דברים האסורים בט באב

ב”ה

גדר דברים האסורים בט’ באב

יש לחקור אם גדרי ט’ באב לגבי איסורי נעילת סנדל רחיצה וכו’ יסודם בהלכות אבילות או יסודם בהלכות תענית ציבור. ע’ גמ’ תענית יג ע”ב “כל שהוא משום אבל וכו'” שם מבואר שט’ באב אינו תענית ציבור אלא גדרי אבילות. ולכן אסור רחיצה בצונן אף שמותר בתענית ציבור. אבל בגמ’ פסחים נ”ד ע”ב כתב “אין תענית ציבור בבל אלא ט’ באב בלבד” הרי שט’ באב היא תענית ציבור. (ומדוע בשאר צומות אין חומרה של תענית ציבור ע’ רמב”ן בתורת האדם ע’ רמ”א שלא קבלו עליהם את החומרות, אבל מן הדין אכן היה צריך לקבל את החומרות.

רא”ש תענית פ”ד סימן ב (לב) בדברי מהר”ם מרוטנבורג שחלק על או”ז בשאלה זו, ונפ”מ לגבי תה”מ בט’ באב שחל להיות בשבת: (פ”ג דתענית) חל להיות ט”ב בשבת אוכל אדם כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי’ כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואין צריך לנהוג דברים של צנעא. ורבינו מאיר ז”ל כתב בהלכות אבלות שלו כתב ה”ר יצחק מוינ”א דתשעה באב שחל להיות בשבת אע”פ שאנו דוחין אותו עד למחר אותו היום אסור בתשמיש המטה. מידי דהוי אקובר מתו ברגל שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל ואפלו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית (דף יג א) עכ”ל מורי. הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה. אע”פ שיש לי להשיב דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים כדאמרי’ בפרק החולץ (דף מג א) דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לכבס ומותר לארס וקודם הזמן הזה מותר לספר ולכבס ואסור לישא וליתן וכל העם ממעטין בעסקים. וגבי אבילות אמרינן איפכא ר’ יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום ומשני רב אשי התם שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה בין אבילות דרבים בין אבילות דיחיד. ומפרש רבינו תם שאני בין אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבילות ישנה. דבמילי דיחיד הקילו טפי באבילות ישנה. אבל לענין משא ומתן שאני בין אבילות דיחיד שהתירו במשא ומתן באבילות דיחיד ובאבילות דרבים אסרו כל דבר שהרבים מתעסקים בו כגון משא ומתן דאיכא פירסום ויהא נראה כאינם חוששין להתאבל על ירושלים אלמא דבמילי דצנעא ודיחיד יכול להיות שאנו מחמירין באבילות טפי מתשעה באב. והא דאמרי’ בפרק (קמא) ]בפ”ד[ דתענית (דף ל א) כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב היינו ביום תענית תשעה באב ועוד קולא אחרינא איכא תשעה באב מקום שנהגו שאסור לספר ולכבס כגון שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה קתני התם ובחמישי מותר מפני כבוד שבת ובאבילות מקום שאסור לספר ולכבס לא התירו מפני כבוד שבת. ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי’ הוא מקיל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל עכ”ל רבינו מאיר ז”ל. ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר:

גדר ניהוגי תשעת הימים הם ניהוגי אבילות. ע’ רמב”ן בתורת האדם ע’ רמ”א “ענין אבילות ישנה”. בגמ’ משמע שט’ באב הוא גדרי אבילות,

לגבי עשיית מלאכה, בתענית ציבור אסור אבל בט’ באב תלוי במקום שנהגו, הרי שט’ באב קל לענין זה מתענית ציבור. וכן זה קל מאבילות שהרי אבל אסור במלאכה.

תענית ל’ ע”א: ” תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר (תהלים יט) פקודי ה’ ישרים משמחי לב”. ולכאורה גם שבוע שחל בו הוא כמו אבילות שבעה לכמה דברים (כיבוס), ומי”ז תמוז הוא כמו גדר אבילות שלשים (לכמה ענינים: שבוע שחל בו לענין כיבוס כמו אבל תוך שבעה, ) ע’ לשון הגמ’ תענית כ”ט ע”ב “ונוהג אבל מר”ח עד תענית”.

