ב"ה
הקשר שבין תוספת ובין קבלה בשבת ובתענית
ע' פסחים נ"ד ע"ב בגמ' שמשווה בין תענית ציבור, ט' באב, ויום הכפורים. להלן ההלכות ברמב"ם בפסק בזה, ויש לעמוד על השווה והשונה בין התעניות לגבי בין השמשות והתוספת.
רמב"ם הלכות תעניות פרק ה': הלכה ז': תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין, אלא מבעוד יום; ובין השמשות שלו, אסור כיום הכיפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, בסעודה המפסיק בה; אבל שותה הוא יין מגיתו שיש לו שלושה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלושה ימים או יתר. ולא יאכל שני תבשילין. הלכה ח': במה דברים אמורים, שאכל ערב תשעה באב אחר חצות; אבל אם סעד קודם חצות, אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה; וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום. רמב"ם הלכות תענית פרק ג' הלכה ג': עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תענייות אחרות על הציבור, חמישי ושני וחמישי; ובשלוש אלו אוכלין ושותין מבעוד יום, כמו שעושין בצום כיפור. ואנשי משמר מתענים מקצת היום, ולא משלימין; ואנשי בית אב, והם העוסקין בעבודה באותו היום, לא יהיו מתענים כל עיקר. וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום, אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול, אינו חוזר ואוכל, אף על פי שיש שהות ביום.
הלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ו': כשם ששבות מלאכה בו, בין ביום בין בלילה כך שבות של עינוי, בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר "ועיניתם את נפשותיכם, בתשעה לחודש בערב" (ויקרא כג,לב) כלומר התחל לצום ולהתענות, מערב תשעה הסמוך לעשירי; וכן ביציאה שוהה בעינוי, מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (שם).
ומבואר בהלכות אלו שיש שלשה דברים שונים לכאורה: יום הכפורים שיש לו דין תוספת. תענית ציבור שמועילה קבלה ואף שלכאורה אין תוספת. וט' באב שהרמב"ם בכלל לא הזכיר את דין התוספת. אבל מאידך הרמב"ם מדגיש גם לגבי ט' באב וגם לגבי תענית: "כיום הכפורים", "כמו שעושין בצום כיפור".
וע' מ"מ בפרק ה' בשם הרמב"ן שמכאן למד שאין דין תוספת לט' באב. אבל בפרק ג' הלכה ג' כתב המגיד משנה שיש דין תוספת לתענית ציבור. ולכאורה הבנת המגיד משנה, כדעת הרמב"ן (בתורת האדם ובמלחמות ריש תענית) שמובא להלן שלא תתכן קבלה ללא דין תוספת ולכן כתב המגיד משנה שאין דין תוספת בט' באב, ונראה שלא מועילה קבלה בכלל, כדעת הרמב"ן שיובא להלן.
וכתב בחידושי הר"ן שם: "ולענין הלכה נקטינן דט' באב בין השמשות שלו אסור, דאע"ג דשמואל ס"ל דבין השמשות שלו מותר כדאיתא בריש סוגיין, כיון דר"י פליג עליה דאמר דבין השמשות שלו אסור [הכי] נקיטינן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכל שכן דרבא דהוא בתרא נמי הכי ס"ל, וקיי"ל נמי דתענית צבור בין השמשות שלו אסור, דאע"ג דשמואל ס"ל מותר כדאיתא לעיל בסוגיין, הא אסיקנא דר"י דאמר דט' באב אינו כתענית צבור דה"ק אינו כראשונות אלא כאחרונות, ובודאי דלענין בין השמשות קאמרינן וכמ"ש למעלה, דאי לאסור רחיצה וסיכה פשיטא…"
מתוך דברי הרי"ף מוכח שקבלה אינה תלויה בתוספת, כתב הרי"ף במסכת תענית ג' ע"ב באלפס: "ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמ' הכין אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבוא השמש, ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבלה עליה לתענית, אבל היכא דקבלה ליה לתענית איתסר ליה למיכל ולמשתי, דהא בהדיא אמרינן לענין זמן על הכוס ביום הכפורי' היכי ליעביד מברך עליה ושתי ליה כיון דאמ' זמן קבליה עילויה ואיתסר ליה למשתי וכהן ולענין מישתא מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי והיכא דלית ליה למיכל לית ליה למשתי וה"נ כתב הגאון ז"ל".
