרמב"ם:
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת.
ולעומת זה כתב הרמב"ם בפרק ל' הלכה ה':
מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.
ובחידושי הגר"ח עמ' שלא מובא בשם הגרי"ז, שיש שני דברים נפרדים, שבחיוב הדלקה יש שני דינים דין כבוד שבת שזה דבר שנעשה לפני שבת (וע' הדוגמאות ברמב"ם פרק ל' בדברים שנעשים משום כבוד שבת שהם נעשים לפני שבת). ודין עונג שבת שזה נעשה בשבת. וכתב הגרי"ז שם: "וגם אם יצויר הדלקה בשבת עצמו אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת".
ודברים אלו כבר מבוארים בביאור הגר"א או"ח תקכ"ט ד"ה שזהו, על דברי השו"ע סעיף א' שם:
מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה. ואל יצמצם בהוצאת יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. אסור לאכול ממנחה ולמעלה בעי"ט, כמו בשבת, שזהו מכלל הכבוד (רמב"ם פ"ו);
כתב הגר"א:
שזהו כו'. לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו' ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל:
אמנם ברור, וכ"כ בחוט השני פרק א' אות ב' שהדבר פשוט שכל המכבד את השבת ביום השבת עצמו הרי הוא בכלל כבוד שבת, כגון שלובש בגדי שבת וכסות נקיה וכד'.מ וע"ע באריכות בהערה לשש"כ פרק מג הערה ו'.
ואם הדלקת הנר היא גם משום כבוד שבת, מובן מה שאנו מדליקים את הנר כשיש אור חשמל בחדר ובעצם אין צורך לאור הנר, אבל משום שזה כבוד שבת לכן מברכים.
אולם לפי זה צריך להקפיד היום על תקנה אחרת של עזרא: שיהיו העם מכבסים ביום חמישי מפני כבוד שבת. וע' שש"כ ח"ב פרק מב סעיף ה' בהערה שם בשם הגרש"ז אוירבך שדן בזה. שהיום כשיש מכונות כביסה יתכן שאין חשש של ביטול כבוד שבת אם יהיה עסוק בכביסה. אבל יתכן שלא תלוי במידת הפנאי אלא עצם העיסוק מבטל כבוד שבת.
ויש לשאול, מה עושים במצב שיש סתירה בין כבוד ובין עונג. שאלה זו נדונה בספר עלינו לשבח של הרב זילברשטיין ויקהל עמ' תקל-תקלא. הוא שאל שאלה זו את גיסו הגר"ח קנייבסקי שסיפר סיפור על דודו מרן החזון איש שהגיע אליו בחור ישיבה ושאל אם ללכת בעניבה בימי הקיץ כיו שהוא מזיע ביותר וכו' וכו' וסיפר הגר"ח קנייבסקי שהחזו"א השיב שאם אין עונג אין גם כבוד.
ובחוט השני הנ"ל באר את הדברים וכתב שאין החזו"א רוצה לומר שכיון שאין עונג ממילא אינו בכלל כבוד שבת, אלא ודאי אם קשה לו ללבוש בגד שבת בגלל החום (עניבה במקרה הנ"ל) אם ילבש יקיים מצות כבוד שבת, "אלא קמ"ל שאם יסיר את הבגד מעליו אין זה נחשב שעושה מעשה נגד כבוד שבת והטעם הוא כיון שאין בלבישת בגד זה עונג שבת".
ובספר עלינו לשבח דן בשאלה זו גם לגבי שימוש בכלים חד פעמיים בשבת. ובחוט השני כתב שיש בזה מיעוט בכבוד שבת שהרי לאורח חשוב לא היו משתמשים בזה [אם לא במקום הצורך] – כן במקור הדברים.[1]
ועיין עוד בשלמי יהונתן רנז סעיף ח' שדן בזה.
ויתכן שלגבי הדלקת הנר זה מחלוקת רש"י ותוס'. ע' גמ' שבת כ"ה ע"ב:
רבי ישמעאל אומר וכו' (אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת): מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה.