ע’ רמב”ם הלכות אבל פ”ה ה”א בדברים שאבל אסור שבעה, ובפרק ו’ הלכה ב’ בדברים שאבל אסור שלשים.

הלכות אבל פרק ה’ הלכה א’: “אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימי מדבריהם, אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר”.

הלכות אבל פרק ו’ הלכה א’: “מדברי סופרים שיהיה האביל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום, ומנין סמכו חכמים לשלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום”. פרק ו,ב “ואלו דברים שהאביל אסור בהן כל שלשים יום, אסור בתספורת, ובגיהוץ, ובנשואין, ובשמחת מרעות, ולילך בסחורה ממדינה למדינה, הכל חמשה דברים”. פרק ו,ג בתספורת כיצד, כשם שאסור לספר כל שער גופו, או לגלח שפמו, או לקו צפרניו בכלי כל שבעה, כך אסור כל שלשים יום, במה דברים אמורים באיש, אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה והאיש עד שלשים יום, ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. פרק ו,ד: “וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשים יום, אחד האי ואחד האשה, היו צבועין ומגוהצין מותרין, וכן אם לא היו חדשים אף על פי שהן לבנים ומגוהצין מותרין, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפילו על אביו ועל אמו. ונפ”מ להיקף איסור רחיצה בשבוע שחל בו: ע’ גמ’ תענית יג ע”א: “אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות”. ולפי זה אם האיסור לרחוץ בשבוע שחל בו, משום מנהג, הוא כדיני אבילות, אסור אפילו בצונן.

ולשון הרמב”ם בפרק ה’ הלכות תענית הלכה ו’: “וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית”, ולהכנס למרחץ היינו בחמין כמו שכתב בתרומת הדשן סימן קן. (וכתב הרמב”ן על איסור רחיצה: “ואסור לשנות מנהג אבות” (ע’ רמ”ה).

“שאלה: מר”ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו? תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ”ק דתענית /דף יג ע”א/ כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור. וכל מה שנמנעים מר”ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ’ החולץ /יבמות מג ע”ב/, שאני בין אבילת /אבילות/ חדשה לאבילת ישנה, דהיינו מר”ח עד התענית כדמוכח בא”ז ובמרדכי דנהגו אסור /שמא צ”ל: איסור/ ברחיצה. וא”כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין, וי”ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט”ב, ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר”ח אב ע”כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר, שפיר נקט תלמודא דווקא ט’ באב דאסור ברחיצה אף בצונן, כמו שנהגו באבל. אלא ע”כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן, ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו, אהא דמשמע תלמודא דדוקא בט’ באב אסור ברחיצה. אע”ג דלשון הרמב”ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ”מ נראה דכיון דא”ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר”ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה”נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי נקיט /שמא צ”ל: נקטי/ אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב”ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר”ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה”.

(ולשון המרדכי עיין בסוף תענית “אסור ברחיצה וסיכה ושמע דוקאא בט”ב ומיהו נהגו אבותינו שלא לאכוול בשר ולשתות יין ולא לרחוץ מר”ח ועלינו לקיים דכתיב ואל תטוש תורת אמך”). ולכאורה דיון תרומת הדשן מובן.

וכן פסק הרמ”א סימן תקנ”א סעיף טז להחמיר שלא לרחוץ אף בצונן מר”ח.

וע’ ישועות יעקב סימן תקנ”א ס”ק ג’ שכתב שהפשט במרדכי אחרת ואסר לרחוץ בכלל רק בערב ט’ באב לאחר חצות. ודעת התרומת הדשן שאיסור רחיצה הוא כמו באבילות, וע”ז כתב בישועות יעקב זה כמו אבילות שלשים ולא שבעה, שהרי מותר בנעילת הסנדל ובת”ת. ובאבילות שלשים מעיקר הדין מותר לרחוץ גם בחמין, אלא שנהגו לאיסור, ע’ יו”ד שפ”א. וש”ך כתב שם שאין מנהג לאסור רחיצה בצונן. ולדעתו של ישועות יעקב מותר לרחוץ בצונן. ויתכן לצרף דעתו לפסוק למי שרגיל לרחוץ כל יום, שירחוץ בצונן את כל גופו גם בשבוע שחל בו כדין איסטניס.