והרי בט' באב אין דין תוספת, ואם קבלה מועילה לדעת הרי"ף, הרי שאין הקבלה תלויה בתוספת. וזה שלא כהבנת המגיד משנה ברמב"ם.
אבל ברמב"ן בתורת האדם משמע שהקבלה תלויה בתוספת ולא יתכן בכלל לקבל לאחר סעודה מפסקת ואפילו אם קבל יכול לחזור ולאכול (וכן במלחמות שם). ולשון הטור בסימן תקנ"ג בזה: "כתב הראב"ד כיון שהפסיק סעודתו חל עליו התענית מן הסתם ואסור לאכול ואפי' לרחוץ אע"פ שלא פירש מן הרחיצה כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול נאסר נמי ברחיצה. וא"א הרא"ש והתוס' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול וכ"כ רי"ף משום גאון לענין תענית צבור שפוסק מבע"י אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש וכתב הוא ומסתבר ה"מ דלא קבליה עליה לתענית אבל קבליה עליה איתסר למיכל ולמשתי וכתב הרמב"ן דלא שייך למימר קבלה אלא בי"ה שצריך להוסיף עליו מבע"י אבל בשאר תעניות אפי' ט"ב שבין השמשות שלו אסור אם נפסק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל ע"כ ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבע"י"
וטעם הרמב"ן הוא כמ"ש בבית יוסף שם: "ומ"ש רבינו ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסרת בכל תענית שצריך להפסיק בו מבעוד יום. יש לומר דלא קשיא דהיכא דתוספת אסור מדינא כיון דתוספת אין לו שיעור למעלה כל מה שהוא מוסיף לקבל עליו להתענות מכלל תוספת הוא ואסור משום דהוי כמרחיב זמן התוספת ובידו הוא להרחיבו אבל כל תענית שאין לו תוספת כשמקבל עליו להתענות בסוף יום זה כיון שאכל ושתה בתחלת היום לא מיקרי תענית ואפילו תענית שעות לא הוי כדעת הרא"ש (סוס"י יב) שכתב רבינו בסימן תקס"ב".
וע' רמב"ם הלכות תעניות פרק ג' הלכה ג' שכתב: "עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תענייות אחרות על הציבור, חמישי ושני וחמישי; ובשלוש אלו אוכלין ושותין מבעוד יום, כמו שעושין בצום כיפור. ואנשי משמר מתענים מקצת היום, ולא משלימין; ואנשי בית אב, והם העוסקין בעבודה באותו היום, לא יהיו מתענים כל עיקר. וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום, אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול, אינו חוזר ואוכל, אף על פי שיש שהות ביום."
ופסק הרמב"ם שאם גמר בדעתו שלא לאכול שלא יאכל עוד, הוא כפסק הרי"ף הנ"ל, וכן כתב במגיד משנה, אלא שהוסיף לאחר שהביא את דברי הרמב"ן: "ואע"פ שמדברי רבינו נראה שיש לתעניות אלו תוספת שהרי כתב למעלה בסמוך כמו שעודין שצום כפור, דברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר לא יהיו חמורין אלו מתשעה באב שיתבאר בפ"ה שאין לו תוספת כמו שאבאר שם". וכוונתו לפרק ה' הלכה ז' שם פסק שבין השמשות של תשעה באב אסור. והביא את דברי הרמב"ן שמכאן מוכח שאין לט' באב תוספת, וע' לעיל.
אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשניות בסוף תענית שיש דין תוספת גם לט' באב: "וממה שאתה צריך לדעת שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ויתבארו לך הלכות אבל במקומן. ודין תעניתו כדין תענית צום כפור כלומר שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמשי המטה ובנעילת הסנדל ומוסיפין מחול על קדש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד.
