קידוש במקום סעודה

ב”ה

קידוש במקום סעודה

כתב רמב”ם הלכות שבת פרק כט הלכה ח’:

אין קידוש, אלא במקום סעודה. כיצד, לא יקדש בבית זה, ויאכל בבית אחר; אבל אם קידש בזווית זו, אוכל  בזווית שנייה. ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.

בפשטות הלכה זו של קידוש במקום סעודה הוא דין דרבנן.[1] שהרי מן התורה יוצא ידי חובה בקידוש בדברים. ע’ לשון הרמב”ם להלן, ורק מדרבנן צריך על היין. והם אמרו שאין קידוש אלא במקום סעודה.

ובגמ’ פסחים ק’ ע”ב:

אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו. ושמואל אמר אף ידי  קידוש לא יצאו. אלא לרב למה ליה לקדושי בביתיה כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא  לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום  סעודה. סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה  קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש. ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא  קדיש ואיתעקרא ליה שרגא ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר אין  קידוש אלא במקום סעודה.

ופרש”י:

ידי יין לא יצאו – שאם יש להם יין לשתות בביתם – חייבין לברך בורא פרי הגפן, שאינם פטורין בברכת הכוס (על שתיית) [לשתות] יין בלא ברכה, מאחר שעקרו ממקומן.

ועל קידוש בבית הכנסת ע’ שו”ע סימן רס”ט ס”א שהיום לא בטלה התקנה אף שלא אוכלים בבית הכנסת. (וכן נוהגים בביה”כ בטבעון. וע’ מ”ב שלא לבטל המנהג) אמנם צריך לתת לתינוק לשתות כיון שאסור למקדש לשתות כשאין זה מקום סעודה. וע’ תורת רפאל סימן י’. וע’ העמק שאלה נד.

ויש לשאול מה גדר קידוש במקום סעודה, האם הקידוש בא להחשיב את הסעודה שחייב לאכול בשבת, או שמה שחז”ל חייבו קידוש במקום  סעודה הוא כדי להחשיב את הקידוש משום שאין חשיבות לכוס יין אלא בסעודה. וכל זה לאחר שקידש בתפילה בדברים, ותקנו עוד קידוש על היין, מדוע במקום סעודה, על זה יש לומר את שתי הסברות הנ”ל.

לכאורה נפ”מ האם די שלמקדש זה יהיה במקום סעודה. ואם צריך שגם למסובים זה יהיה במקום סעודה, לכאורה קידוש במקום סעודה הוא חובת סעודת שבת ולא רק חובת הקידוש. (ע’ משנה ברורה רע”ג ס”ק כו ובשש”ע פרק נד סעיף ה’). ומזה לכאורה מוכח שחובת הקידוש הוא שכל מי שיוצא בקידוש יהיה במקום סעודה, משום חשיבות הסעודה.[2]

ע’ שאלי ציון סימן ו’, שאלתו על מחנה העצורים בלטרון.

ברמב”ם משמע שכל סעודה טעונה יין, ע’ רמב”ם הלכות שבת פרק ל’ הלכה ט’ שאכן גם סעודה שלישית צריך לקבוע על היין כדי להחשיב את הסעודה:

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים.

וברבנו יונה ברכות מט כתב (לו ע”ב ברי”ף):

ומה שכתב ר”מ ז”ל שחייב לקדש בסעודה שלישית כמו שחייב בג’ סעודות אינו נראה שלא מצינו שיהיה חייב לקדש אלא פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה דהכי אמרינן זכור את יום השבת לקדשו אין לי אלא ביום בלילה מנין ת”ל זכור זכרהו בכניסתו וכיון שקדש ביום כבר יצא ידי הקידוש מכל היום ומה טעם הוא לתלות הקידוש בשלש סעודות הלכך ודאי אין צריך לקדש. מפי מורי הרב נר”ו:

לפי הרמב”ם היה נראה שהקידוש הוא כדי להחשיב את הסעודה אלא שבשתי סעודות הראשונות תקנו את הקידוש בדברים על היין ולא בסעודה שלישית, אבל היין הוא כדי להחשיב את הקידוש.

אמנם מצאנו כוס של ברכה בלא סעודה כמו ברכת אירוסין. אלא שמעיקר הדין ברכת אירוסין לא טעונה כוס. ויש שבע ברכות שמתחת לחופה שאין לה קשר לסעודה וכן בברית. אלא שזה דין רק לשבת. ולכן לכאורה בשבת זה כדי להחשיב את הסעודה.

אלא שלכאורה גם בשבת מצאנו קידוש בלא סעודה, והוא הבדלה. ע’ רמב”ם פרק כט הלכה א’:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ’) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.

