עמדנו בשעור הקודם על ההשוואה שבין אבילות לבין ט' באב ואמרנו שתשעת הימים הם יסודם באבילות ומעין אבילות שלשים:
הגמרא בתענית ל' ע"א מביאה ברייתא המשווה בין אבלות לט' באב:
תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.
ומעיקר הדין אין איסור רחיצה[1]
ומצאנו דיון בראשונים (רא"ש תענית פרק ב' סימן לב) לגבי מידת השוואת ט' באב לאבילות, בדין ט' באב שנדחה אם בשבת מותר בדברים שבצנעה.
ולסיכום:
בט' באב: רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ולקרא בתורה – כמו אבילות שבעה.
בסעודה מפסקת: אסור בבשר ויין – כמו אונן.
בשבוע שחל בו: בכיבוס[2] ותספורת – כמו אבילות שלשים
מר"ח: ממעטין בשמחה, בנין, נישואין ונטיעה – שנה על אביו ואימו.
והדגשנו שההשוואה היא רק לגבי מצות עשה ולא לגבי לא תעשה כמו שמפורש בתורת האדם לרמב"ן, (והביאו הטור סי' תקנ"ה):
"…מהא שמעינן דלא מחייב בכפיית המטה, ואע"ג דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל תניא, אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב, והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתא מכלל מצות הנוהגות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד".
וכן דנו בשעור בענין השיטות בתפילין בט' באב שזה גם כן תלוי בגדר ט' באב.
וכן גדר איסור תלמוד תורה באבל נדון אם יש להתיר את אותם דברים שמותר בט' באב.
ולגבי תספורת כתב טור תקנ"א ששוה לאבל:
ותספורת של שבת זו כתב הרמב"ן שדינו כדין אבל אחד ראשו ואחד כל שער שבו ובזקן כל שמעכב האכילה מותר.
אלא שאנו נוהגים שלא לספר מי"ז תמוז
ולגבי איסור רחיצה:
גמ' תענית יג ע"א:
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות.
ולפי זה אם האיסור לרחוץ בשבוע שחל בו, משום מנהג הוא כדיני אבילות, אסור אפילו בצונן.
אבל ברמב"ם משמע שרק בחמין אסור: ע' רמב"ם הלכות תעניות פרק ה' הלכה ו:
משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית.
ליכנס למרחץ משמע שמדובר במים חמים. אבל בשו"ע כתוב "שלא לרחוץ" וברמ"א כתב שאפילו בצונן אסור.
כתב בשו"ע תקנ"א סעיף טז
סעיף טז
יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו, ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ט"ב. הגה: ולצורך מצוה שרי; ולכן נדה רוחצת וטובלת (מהרי"ל); ואפי' אם טובלת ליל י' באב, מותר לה לרחוץ בערב ט"ב אם א"א לה לרחוץ ליל י' (אגודה). ונראה דה"ה אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה, הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך. (ת"ה סי' ק"ו /ק"נ/) ואפי' בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כ"א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סי' ט"ז וב"י); ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת.
לכאורה מתוך ההשואה לאבילות עולה דין אחר:
ע' יו"ד שפ"א סעיף א':
סעיף א
רחיצה כיצד, אסור לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן; אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין, אסור; בצונן, מותר. ואם היה מלוכלך מטיט וצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש. הגה: וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה, אבל אח"כ מותר ברחיצה, אלא שנהגו האידנא לאסור (כל) רחיצה כל ל' יום (מהר"מ הלכות שמחות ובהגמי"י פ"ז מהל' יו"ט ופ"י דהל' אבל); ואפילו לחוף הראש אסור (לקמן סי' ש"צ ובא"ז); ואין לשנות המנהג, כי מנהג קדום הוא ונתייסד על פי ותיקין (א"ז בשם רשב"א).
לכאורה הרמ"א לשיטתו שבאבילות אסר רחיצה כל ל' יום והוא הדין מראש חודש או משבוע שחל בו שזה אותו גדר. (וכ"כ ודן בזה בתשובות והנהגות חלק ד' סימן קכט).
ואם כן הרי הש"ך בס"ק א' כתב שם:
אלא שנהגו האידנא לאסור רחיצה כל ל' כו' – כצ"ל וכן הוא בעט"ז ולא כמו שנדפס בספרים כל רחיצה כל ל' דודאי רחיצה בצונן ליכא איסורא כלל:
היינו שרחיצה בצונן מותרת. וכתב רע"א באריכות והוכיח שהש"ך מתיר רק פניו ידיו ורגליו בצונן ואין כוונתו לכל גופו וכן בדגמ"ר שם כתב על ש"ך ס"ק א':
דודאי רחיצה וכו' היינו פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו גם בצונן אסור לדידן כל שלשים.