אבל ע’ רמב”ם הלכות תענית פרק ה’, עולה שארבע תעניות אלו אינם רק גדר אבילות אלא גם גדר של תעניות ציבור: “יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהן, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה–עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר “והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם” (ויקרא כו,מ)”. ולהלן מנה הרמב”ם את ארבע תעניות אלו.

וסיוע לדבר זה הוא גמ’ פסחים נ”ד ע”ב שא”ר אלעזר שאסור להושיט אצבעו במים כמו ביום הכפורים. ויותר מפורש ברמב”ם בפירוש המשניות בתענית פ”ד מ”ז שכתב הרמב”ם: ,וממה שאתה צריך לדעת שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ויתבארו לך הלכות אבל במקומן, ודין תעניתו כדין תענית צום כפור כלומר שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ומוסים מחול על קדש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד”. אם כן מפורש ברמב”ם שדין הענויים הללו אינם משום גדר אבל אלא כמו לגבי יום הכפורים. ואם כן הם משום תשובה כמו תענית ציבור ולא משום אבל. (וא”כ א”ש שהרמב”ם התיר לרחוץ בצונן). ולכאורה הרי זה שלא כפשטות הגמ’ תענית ל’ שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט’ באב. אלא ששאלה זו תלויה במחלוקת מהר”ם מרוטנבורג והאור זרוע שהביא הרא”ש במסכת תענית פ”ד סימן לב לגבי דברים שבצענה בשבת שחל בה ט’ באב.

וע’ מ”ב תקנ”ד ס”ק א’ שכתב שלא רק בין השמשות שלו אסור, וכמפורש בפסחים נ”ד, אלא כל הדינים אסורים גם בבין השמשות. ולכאורה יש לומר שיש דינים ששייכים לאבילות ויש דינים ששיכים לתענית ציבור. וכאן יש שני הדברים ביחד. וצ”ב.

תשעת הימים האם ימים אלו דינם כאבילות ז’ או אבילות ל’, ע’ בספר הלכות ומנהגי בין המצרים (קארפ, תשנ”ג) עמוד נח. ברמב”ן בתה”א משמע שכתוך ז’, וישועות יעקב תקנ”א סק”ג כאבילות ל. גדרי אבילות בט’ באב, ע’ בית יצחק תשמ”ז ע’ ” 372אופיו של ניהוגי ט’ באב לדעתו של הרמב”ם” וע’ בגרי”ז הנ”ל.

וע’ בספר שלמי מועד, מועדים, פסקים של הגרש”ז אוירבך, פרק צא שפטור אבל מתלמוד תורה הוא פטור גמור רק יש לו היתר ללמוד דברים הרעים, אבל אין זה חיוב. וכתב הגרש”ז שלפי זה ה”ה בתלמוד תורה לא חייב בט’ באב. ע’ מנחת שלמה ח”ב סימן צ”ד אות ג’ עמ’ שנ”ג טור ב’. ובמהדורה חדשה, מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן צט ד”ה והנה המהריט”ץ כתב וז”ל:

ועיי’ בריטב”א ט”ו ע”א שהקשה דאיך אמרו שאבל חייב בכל המצוות חוץ מן התפילין והא איכא נמי ת”ת, ותירץ “שאין למדים מן הכללות אע”פ שאמרו בהם חוץ, והכא פשיטא ליה דאסור בדברי תורה שהן משמחי לב, עוד י”ל דכיון דקורא ק”ש שחרית וערבית בהדא סגי לה כדאיתא סוף מנחות”, ומשמע מזה דהא דאבל וכן בט’ באב דמותרין בדברים הרעים הוא רק היתר אבל לא מפני שחייבים בת”ת]