וכתב רש"י שם: "חובה, כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא". אבל תוס' שם כתבו הדלקת נר בשבת חובה, פי' במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג". ולכאורה הרי זו מחלוקת בין רש"י לבין התוס'. וע' בהגהות מיימוניות על פרק ה' שהביא בשם ירושלמי שנוסח ברכת הנר בשבת הוא "להדליק נר לכבוד שבת".
ונפ"מ אם יש כבוד שבת בנר: כשיש נר דולק, האם צריך לכבות ולהדליק? ע' שו"ע רס"ג סעיף ד' ברמא שאכן צריך לכבות.
ואולי לדידן שיש חשמל, האם יש להדליק נרות, האם צריך לעשות מעשה לכבוד שבת. שהרי משום עונג אצלינו אין שום תוספות בנרות כשיש אור חשמל.
אבל לפמ"ש שכבוד לכ"ע יש גם בשבת, אם כן יש לומר שאין מחלוקת בין רש"י לבין תוספות. וע' הלכה ז' ברמב"ם:
איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.
הרי שכבוד שבת ועונג שבת כאן הם כאחד. או שכוונת הרמב"ם היא שאם הכין מע"ש הרי קיים כבוד שבת, ובזה יקיים בשבת עונג שבת.
וע' קהילות יעקב שבת סימן כ' שכתב שאכן יש ראיה מגמ' עצמה שיש שני תפקידים להדלקת הנר:
ובערוך השלחן סימן רס"ג סעיף ב' כתב:
… וצ"ל דתרווייהו איתנהו דבמקום שאוכלין הוה מכבוד שבת ובשארי חדרים הוה מעונג שבת שלא יכשל בהליכתו שם וזהו שאמרו שם ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת דכשיש נר יש שלום ולא יכשלו ליפול ולכן מפני שיש בזה כבוד ועונג החמירו בה חכמים ועשאוה כמצוה בפ"ע עד שמברכין עליה ביחוד.
על פי זה יש להבין את הסבר בית הלוי סימן יא על הגמרא בשבת דף כה ע"ב:
רבי ישמעאל אומר כו' מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ואני אומר מצוה…
וברש"י שם:
חובה כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (עה ב)
ובתוספות שם ד"ה חובה:
ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ואומר ר"ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובו' הן דטעונין ברכה ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי' לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פז) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ"ה כשמכסה צריך לברך וכן נולד מהול איכא למ"ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכשמל תניא בשילהי פר' ר' אליעזר דמילה (לקמן דף קלז) המל אומר כו' ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו' ועוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל דף כג)
ומה הה"א שלא לברך על נר שבת והרי זו תקנת חז"ל מיוחדת ודין דרבנן ומדוע לא תהיה ברכה?
ובבית הלוי הסביר את דברי התוספות שאין לברך כיון שזה חובה, כוונתו לאחר שהדליק במקום שלא אוכל שם וודאי מברך שהרי תקנו הדלקת נר שבת. אבל מה שחובה גם במקום אכילה נר נוסף על זה אין צריך לברך משום שזה חובה. והרי את המצוה הוא כבר קיים.
ודברי התוספות הנ"ל שאם היה לו נר דלוק צריך לכבוד ולהדליק הביא הרמ"א דין זה בסימן רסג סעיף ד'.
וע' קהילות יעקב שבת סימן כ' בענין הדלקת נר שבת.
אלא שכן מצאנו בספר הישר לר"ת סימן מז את דעת רבנו אליהו שלא לברך על נר שבת:
(בענין ברכת נר שבת). וברכת נר כמו כן הורה הוא (הרב ר' אליהו) ונוהג תחילה, וכן במקומות אחרים הרבה ראינו שאין נוהגין לברך. וטעמא דמסתבר שאין הדלקתה גמר מצותה, ואינה [אלא] כדי להאיר בלילה. ואם היתה עששית דולקת והולכת אינו חייב לכבותה ולהדליקה כדאשכחן לענין נר חנוכה (שבת דף כ"ב ע"א).