וכתב בתשובות והנהגות הנ"ל שכיון שבערוך השלחן פשיטא ליה שאבל מותר כל ל' בצונן, לכאורה יש מקום לדידן להקל בזה. וז"ל ערוך השלחן:
ואף לפי המנהג אין האיסור אלא בחמין אבל בצונן מותר בתוך ל' כל גופו [ש"ך סק"א] ויש מהגדולים דס"ל דלפי המנהג גם בצונן אסור כל ל' בכל גופו [דגמ"ר והגרע"א] ואני תמה דהא לפי טעם השני שנתבאר וודאי דלא שייך זה בצונן דרק הנכנס למרחץ דרכו לגלח ראשו ולא הרוחץ בצונן וטעם הראשון דסריקת הראש לא שייך לדידן כמ"ש וא"כ מאיזה טעם נאסור בצונן ועוד דרחיצה סתם אינו אלא בחמין כדאיתא בירושלמי [פ"ג ה"ה] שאומר שאין רחיצת צונן רחיצה ע"ש והגמ' בתענית שם כשאסרה בצונן בתוך ז' הוצרכה לבאר בין בחמין בין בצונן וא"כ כיון דהמנהג נאמר סתם רחיצה אינו אלא בחמין ועוד דבתענית שם אמרו כל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר אלמא דבצונן ליכא תענוג וא"כ למה לנו לאסור ואי משום אבלות הא שם אבלות אינה אלא שבעה.
אלא שיש עדיין מקום להבדיל בין אבילות שלשים ובין האיסורים מר"ח שהרי מצאנו שמחמירים לגבי בשר ויין מותר לאבל ובתשעת הימים אסור.
מקור החומרא במרדכי תענית תרלט:
אסור ברחיצה וסיכה משמע דוקא בט"ב ומיהו נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ולשתות יין ולא לרחוץ מר"ח ועלינו לקיים דכתיב ואל תטוש תורת אמך ואסור לטבול בט"ב אפי' טבילה של מצוה דהלכה כחנניה דאמר כדי בית אלהינו לאבד טבילה אחת בשנה ופ"ק דתעניות מסיק הלכה דבט"ב אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר והתם מדמה אבל לט"ב דהתם אמרו כל שהוא משום אבל כגון ט' באב אסור בין בחמין בין בצונן ופריך עלה מדר"י בר' חנינא שמתו בניו ורחץ בצונן בתוך ז' אלמא דשרי באבל וה"נ בט' באב וסוגיא בפרק בתרא דיומא ופרק מקום שנהגו משמע דאין הלכה כמותו אלא כמו שפוסק תלמודא ספ"ק דתענית וכן השיב רבינו שמשון משאנ"ץ:
ומקור הדברים בתשובת תרומת הדשן סימן קנ:
שאלה: מר"ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו? תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ"ק דתענית (דף יג ע"א) כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור. וכל מה שנמנעים מר"ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ' החולץ (יבמות מג ע"ב), שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה, דהיינו מר"ח עד התענית כדמוכח בא"ז ובמרדכי דנהגו אסור ברחיצה. וא"כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין, וי"ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט"ב, ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר"ח אב ע"כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר, שפיר נקט תלמודא דווקא ט' באב דאסור ברחיצה אף בצונן, כמו שנהגו באבל. אלא ע"כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן, ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו, אהא דמשמע תלמודא דדוקא בט' באב אסור ברחיצה. אע"ג דלשון הרמב"ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ"מ נראה דכיון דא"ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר"ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה"נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי (נקיט) [נקטי] אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב"ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה
וכתב בתשובות והנהגות שם:
והנה באמת צ"ע דעת הרמ"א דמקור דבריו הוא בתה"ד ואיהו גופא כתב (ק"נ) שראה נוהגין מר"ח לרחוץ בנהר, רק מסיק שהמחמיר תבוא עליו ברכה ויש לומר דמאי דהחמיר היינו דוקא רחיצה דומיא בנהר להתענג, אבל במקלחת כשאינו לתענוג לא אסר כלל במדינות החמין שמזיעים דלא גרע מת"ב גופי' דלהעביר הזוהמא שרי תקנ"ד ס"ט ואפילו ביוהכ"פ יש מתירין עיין שו"ע תרי"ג ס"א (ומ"מ בת"ב יש סברא לאסור אף שאינה רחיצה לתענוג ואולי הטעם שאינו הכרחי כ"כ ונחשב בת"ב לפינוק).