לרמב”ם גם הבדלה היא בגדר קידוש כפי שמשמע בהלכה זו. ואם כן הרי  יש להוכיח מהבדלה שיש קיום של קידוש גם בלא סעודה, ומוכח מהבדלה שאין  קשר לסעודה. ואם כן צריך לומר שאין קידוש אלא במקום סעודה פירושו שאין סעודה בשבת בלא יין ולכן אומרים קידוש ואין קידוש אלא במקום סעודה. לכן במוצאי שבת שאין סעודה נשאר חיוב  ההבדלה לחוד. ולפי זה שאנו מדמים קידוש להבדלה, יש להוכיח שענין קידוש במקום סעודה הוא משום כבוד הסעודה  (ולכן רק כשיש סעודה).

אם נאמר שאין קשר בין קידוש להבדלה, משום שקידוש יסודו הזכרת שבת והבדלה ענינה דרבנן ומשום כדי להפריד בין  שבת לשאר הימים, יש לומר שענין קידוש במקום סעודה הוא כדי כדי להחשיב את הקידוש ולא כדי להחשיב את הסעודה.

נפ”מ אם יוכל לשתות מן היין רביעית כדי שיהיה במקום סעודה. אם צריך להחשיב את היין, יש לומר שמועיל. אם אם היין להחשיב את הסעודה, צריך שתהיה סעודת שבת דוקא. ע’ שש”ך ח”ב ע’ קעט. וכן המחלוקת לגבי פירות

מההלכה הבאה משמע שהקידוש במקום סעודה הוא כדי להחשיב את הקידוש, שהרי כתוב בשו”ע סימן רע”א סעיף ה’:

כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפי’ אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא. הגה: ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית, אם שותין כשיעור (ב”י) אבל נהגו ליתן לתינוק (הגמי”י פרק כ”ט).

ואם כן הרי כאן ודאי אין סעודת שבת, ובכל זאת יוצא ידי חובה בקידוש כיון שהקידוש היה במקום סעודה, אף שסעודתו בלא קידוש.

אלא שיתכן ששיטתם היא שאכן יוצא ידי חובת סעודת שבת בכל ג’ סעודות גם בדברים אלו. ע’ תוספות פסחים קא ע”א ד”ה טעימו, על הגמרא הנ”ל:

טעימו מידי – נראה דהיינו טעימת לחם כדאמרינן בפ”ג דשבועות (דף כב:) כדאמרי אינשי ניטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג’ סעודות שבת כמו בסוכה היינו דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת.

אבל הרשב”א בשבת קי”ז ע”ב הביא דעות האומרות שבכל הסעודות יכול לצאת ידי חובה גם במיני תרגימא:

וכן יש אומרים שאפילו עביד אותן שלש סעודות במיני תרגימא שפיר דמי

ואולי הגאונים סוברים כך (ע’ שאלי ציון סימן ו’ וע’ תורת רפאל סימן יב).

אבל בפשטות אין זה כך, וראיה מהטור שהביא את דעת הגאונים שיכול לשתות יין כדי לקיים חובת קידוש במקום סעודה, וכתב גם שרק בסעודה שלישית יכול לצאת ידי חובה במיני תרגימא. ע”כ שאין זו סעודה. וז”ל הטור רע”ג:

כתבו הגאונים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה אין צריך שיגמור שם כל סעודתו אלא אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ודוקא שאכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא

וראיה לכך שיש גדר של סעודת שבת ויש גדר של קידוש במקום סעודה, מדברי בית יוסף שם:

כתבו הגאונים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה וכו’. אין להוכיח שהתוספות והרא”ש חולקים על סברא זו מדכתבו בריש פרק ערבי פסחים (קא. תוס’ ד”ה טעימו, רא”ש שם סי’ ה) אמאי דאמרינן ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינא בי מר כי הוה מקדש לן אמר טעומו מידי דילמא אדאזליתו לבי אושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מתקדיש לכו ולא מתאכיל לכו ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה, טעומו מידי, נראה דהיינו טעימת לחם דוקא, דאיכא למימר דלא כתבו כן משום דבשתיית כוס לא ליפקו ידי קידוש אלא משום דלא נפקי ידי סעודה אלא בפת וכדמשמע מסוף לשונם אבל אפשר דמודו לדברי גאונים הללו דלענין קידוש במקום סעודה שפיר מיקרי מקום סעודה במקום ששותה כוס יין שחייב עליו ברכה:

ומוכח שלדעת הבית יוסף יש חילוק בין סעודה שהיא כדי לצאת ידי חובת הקידוש ובין הסעודה שהיא חובת השבת. ומכאן שאין קידוש אלא במקום סעודה הוא לצורך הקידוש.

ולכאורה הדבר תלוי בגרסאות בגמ’ (בגרסתנו אין בגמרא אך בראשונים נראה שגרסו את הדרשה): ע’ רא”ש סימן ה’ שביא הדרשה: “וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה.  אבל הרי”ף הביא אחרת: “וקראת לשבת עונג במקום שקראת שם תהא עונג:

רי”ף פסחים דף כ’ ע”א:

ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה מ”ט דכתי’ וקראת לשבת ענג במקום שקראת שם תהא עונג

רא”ש פסחים פרק י’ סימן ה’:

ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה.

ולכאורה יש לומר בביאור הגרסאות הנ”ל, שהן חולקות בשתי הסברות שכתבנו, האם ענין צירוף הקידוש הוא משום הקידוש, ולכן במקום קריאה שם עונג. או  שהצירוף הוא משום הסעודה, ולכן הדרשה היא במקום שקראת שם תהא עונג.

וכן הדבר בשני מקומות בתוס’ הרי”ד: בתוספות רי”ד מסכת פסחים דף קא/א

ואע”ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקדושי אלא במקום סעודה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא  הקריאה.

תוספות רי”ד מסכת פסחים דף קו/א:

…ואין קידוש שלא במה שהוא שקובע סעודתו או פת או יין דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם יהא עונג הילכך  חייב הוא לאכול ולעבור על שבועתו ועל נדרו כדי שיהא עונג במקום קריאה.

מה הדין מי שאינו יכול לאכול סעודה בליל שבת, כגון חולה בבית חולים, האם צריך לשמוע קידוש?

בברכי יוסף סימן רע”ב כתב:

וראית בספר הבתים כ”י שער א’ מבית מנוחה שכתב וז”ל, יש מן הגדולים שכתב מי שאין דעתו לאכול בלילי שבת מקדש על היין ואעפ”י שאין שם סעודה, שאין מבטלין הקדוש מפני הסעודה, ויש מי שכתב שאין מקדש אלא אם כן יטעום כזית, וזה נראה עיקר, עכ”ל.

וברור שסברתו של ספר הבתים היא שהקידוש במקום סעודה אינו לצורך הסעודה אלא לצורך הקידוש, ולכן אם אין לו סעודה מכל מקום לא יפסיד הקידוש.

ולכאורה הרי אדם יכול לעשות קידוש גם לפני שבת כמ”ש הרמב”ם בפרק כט הלכה יא:

יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט.

ומסתבר שאף אם עושה קידוש בערב שבת הרי סעודת שבת צריכה להיות לאחר כניסת שבת. שהרי רק קידוש יכול להיות לפני שבת. ולא מסתבר שסעודת שבת תחשיב את הקידוש שנעשה לפני שבת. אלא הקידוש יכול להחשיב את הסעודה כיון הקידוש נעשה בזמנו.

ועל פי זה ניתן להבין מחלוקת בין האור שמח לבין רע”א אם ביום הכפורים שחל בשבת החולה שאוכל אומר קידוש על הכוס. לרע”א עושה קידוש ביום הכפורים ולאור שמח אינו עושה קידוש. האור שמח כתב:

וכן נ”ל דקדושת יום הכפורים חיילא על שבת גם כן להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יום הכפורים גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביום הכפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט:

וזה מובן אם נאמר שהקידוש הוא להחשיב את הסעודה, ולכן אם עיקר היום אין בו דין סעודה אין צורך להחשיב את הסעודה. אבל אם העיקר הוא הקידוש, אם כן מובנת דעת רע”א שגם ביום הכפורים שחל בשבת והחולה אוכל, יש לעשות קידוש, שמי שאוכל יש לו אפשרות לעשות קידוש ביום הכפורים ומעיקר הדין הרי היה צריך לעשות קידוש ביום הכפורים (ולא מקדש ונותן לתינוק דילמא אתי למיסרך).

תוספת:

שו”ת מנחת יצחק חלק ח סימן ל ד”ה הנה בברכ”י הנה בברכ”י (סי’ ער”ב) בשיירי ברכה בשם ספר המכריע וס’ הבתים, כתב על הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה,  אבל היכא דליכא סעודה לא מחייב בקידוש, ומשו”ה לא מקדשינן ביוה”כ ואפילו שחל בשבת, והביאו  בס’ כה”ח, וכתב ע”ז דכ”כ בשו”ת הגאונים שבס”ס נהרות דמשק (סי’ ק”ה), שאם לא נזדמן לו לאכול בליל שבת או שאינו  יכול לאכול לא יקדש עד למחר בסעודה יעו”ש.   ע’ שאלי ציון סימן ו’

נספח:

פסחים סח ע”ב

דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז) עצרת לה’ אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם רבי אליעזר סבר או כולו לה’ או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה’ וחציו לכם (עב”ם סימן) אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מאי טעמא (ישעיהו נח) וקראת לשבת ענג.

[1] שש”כ פנ”ד סעיף א’ בהערה ג’

[2] שיח השדה סימן ח’ ד”ה אמנם הנה, בענין אם למקדש זה במקום סעודה ולשומע אין זה במקום סעודה.