וע' ביתר אריכות שם סימן מח.
ויש להוסיף שלכאורה מדעת הרמב"ן משמע שדין זה של כבוד ועונג הוא מן התורה: רמב"ן ויקרא כג ב
וטעם מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה. ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס:
ויש לומר בדעת הרמב"ן שעונג שבת אמנם הוא מן התורה, אבל הגדר הוא כמו לגבי דין שבתון שכתב הרמב"ן פרשת אמור שם כג, כד:
אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה, כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב, ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה, אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון. ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה:
ויש לומר שזה אותו הגדר גם לגבי כבוד ועונג: מי שכל השבת שלו נראית כחול, הוא עבר על כבוד שבת מן התורה. אבל אם רק בדברים בודדים הרי זה רק מדרבנן. ויש לזה רמז בדברי הרמב"ן עצמו שם:
…ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו, או שהן כולן אסמכתות, אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו, והוא ענין הגון וטוב מאד: והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזה, ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה. וממנו אמר הנביא (ישעיה נח יג) מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.
וע' יראים תיב (בישן צט) שם משמע שזו הלכה למשה מסיני:
ועונגה. מצות עונג שבת גמרא גמירא לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא דכתיב וקראת לשבת ענג והכי נמי אמרינן בזבחים פ"ב [כ"ב ב'] ובפרק כ"ג בסנהדרין [כ"ב ב'] לענין מצוה אחרת אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מתורת יחזקאל בן בוזי למדנו ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרת ועד דלא אתא יחזקאל גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ובשבת פרק כל כתבי הקודש [קי"ח ב'] אמרינן במה מענגה אמר רב יהודה משמיה דרב בתבשיל של תרדין ודגים גדולים בראשי שומים ולאו דוקא [אלו] אלא כל דבר מאכל הערב לאדם קרוי עונג ואמר רב חייא בר אשי אמר רב ואפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג
משמע שזה גמרא גמירי לה היינו הלכה למשה מסיני וזה הוא דין סוגיתנו למסקנה.
ע' מצות המלך קנט ע' שי"ג. ושם על מהלך הרמב"ן.
ע' חתם סופר קיא:
הרמב"ם פרק ל' מהל' שבת כתב עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתיב בישעי' וקראת לשבת עונג, ואין כוונתו שהוא מדברי רבנן או דברי קבלה כשמחת פורים אלא הוא דאורייתא ממש נאמר בעל פה הל"מ ואתא ישעי' ואסמכי' אקרא דאל"ה שהיה הלכה למשה מסיני לא היה נביא רשאי לחדש דבר מעתה אע"כ הל"מ היא וקרי לי' מד"ס כמו קידושי כסף שממיתין עליהם ורמב"ם קורא להו מד"ס כידוע. ומש"ה פסק רמב"ם פ"א מהל' שבועות דהנשבע להתענות בשבת ה"ל שבועת שוא משא"כ להתענות בחנוכה ופורים והיינו משום דעינוי שבת אי' דאורייתא כנ"ל וחנוכה ופורים חידשו סופרים ולא הוה שבועת שוא.
הרי שלדעתו לכו"ע זה דאוריתא.
[1] ובמסילת ישרים פרק יט כתב:
והנה בכלל זה יש כבוד השבתות ויום טוב שכל המרבה לכבדם, ודאי עושה נחת רוח ליוצרו, שכן צונו וכבדתו, וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת צריכים אנו לעשותו. על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו (שבת קי"ט), ר"א הוה יתיב אתכתקא דשינא ומנשב נורא, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פריס סלקא, רבה ורב יוסף מצלחו ציבי, רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אלו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתפינא קמייהו, ותראה היקשו של רב נחמן שיש לנו ממנו מקום לימוד, כי הנה היה מתבונן מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבודו, וכזה עצמו היה עושה בשבת.