ועיין מה שהבאנו בח"ב ס"ס ר"ס מהחזו"א זצ"ל שנשאל מבני ישיבה על תשעת הימים שמצטערים הרכה בחום ומפריע ללימודם וביקשו לרחוץ בצונן ואסר להם, אבל אין למדים הלכה מפי מעשה ואולי נתכוין אצלם גם מאיזה טעם אחר, שהרי אפילו אבל תוך שבעה מותר אם איסטניס שמצטער הרבה וכ"ש כאן ואף שבאבל מבואר בש"ע יו"ד סימן שפ"א ס"ג דאין כל אחד יכול לומר איסטניס אני שא"ה במקומות החמין דמוכח מלתא שריא לכ"ע ועוד אני תמה שמפורש ב"פתחי תשובה" יו"ד שפ"ט ס"ק ב' שאבל תוך שבעה מותר ללבוש חלוק מכובס כשמזיע אף שאיסור זה מדינא דגמרא כ"ש רחיצה שאין לזה שורש בש"ס וחומרא בעלמא היא שנהגו בצונן יש להקל כשמצטער מזיעה.
ולכאורה רחיצה במקלחת כמו שלנו שזה רק להעביר הזוהמה, הרי מעיקר הדין אף בט"ב מותר, ע' שו"ע תקנ"ד ס"ט:
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך, ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך. הגה: ואם עשה צרכיו, אם מותר לרחוץ, דינו כמו ביום כפור ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג.
ובספר יצחק ירנן (חלק א' כרך ב' סימן מד) כתב שאף שמותר בצונן זה משום הנקיון, אבל לרחוץ בבריכה הרי זה משום שמחה ומשכנכנס אב ממעטין בשמחה.
וע' גם ישועות יעקב שמתיר רחיצה בצונן.
-
ע' יחווה דעת ח"א סימן לח:
מבואר בספר הרוקח (סימן שי"ב), שרבינו קלונימוס איש רומי פסק שאסור להתרחץ החל מיום ראש חודש אב, וכן כתב בספר פרדס הגדול (סי' קנ"ו). ובספר שבולי הלקט (סי' רס"ד). וברור שאין הכוונה לאסור הרחיצה מראש חודש אב מצד הדין, אלא מצד המנהג, וכמו שאמרו בנדרים (טו ע"א) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. וכן מבואר בדברי רבינו אבי העזרי, ראבי"ה, (בסי' תתפ"ב). וכן בספר אור זרוע חלק ב' (סי' תי"ד). ובמרדכי (סוף תענית) ועוד. ולכן כתב המהרי"ל בתשובה (סי' ט"ו), והביאו להלכה הרמ"א בדרכי משה (סי' תקנ"א אות ז'), שאסור לכל אדם מצד המנהג לרחוץ כל גופו במים חמים בערב שבת חזון, אלא דוקא ראשו פניו ידיו ורגליו, ורק בצונן. אלא שיש מקילים בחפיפת הראש בלבד במים חמים למי שרגיל בכך בערב שבת שבכל השנה. וכ"כ הרמ"א בהגה (שם /א"ח סי' תקנ"א/ סעיף ט"ז). ואף רבינו שלמה לוריא, המהרש"ל, בתשובה (סי' צ"ב) שכתב שאין המנהג נאות בעיניו, מכל מקום סיים: אך מה לעשות שכבר פשט המנהג להחמיר. ↑
-
באשר לכיבוס עצמו, כתב בשעורי הרב (הגרי"ד סולוביצ'יק) על הלכות תעניות:
ונראה שלא אסרו חכמים שום איסורי שבעה בשבוע שחל בו ט"ב חונן מכיבוס משום דשאני כיבוס משאר איסורי שבעה דהנה יש כמה סוגי איסור באבילות שבעה יש דברים האסורים כדי שהאבל יהא ממול כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל או כדי שיצטער כגון תשמיש המטה ויש דברים האסורים מטעמים אחרים כגון איסורי תלמוד תורה ושאלת שלום דילפינן מ"האנק דום" שאבל צ"ל בשתיקה וכן איסור מלאכה דילפינן מ"והפכתי חגיכם לאבל" שיום אבל צ"ל יום בטלה כמו חג ונראה דבשבוע שחל בו ט"ב לא אסרו חכמים אלא אותם איסורי שבעה שאי קיומם היה גורם להיסח הדעת מן האכילות כגון כיבוס נ וכן מבואר מלשון רש"י בתענית כ"ט ע"ב ד"ה אפי' אסור אפי' לכבס ולהניח לאחר ט' באב "דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים" ↑