על כל הנ"ל דן בשו"ת רדב"ז חלק ה סימן קד (אלף תע"ז) "שאלת ממני ידיד נפשי אם יש תוספת לט' באב לפי ששמעת לאחד מן החכמים דרש ברבים כי לדעת הרמב"ם ז"ל יש תוספות לט' באב כמו שיש ליום הכפורים ולמד אותו מיתור לשונו של הרב ז"ל שאמר ט' באב לילו כיומו ואין אוכלין אלא מבעוד יום ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים ומדמשוה ליה ליוה"כ משמע דאית ליה תוספות: תשובה לא תאבה לו ולא תשמע אליו שאין בכל הראשונים מי שהוא בקי בלשון הרב יותר מבעל מגיד משנה לפי שנתן אל לבו לפרש דבריו ועבר על כלו והיה סדור לפניו כשלחן ערוך וכ"ש אנן יתמי דיתמי שנחלוק עליו בכוונת הרב ז"ל והוא ז"ל כתב וז"ל ושם נתבאר שבין השמשות שלו אסור ואע"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספיקא אזלינן לחומרא כדאיתא התם ומכאן למד הרמב"ן ז"ל שאין לט' באב תוספת מבעוד יום כמו שיש ליוה"כ שאם היה לו תוספת לא היה צריך לומר שבין השמשות שלו אסור שהרי תוספות מבעוד יום ודבר ברור הוא עכ"ל. הרי אתה רואה שבעל מגיד משנה אומר שהוא ברור ולא הזכיר חולק וזה הדורש עשה את רבינו חולק אבל זו רעה חולה ראיתי ברוב הלומדים בפסק בירושלם כי אם ימצא אי זה לשון מיותר בלשון הרב אינו חושש לומר שהוא חולק וכל הראשונים היו משתדלים לעולם להשלים הסברות כדי שלא יהיו הפוסקים חלוקים ואלה החכמים יצ"ו בדוחק כל דהו עושים מחלוקת בין הפוסקים ואפי' לחדש מחלוקת וכל המרבה בזה וכיוצא בו הרי זה משובח. ומי יתן ויודיעני זה הפוסק עקר ט' באב הוא מדרבנן ולא די לנו שהחמירו בספק דרבנן אלא שהוא בא להוסיף עלינו את התוספות וז"ל הטור סימן תקי"ג /או"ח/ וכן כתב הרי"ף בשם גאון לענין תענית צבור שפוסק מבעוד יום אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד בין השמשות ומסתברא הנ"מ דלא קבליה עליה לתענית אבל קבליה עליה אתסר למיכל ולמשתי וכתב הרמב"ן דלא שייך קבלה אלא ביום הכפורים שצריך להוסיף עליו מבעוד יום אבל בשאר תעניות אפי' ט' באב שבין השמשות שלו אסור אם נפסק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל ע"כ. ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבעוד יום עכ"ל. הרי כל הני רבוותא לא חלקו אלא אם קבלה מועיל או לא והיכא דאכל והפסיק אבל לענין התוספות כ"ע מודו לדברי הרמב"ן ז"ל ולדברי הגאון שאמר אוכל עד בין השמשות. כללא דמילתא לא ראיתי בכל הספרים אשר לפני שיהיה תוספות לט' באב ולפי דעת זה הפוסק למה הוזכר בין השמשות וגם הרב לא היה לו להזכיר בין השמשות וכך היה ראוי שיכתוב ואין אוכלין עד שתחשך לפי שצריך להוסיף כיום הכפורים ומדכתב ובין השמשות שלו אסור משמע דוקא בין השמשות אבל תוספות אין לנו ומה שכתב כיום הכפורים כדי לתרץ דכיון דהוי ספק מדרבנן היה לנו להקל כתב ז"ל שרצו להחמיר בזה בין השמשות ולעשותו כיום הכפורים דהוי ספיקא דאורייתא אבל לא להשוותו לענין תוספות וזה פשוט אפי' למתחילים. והוי יודע שאע"פ שכתב הרב בפי' המשניות ומוסיפין מחול על הקדש אין הכוונה שצריך תוספות כיוה"כ אלא שיאכל מבעוד יום ולא בין השמשות וזהו מה שכתב בפסק ובין השמשות שלו אסור ואפי' תרצה לומר דתוספות ממש קאמר הרי חזר בו בפסק ולא אסר אלא בין השמשות ומ"מ דעתי