לגבי מעוברת בט’ באב: שמעתי מר’ שמשון פלהיימר, ששאל את ר’ אביגדור נבנצל שליט”א, וכן את הגר”ש פישר שליט”א והתירו בשופי למועברת לאכול בט’ באב. וע’ ספר שלמי מועד, מועדים, פרק צא, בשם הגרש”ז אוירבך שמובא בשמו להקל בארץ ישראל למעוברת מפני החום. וציין בהערה: “הליכות ביתה סי’ כ”ה הערה ג’, ונציין שרבינו הורה להגר”ד אויערבאך שליט”א מחבר הספר לכתוב את הדברים בתורת הערה ולא להכניסם בפנים הסעיפים – רשימות הרה”ג ר’ יוסף שוב שליט”א, קובץ מבקשי תורה כרך ה’ גליון כו עמ’ תלב”

שו”ת הרמ”ז סימן לד ד”ה תשובת הרמ”ז:

תשובת הרמ”ז חוששני מאיסור להתיר גילוח תוך ל’ משום דחמיר טפי מרחיצה דאינה אלא חומרא בעלמא שנהגו בו כל ל’ כדההיא דהגה י”ד שפ”ז ומפני זה הקיל בה מהר”ם וכדכתב מעכ”ת וז”ל רש”ל והביאו טורי זהב סימן הנזכר מהר”מ היה בעל ברית תוך ל’ יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה ונתן טעם לדבריו דהוה הרגל לגבי דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה עכ”ל וכלו’ דאי לאו משום דאיהו מנהג’ לא הוה מקיל בה ומשום הכי לא היקל בתספורת מפני שהוא מן התורה דילפינן פרע פרע מנזיר וכ”כ הר”ן פ’ אלו מגלחין ומהאי טעמא אין ללמוד קולא באבל מט”ב דקיל טפי מאבל בכמה דברים וכדאמרינן דאיהו אבילות ישנה ואיהו מדרבנן וכ”ש כשהוא דחוי. הצעיר משה זכות. שו”ת האלף לך שלמה חלק י”ד סימן שכ עיין /יו”ד/ בסי’ שפ”א ס”א בהג”ה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה וכו’ עיין בש”ך שכתב שצ”ל רחיצה כל למ”ד אבל רחיצה בצונן ליכא איסורא עיי”ש ובמחכת”ה נעלם ממנו הרמ”א באו”ח סי’ תר”ו בהג”ה שכתב אע”פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים טבילת מצוה מותר א”כ מוכח שלולי טבילת מצוה אסור אף רחיצה בצונן וכדעת הלבוש ולא כהש”ך ואחר כמה ימים מצאתי בדגול מרבבה שהרגיש בזה ומשמע שרוצה לפרש כוונת הש”ך על פניו ידיו ורגליו וכו’ אבל לא נראה כך דא”כ לא הוי צריך הש”ך להגי’ רק לפרש דמ”ש כל רחיצה היינו אפי’ בצונן והבן:

טור סימן תקנ”ה ט”ב אינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש שהן נוהגות באבילות והא דתניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט”ב ההוא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל תניא אבל לענין מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה ועטיפת הראש לא ואצ”ל קריעה דליתיה בכלל מצות הנוהגות באבל כדאמרינן אבילות לחוד וקריעה לחוד וכתב א”א הרא”ש ז”ל ומסתברא דחייב בתפילין כיון דאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון דלא אחמיר ט”ב מששת ימי אבילות וברייתא מצות הנוהגות באבל כל ז’ ימים קאמר ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה והר”מ מרונטבורג כתב ונראה דבט”ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון של אבל שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכייה לדורות וכתב א”א הרא”ש ז”ל אפשר שדחק למצוא טעם למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמ”ש ועוד כתב הר”מ מרוטנבורג וציצית נהגו קדמונינו ובכל אשכנז שלא להתעטף בו בט”ב ואסמכוה אקרא בצע אמרתו ואיתא במדרש בזע פרפורין דיליה ויש שאינן רוצין לשנות המנהג וגם אין רוצין להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם כתב רבינו האי אבל שחל יום ז’ שלו בט”ב מה שהוא אסור בט”ב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה עומד באיסורו כל היום אבל דברים המותרים בו ואסורין באבל כגון עיטוף וכפיית המטה והסרת תפילין הרשות בידו אם רצה להמתין עד הערב וימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מיד יעשה והביא ראיה הרמב”ם ז”ל מדבריו שט”ב מותר בתפילין ואיני מבין מ”ש דברים המותרין בו ואסורין באבל כגון סילוק תפילין שהרי גם אבל מותר מיום ראשון ואילך:

ע’ עינים למשפט ברכות יא. דעת הרמב”ם הלכות תענית פרק ה’ הלכה יא: “ומקצת החכמים, נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש”. ורמב”ם לגבי אבל כתב בפ”ד הלכה ט’ שהאבל יום ראשון אסור בתפילין ומשמע שבין תפילין של יד ובין תפילין של ראש. וראה החילוק שבין תפילין של ראש לתפילין של יד בעינים למשפט ברכות יא, שיש שתי סיבות לפטור באבל, גם משום אבילות וגם משום היסח דעת. ובט’ באב שלא שייך היסח הדעת, הטעם שאסור הוא משום פאר, ולרמב”ם רק בראש יש משום פאר ולכן כתב רק לגבי תפילין של ראש. וכיוצא בזה כתב במועדים וזמנים סימן שדמ. וע’ רש”י ברכות יא, וכתובות ו’ ע”ב ותוס’ מו”ק שזה גנאי דתפילין משום שאין זה פאר. אבל בסוכה כ’ רש”י שאין זו אבילות. ואם משום שמראה שאינו אבל יתכן שזה שייך רק בתפילין של ראש. (האם זה משום התפילין או משום האבילות. אם אסור משום היסח דעת היינו בשביל התפילין. אבל אם אסור בשביל האבילות, היינו שמראה שאינו מתאבל.

מתוך דברי הרמב”ם על מנהג מקצת חכמים, ברור שמעיקר הדין הרמב”ם רואה את ט’ באב כיום שחייב בתפילין. משום שאין המרירות של אבילות ישנה כמו אבילות של יום ראשון. (היינו מצד הגברא – ואולי היסח דעת). בכורי ארץ פ”א סימן נט.

ע’ פנים מאירות ח”ב סימן מ”ט

שו”ת אבני נזר חלק אה”ע סימן ח ד) אך לפי שתוס’ לא כתוב זה בהחלט אביא עוד ראי’ מפסחים (נ”ד ע”ב) דס”ל לשמואל בין השמשות של תשעה באב מותר, ואף דט”ב דברי קבלה, ואף ר”י לא פליג אלא משום דס”ל גם תענית ציבור בין השמשות אסור, ותשעה באב דינו כתענית ציבור והכי קי”ל, והא תענית ציבור אינו דברי קבלה רק גזירת בי”ד לבד, וא”כ ביסוד זה דדברי קבלה אזלינן בספיקו להקל לא פליג ר”י על שמואל, ועוד מפורש שם בספק מתי נקבע החודש כגון המהלך במדבר אינו מתענה רק יום אחד ואי כד”ת דמי הוי מחוייב להתענות שני ימים: ה) האומנם כי גם זה יש לדחות ולומר כיון דבזמה”ז מעיקר דברי קבלה רצו מתענין, וכיון דברצו תליא מילתא לא חמור כדברי קבלה, כמ”ש ב”י סי’ תקנ”ד בשם ר”ת לענין צום גדלי’. ואף דתשעה באב לאו ברצו תליא מילתא זה אינו מוזכר בקבלה רק מדברי חכמים, ועיין רשב”א מגילה (ה’ ע”ב) וזה לשונו רצו אין מתענין ואפי’ ט”ב דהא בכולהו כתיב שמחה, והא דמחמרינן בתשעה באב הנהגת הדורות היתה, אך הט”ז סי’ תקנ”ד ס”ק ד’ כתב יולדת לאחר ז’ מחוייבת להתענות בט”ב לדעת ר”ת דחשוב דברי קבלה ואעפ”כ ספיקו מותר, מבואר דברי קבלה ספיקו לקולא: