ב"ה אדר תשע"ד
פתיחה למסכת ביצה – למוקצה
המשנה הראשונה במסכת ביצה עוסקת במחלוקת בית שמאי ובית הלל שהיא בעצם מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון אם יש מוקצה או אין מוקצה.
להדגיש: המחלוקת היא האם יש מוקצה או אין מוקצה בדבר הראוי לאכילה.
סוגיה נפרדת לגמרי היא המשנה בפרק כל הכלים, פרק שבעה עשר בשבת שמדבר על איסור טלטול כלים בשבת, ושם לא מוזכרת מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון.
המיוחס ר"ן שבת קכב ע"ב:
ומיהו ודאי נראה דאפילו לר' שמעון דלית לי' מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן או מחמה לצל למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' דלאו משום מוקצה נגעו בהם אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל ומשום הוצאה הוא שגזרו…
וכן במלחמות בתחילת ביצה:
וכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכיו מערב יום טוב ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין לו וסמכוה למקרא והכינו…
והדברים באים לידי ביטוי גם הלכה למעשה, כתב בשו"ע או"ח סימן ש"י סעיף ג':
בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום.
משנה ברורה ס"ק טז:
אסור כל היום – דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו:
דבר זה מפורש גם בדברי הריטב"א באופן יותר ברור:
סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, וכדאמרינן בפרק כירה (שבת מ"ד ב') גבי מטה שיש עליה מעות שאם היו עליה כל בין השמשות מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, וכן רבים שם, והטעם דמשום דכתיב גבי שבת ויום טוב והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת ויום טוב אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אף על פי שיש לו הכן ביום טוב או שבת ממש.
וזה ההסבר של מיגו דאתקצאי לבין השמשות – בין השמשות כספק, אבל כסוף היום הקודם ולא כתחילת היום הבא.
בדף הראשון בביצה אנו מוצאים דבר אחר מפסוק זה:
אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ורבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב
אלא שבכל זאת "מוקצה דהכנה" לומדים מפסוק זה בתורת אסמכתא.
ורש"י ב' ע"ב ד"ה לטעמיה דאמר רבה, מביא את רבה בפסחים שמפסוק זה לומד גם שמוקצה דאוריתא. וכתב בשימ"ק שזה במוקצה לאכילה הוא דאוריתא לשיטה זו.
בסוג מוקצה זה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון.
סוג אחר לגמרי של מוקצה הוא מוקצה של כלים, וזה אומרת המשנה בשבת שבימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, וכתב רש"י קכג ע"ב:
שלשה כלים – ותו לא, ולקמן אמרינן דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים, כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת, מפני שהיו מקילין בה.
וטעם הטלטול בכלים מסביר הרמב"ם בהלכות שבת פרק כד:
הלכה יב
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה +דברים ה'+ למען ינוח.
הלכה יג
ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.
+/השגת הראב"ד/ ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אלא הכלים הצריך להם כמו שיתבאר.
א"א עוד אמרו (שבת קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (שם /שבת/ קכג) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה.+
ולפי הר"ן הנ"ל אין מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון בכלים שבהם יש איסור טלטול.
אבל הרי גם במוקצה דהכנה, יש איסור שימוש ויש איסור טלטול. ויש לשאול מדוע אסרו בטלטול דבר שאסור משום הכנה, למשל ביצה שנולדה בשבת, האם גזירה משום הוצאה או שגזרו שגם לטלטול צריך הכנה?
לכאורה מכח מה שמצאנו מיגו דאתקצאי גם באיסור טלטול: למשל נר שכבה בשבת אסור לטלטלו משום מוקצה, ומיגו דאתקצאי. וכן מטה שהיו עליה מעות בית השמשות אפילו עכשיו אין אסור לטלטלה משום מיגו דאתקצאי, והרי אמרנו שטעם מיגו דאתקצאי הוא משום שצריך הכנה. ואם כן גם טלטול של דברים אלו שאינם מוכנים הוא משום הכנה.
אלא שבסוגיה ביצה יב ע"ב מוכח שאיסור הטלטול הוא משום הוצאה. שם נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מוצאים את הקטן, ואומרת הגמרא שע"כ הם חולקים במתוך שהותרה הוצאה לצורך:
מתקיף לה רבה ממאי דבית שמאי ובית הלל בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי מר סבר ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליום טוב כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביום טוב לא מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים אלא מדלא מפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליגי
הרי שגם טלטול אבנים הוא משום הוצאה ואם אין איסור הוצאה אין איסור טלטול.
ולכן צריך לחלק בין איסור טלטול ואיסור שימוש. איסור שימוש הוא משום הכנה, ואיסור טלטול הוא משום הוצאה.
וצריך לומר שמה ששייך מיגו דאתקצאי באיסור טלטול היינו משום שאותו דבר גם אסור בשימוש וזה משום הכנה, וכל דבר שאסור בשימוש אסור בטלטול.
ובגלל חילוק זה כתב המהרש"א בביצה לג, והיביאו מגן אברהם, שהתירו ביום טוב טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש, ולכן מותר לסלק את אפר הכירה ביום טוב מן התנור. אבל שימוש ואכילת מוקצה אסרו. והרי ביצה שנולדה ביום טוב לא מתירים לצורך אוכל נפש.
וטעם החילוק הוא משום שאיסור טלטול הוא משום הוצאה, וזה מותר לצורך אוכל נפש ביום טוב. אבל לא הכנה עצמה.
ובשמירת שבת כהלכתה שמירת שבת כהלכתה פרק כ סעיף ב:
האיסורים במוקצה.
ודע, כי שני איסורים נבדלים יש בדיני מוקצה, האחד – אכילת המוקצה או השימוש בו, והאחר – טלטולו.
ובהערה שם:
ונפקא ליה מ"והכינו", עיין פסחים מז ב, ביצה כו ב רד"ה ואי דלא אחזו ביה"ש. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל, דאיסור מוקצה דאכילה מה"ת, מ"והכינו", ולא למדו מהאי קרא אלא עיקר דין מוקצה, דיש דבר שחסר הכנה ואסור לאוכלו, ולחכמים ניתן לקבוע, מהו מוקצה דאורייתא ומהו דרבנן, ע"ש, דגרוגרות וצמוקים אפשר דאסורים מה"ת, ועיין ספר מאורי אש דף 82.