הוא שאינו חולק כדכתיבנא וז"ל בעל מ"מ פ"ג ואע"פ שמדברי רבינו נראה שיש לתעניות אלו תוספת שהרי כתב למעלה בסמוך כמו שעושין בצום כפור דברי הרמב"ן נראין עיקר לא יהיו חמורים אלו מט' באב שיתבאר בפ"ה שאין לו תוספת כמו שאבאר שם ע"כ. והרב בעצמו דקדק וכתב גבי תענית אוכלים ושותים מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור וגבי ט' באב כתב ואין אוכלין בין השמשות ודברים פשוטים לא היו כדאי להטריח עליהם הקולמוס אלא מפני שטעו בה אחרים"
אבל בדעת הרמב"ם צריך עיון, שהרי לרמב"ם אין תוספת אלא ביום הכפורים וכנראה שגם לא בשבת. וכן כתב בית יוסף בסימן רס"א: "והרמב"ם בפרק ה' לא הזכיר דין תוספת זה, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (ה"ו) דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יום הכפורים לבד דסבירא ליה דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחריתא עכ"ל. ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאם לא כן לא היה לו להשמיטו. ורבינו שהשמיט דין התוספת נראה דסבירא ליה כהרמב"ם דלית ליה תוספת לשבת ותימא אמאי שבק סברת הרא"ש דאית ליה תוספת לשבת ועוד שהרי כתב בסימן תר"ח גבי יום הכפורים שצריך להוסיף מחול על הקודש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה וזה כדברי הרא"ש דאילו לדברי הרמב"ם אין צריך להוסיף מחול על הקודש אלא באיסור אכילה בלבד אבל לא באיסור מלאכה. והוי יודע שדעת הרי"ף (יומא ב:) כהרא"ש, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (סוף ה"ו) שכן דעת שאר מפרשים."
וכתב במגיד משנה בסוף הלכות חנוכה שלא רק דין תוספת לא מצאנו ברמב"ם אלא גם לא מצאנו ברמב"ם דין קבלת שבת. ומה שמתפלל אדם של שבת בע"ש, ע' רמב"ם הלכות שבת פרק כט,יא: "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנס השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת: שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט".
לדעת המ"מ, כפי שהבאנו, הרי דין הקבלה תלויה בתוספת ובזה הרמב"ם כרמב"ן, ולכן מובן שאם לרמב"ם אין דין תוספת שבת, שאין גם דין של קבלת שבת מוקדם, כמ"ש המ"מ בהלכות חנוכה.
ואם מצאנו לרמב"ם דין תוספת רק בתענית, ולכן רק ביום הכפורים ולא בשבת, וצריך לומר בדעת הרמב"ם שיש דין של תוספת עינוי שהוא דין אחר. וגם ביום הכפורים, מה שיש חיוב תוספת הוא רק תוספת עינוי ולא תוספת מלאכה, ואכמ"ל.
ואולי יש לומר שזה גדר של נדר כפי שכתב הלבוש, ע' שש"כ פרק מו בהערות. (ע' העמק שאלה סימן קסו אות ב' באריכות בדעת הרמב"ם).
מראי מקומות נוספים: החיפוש : #קבלה# ]-* [50:50תוספת .1שו"ת חכם צבי סימן יא ד"ה החכם כו' .2שו"ת משיב דבר חלק א סימן כב ד"ה ע"ד אשר .4שו"ת הר צבי או"ח א סימן קמב ד"ה ועיי"ש בשו"מ .5שו"ת אגרות משה חלק או"ח ג סימן לח ד"ה הנה כשהבעל .6שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן נח ד"ה (י) אמנם .7שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ג ד"ה ואף דמפשטות .8שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן קטו ד"ה ולפ"ד הר"ח .9שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן א ד"ה וענין הקבלה