ט באב בזמן בית שני

ב”ה באב התשנ”ט

ט’ באב בזמן בית שני

זכריה פרק ז’

(א) וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ד’ אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: (ב) וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ד’: (ג) לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ד’ צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: פ (ד) וַיְהִי דְּבַר ד’ צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: (ה) אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: (ו) וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים: (ז) הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ד’ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב: פ (ח) וַיְהִי דְּבַר ד’ אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: (ט) כֹּה אָמַר ד’ צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: (י) וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם:

(מדוע ההתייחסות בפסוק ה’ היא לחודש החמישי והשביעי? אם השואלים היו מעלית עזרא יש לומר שהם הגיעו לירושלים בחודש החמישי וצמו בחמישי ובשביעי ובכסליו הם שואלים לגבי הצומות. אלא שרש”י שם כתב “וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו – אנשים צדיקים היו ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית לבא לחלות את פני ה’ בירושלים בעדם ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב אחרי אשר חזר הבית להבנות”. כלומר שהם היו בבבל ואם כן מדוע ההתייחסות של הנביא היא רק לחמישי והשביעי? וע’ רד”ק:

אמרו בחמישי ובשביעי אף על פי שהם ארבע צומות, זכר החמישי שהיה בה החרבן וזכר השביעי שנהרג בו גדליה והיה חרבן שני שכבר נשארו דלת הארץ ולא הייתה חרבה, אם נשארו דלת העם שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים וגדליה נהרג בראש חדש השביעי ולפי שהוא יום טוב קבעו התענית למחרתו.)

נבואה זו נאמרה להם בתחילת ימי הבית השני. והתשובה היא שהנביא אומר להם שיקיימו את מה שהנביאים הראשונים צוו, ולא ברור מה אכן עשו בתשעה באב בזמן בית שני. ובהמשך אומר הנביא (ח’ יט):

(יט) כֹּה אָמַר ד’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:

ועדיין לא ברור מה היתה התשובה.

ובגמ’ ר”ה יח ע”ב:

קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה… אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש גזרת המלכות צום אין גזרת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי ט’ באב נמי, אמר רב פפא שאני ט’ באב הואיל והוכפלו בו צרות.

ובביאור השאלה של הגמ’ ע’ בית יוסף סימן תק”נ, שלכאורה הרי הקושי לא מובן, ז”ל בית יוסף אורח חיים סימן תקנ:

ואיכא למידק מאי קשיא ליה קרי להו צום וקרי להו ששון דשפיר קאמר הני ימים דהשתא הוו צומות עתידין להיות לששון ויש לומר שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני (זכריה ז ג) האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ובאה התשובה צום הרביעי וצום החמישי וכו’ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו ומשמע דהכי קאמר כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה’ בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום וכיון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה לא היה לו להזכירם בלשון צומות אלא הכי הוה ליה למימר ימי חודש הרביעי והחמישי וכו’ יהיה לששון ולשמחה וממילא משתמע דאימי הצומות קאמר וכדקאמר האבכה בחודש החמישי וממילא משמע דאיום הצום קאמר אע”ג דלא קאמר האבכה בצום החודש החמישי הלכך מדאפקינהו בלשון צום איכא למימר דאתא לאשמועינן שאע”פ שהם בטלים באותו זמן אם יהיה שמד חס ושלום יחזרו הצומות לקביעותם.

ויש להוסיף: שכיון שבשאלה לא הזכירו את “צום” אלא “בחודש החמישי”, ולכן הנביא קורא ארבע פעמים את המילה צום, ולכן מודגש יותר מה שהנביא קורא לימים אלו צום.

רש”י פירש שבזמן שיש שלום, היינו “שאין יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל”. ודעת הרמב”ן, ענין אבילות ישנה, תורת האדם ע’ רמ”ג, ששלום פירושו בזמן שבית המקדש קיים. וכן כתב הטור. לדעת הרמב”ן מסתבר שבזמן בית שני לא צמו שהרי יש שלום. ויתכן שאף על ט’ באב לא צמו, אף שהבית אינו כראשון, שהרי כל צומות שוים בפסוק.^[1]

ז”ל טור אורח חיים סימן תק”נ:

פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שב”ה קיים ששון בזמן דאיכא שמד וליכא שלום צום והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין רצו רוב צבור מתענין והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ”ש בדורותינו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים.

לכאורה הטור פוסק מעיקר הדין שלגבינו המצב הוא שאין שלום ואין שמד. אבל כתב “וכ”ש בדורתינו” לומר שהכל חייבים מעיקר הדין ומתקנת נביאים. ולכאורה המשמעות היא שזה משום שנחשב כשמד וצ”ע.

ויש להעיר: אמנם הראשונים נחלקו מהו שלום, אם זה בנין הבית או ששלום הוא שאין יד עכו”ם תקיפה. אבל הפשט בפסוקים בזכריה פרק ז’ ופרק ח’ הוא כך:

בפרק ז’, כתוב: “כה אמר ה צבאות, לאמור: משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו אי את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני, אל תעשוקו; ורעת איש אחיו, אל תחשבו בלבבכם”. ובפרק ח’ לפני הפסוקים שהצומות יהיו לששון ולשמחה כתוב: “אלה הדברים, אשר תעשו: דברו אמת, איש את ריעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת ריעהו, אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר, אל תאהבו: כי את כל אלה אשר שנאתי, נאום ה. ויהי דבר ה’ צבאות, אליי לאמור. כה אמר ה’ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו”. השלום אם כן הוא השלום הפנימי של משפט חסד ורחמים איש את אחיו.

מדוע יש הבדל בין ט’ באב לשאר הצומות לגבי תחילת הצום?

דבר נוסף טעון בירור: הרי מבואר שכל ההבדל בין ט’ באב ובין שאר צומות הוא שהוכפל בו צרות ולכן לא תלוי אם רצו, אבל מדוע ההבדל בין ט’ באב לשאר הצומות שבו מתחילים להתענות מהערב? וכתב על זה הרמב”ן בתורת האדם ע’ קמג:

מסתברא דכולהו ארבע צומות תענית ציבור הן, ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומתשמיש המטה כתשעה באב, וקרא מקיש להו כתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין הן בכולן.

דברים אלו הובאו בבית יוסף סימן תק”נ.

על פי דברים אלו מובנת הגמ’ במגילה ה’ ע”ב על רבי שרחץ בי”ז בתמוז ורצה לעקור ט’ באב, וע’ תוס’ שם:

ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו – קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא [דרבי] היה רוצה לעקור ט’ באב לגמרי והא אמרינן (תענית דף ל:) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה של ירושלים ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא”כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר ר’ יוחנן (שם כט.) אילו הואי התם קבעתיה בעשירי.

ונראה, שרבי רצה להראות שאין חומרות על י”ז בתמוז כמו ט’ באב, ולא קבלו יותר מכך. לכן לרבי צומות שוין, ורצה לעקור ט’ באב מהחומרות היתרות שקבלו, ולא קבלו ממנו חכמים.

(ובירושלמי מגילה ה’ ע”ב: “ביקש רבי לעקור תשעה באב ולא הודו לו אמר לו רבי אלעזר עמך הייתי ולא איתאמרת אלא ביקש ר’ לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו אמר הואיל ונדחה ידחה אמר לו ידחה למחר”).

מכל מקום, לעניננו: גם מתוך הגמרא לא ברור האם בזמן בית שני, כשעדיין לא הוכפלו בו צרות, אם צמו או לא צמו. וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשניות ראש השנה פ”א מ”ג:^[2]

מסירת העדות בראיית החדש אינה אלא בירושלם, ומירושלם שולחין בית דין שלוחין לכל הארץ כמו שיתבאר. ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה’ כה אמר ה’ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו’, כאלו נתן את הבחירה בידם באלו הימים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אע”פ שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות.

ומשמע בפרוש המשניות שאכן לא ענה להם תשובה ברורה (וצ”ל שזה משום שקרי להו צום וקרי להו ששון). ומכל מקום בט’ באב התענו משום שהוכפלו בו צרות. ומשמע ברמב”ם שמעיקר הדין גם ט’ באב לא היו חייבים להתענות ורק משום שתכפו בו צרות היו מתענים. ואם כן בית שני אין זה לא שלום ולא שמד.

ועוד יש להעיר על מה שכתב הרמב”ם “הרוצה יתענה” משמע שזה תלוי בכל יחיד, אבל הטור שהבאנו לעיל כתב: “רצו רוב ישראל והסכימו עליהם”.

וברמב”ם בהלכות תענית פ”ה

הלכה ד

וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה (זכריה ח’) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.

הלכה ה

ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר (אסתר ט’) דברי הצומות וזעקתם,

לגרסתנו בהלכה ה’ “בשלשה עשר באדר”, בלא ו”ו, ולא “ובשלשה עשר באדר”, הרי לא כתוב בכלל האם צומות תלוים במנהג. ורק לגרסא השניה שהיא גרסת המגיד משנה, תחילת ההלכה קאי על כל הצומות שהם משום מנהג. וז”ל המ”מ:

ונהגו כל ישראל וכו’. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ”ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ”ש רבינו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ”ק:

ובשלשה עשר וכו’. תענית זה לא נזכר בגמרא אבל נהגו בו ואמרו קצת מפרשים שמ”ש פ”ק דמגילה (דף ב’) זמן קהלה לכל היא ר”ל זמן תענית שנקהלו הכל בשושן בי”ג באדר להתענות עם מרדכי ואסתר ועל זה סמכו להתענות:

מקור לתשעה באב כיום טוב בזמן בית שני:

מצאנו שבזמן המקדש היה יום תשעה באב ליום טוב: ראה משנה תענית (כ”ו ע”א) “זמן עצי כהנים והעם תשעה” (פרש”י, תשעה-היו תשעה תאריכים שכתובים במשנה). ובגמ’ כ”ח ע”א:

ת”ר למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם, אמרו כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם וכך התנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן…

אבל בתוספתא בכורים ב’ ח’ כתוב “זמן עצי כהנים והעם בתשעה באב”, ויש גרסאות גם במשנה תענית “בתשעה באב” (ע’ תוספתא כפשוטה בכורים על עמוד 292 שורה 55) ובתוספתא כפשוטה הביא מגמ’ למגילת תענית שכתוב שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהיו מביאין בו קרבן עצים^[3]) אם כן מצאנו יום טוב בתשעה באב, וצריך להסביר מדוע קבעו זמן זה לתשעה באב?

(הסבר ר”ר מרגליות בספר עוללות עמוד 50) ראה עזרא ז’ ז-ח-ט:

ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים וכ’ ויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך. כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ובאחד לחדש החמישי בא אל ירושלים כיד אלהיו הטובה עליו.

באחד לחדש ניסן יצאו מבבל, ובאחד לחדש אב הגיעו לירושלים (רש”י שם). נחו שלשה ימים מטורח הדרך, (השווה הלכות תפילה פרק הלכה טו ששלשה ימים כשבא מן הדרך פטור מתפילה משום טרדא). ובפ”ח פסוק לב-ג כתוב:

ונבוא ירושלים ונשב שם ימים שלשה. וביום הרביעי נשקל הכסף והזהב והכלים בבית אלהינו על יד מרמות בן אוריה הכהן…

אם כן ביום הרביעי היו יכולים לקנות קרבנות ציבור בהשתתפות עולי הגולה. וההלכה היא שתמידים צריכים ביקור ארבעה ימים קודם הקרבתם. אם כן התחילו להקריב קרבנות ביום תשעה באב. (וכעין זה מסופר שבימי החשמונאים נתחנך המזבח מחדש ביום שנתחלל מקודם, ע’ ספר חשמונים א’). וזה פשר יום טוב ביום ט’ באב.

השאלה תלויה בגרסה במשנה:

אבל לכאורה אם תשעה באב היה יום תענית או לא תלוי בגרסא במשנה במסכת ראש השנה (בגמ’ י”ח ע”א):

על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית על אלול מפני ר”ה על תשרי מפני תקנת המועדות על כסליו חפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים כשהיה בהמ”ק קיים יוצאים אף על אייר מפני פסח קטן.

וקיימות שתי גרסאות במשנה: “אף על אייר” או “על אייר”. וכתב הטורי אבן שם שהנפ”מ היא אם יש צורך בזמן המקדש לצאת על ט’ באב. משום שיום זה היה לששון ולשמחה ולכן לא היה צורך לצאת, ולכן גם בזמן המקדש היו יוצאים רק על ששה חדשים, כשבמקום אב היו יוצאים על אייר. ולגרסה שלא גורסים “אף”, לא היו יוצאים על אב אף שהיה לימים טובים, דא”כ גם תמוז היה יום טוב, ולכן נשארו ששה חדשים.

וכתב הרמב”ם שם בפירוש המשניות:

ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה’ כה אמר ה’ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו’, כאלו נתן את הבחירה בידם באלו המים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אע”פ שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות.

ואם כן מבואר ברמב”ם שגם בבית שני היו מתענין בט’ באב, וכותב ר”ר מרגליות, שכיון שצמו לא היו יכולים להקריב תודה ושלמים שכן ממעט באכילתם, לכן השתתפו כולם גם בעצים.

תלוי בשאלה על מה התענית היום על בית ראשון או על בית שני?

אמנם נראה שדבר זה תלוי בשאלה נוספת על דברי ר’ יוחנן במסכת תענית כ”ט ע”א: “אלמלא הייתי באותו הדור לא הייתי קובעו אלא בעשירי”. האם זה שיקול הלכתי ג”כ? עיין אור שמח הלכות תעניות, שהשאלה אם יש לשבוע של ט’ באב שנדחה גדר שבוע שחל בו, תלויה בבבלי וירושלמי: בגמ’ מגילה על המשנה שאלו מאחרין ולא מקדימין, אומר הבבלי משום דאקדומי פורענותא לא מקדימינן. ולכאורה יש לומר שהטעם הוא משום שכשט’ באב בשבת הוא נקבע אכן לשבת מעיקר הדין, ולכן דוחים ליום א’ רק משום שאקדומי לא מקדימינן. אבל הירושלמי במסכת מגילה הביא בהקשר זה את המימרא של ר’ יוחנן שהיה קובעו בעשירי. ע’ ירושלמי מגילה ה”ב פרק א הלכה ד:

ובתשעה באב:^[4] ר’ ירמיה בשם ר’ חייה בר בא בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף ולמה בתשיעי שבו התחילה הפורענות ותני כן בשביעי נכנסו לתוכו בשמיני היו מקרקרים בו בט’ הציתו בו את האור בעשירי נשרף רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי ר’ לוי ציים תשיעי ולילי עשירי ר’ בא בר זבדא בשם ר’ חנינה ביקש רבי לעקור תשעה באב ולא הודו לו אמר לו רבי אלעזר עמך הייתי ולא איתאמרת אלא ביקש ר’ לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו אמר הואיל ונדחה ידחה אמר לו ידחה למחר”

ומשמע בירושלמי שזה הטעם שמאחרין את ט’ באב. וכן כתב הרשב”א בתשובה תקכ לגבי דברים שבצנעה בשבת זו, שלא נוהג “דהא אמרינן מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו דאבות ישנה שאני וכ”ש דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוה ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם”.

ועל פי דברים אלו, אין לט’ באב שנדחה דין נדחה, ולפי זה גם בעל ברית בט’ באב שנדחה צריך להתענות ושלא כמו שכתב הטור בסוף סימן תקנ”ט בשם רבנו יעבץ.

וכתב אור שמח, שהרי בגמ’ תענית מבואר שההיכל נשרף בעשירי בגלל סתירת הפסוקים בין ירמיה ומלכים. וכל זה במקדש ראשון, אבל מקדש שני מן הסתם חרב כולו בתשיעי. ואם כן יש לומר שלבבלי התענית היא על מקדש שני שחרב, ולכן אין בבלי הטעם משום שהיה צריך להיות מעיקר הדין בראשון כמ”ש הירושלמי. וז”ל אור שמח:

וכפי הנראה דרק במקדש ראשון יליף מקראי דנשרף רובו בעשירי, אבל מקדש שני נשרף בתשיעי, ולכן השתא לא קבעו רק על מקדש שני, וכמו דאמרו בגמרא דילן (תענית כח, ב) דבתשעה לחודש הובקעה העיר בבית ראשון, ואפילו כן לא קבעו חכמים עליו תענית רק בי”ז שהובקעה בשני, ולכן לא אמר בתלמודין הטעם דמשו”ה נדחה לאחר שבת משום דנשרף בעשירי, דבבית שני לא נשרף בעשירי, ור”י אמר על אותו דור שבמקדש ראשון אי הוינא התם כו’, וירושלמי לטעמיה (תענית פ”ד ה”ה) דקלקול חשבונות יש כאן, וגם בבית ראשון ושני הובקעה העיר בי”ז בתמוז, וגזרו גם על בית ראשון לחודיה, ובגמרא דילן (ר”ה יח, ב) אמרו דמשום כן בט”ב חמור משום דהוכפלו בו הפורעניות, ולכן השלוחין יוצאין.

וכתב האור שמח שביאור המחלוקת בין בבלי לירושלמי תלויה בעוד מחלוקת בין בבלי לירושלמי: בבלי תענית כ”ח ע”ב דנה הגמ’ בסתירה אם הובקעה העיר בי”ז תמוז או בתשעה בתמוז, ואומרת הגמ’ כאן בראשונה וכאן בשניה:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו’… הובקעה העיר בשבעה עשר הוה והכתיב (ירמיהו נ”ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר^[5] וכתיב בתריה (ירמיהו נ”ב) ותבקע העיר וגו’^[6] אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו.

ואילו בירושלמי תענית כתוב “קלקול חשבונות יש כאן”. וטעו משום שגם בראשונה וגם בשניה הובקעה העיר בי”ז תמוז.

ובבלי לשיטתו, שעיקר התענית י”ז תמוז הוא על חרבן שני. ולכן גם לגבי ט’ באב מאחרין לא בגלל שנשרף בעשירי שהרי התענית היא על חרבן בית שני והוא לא נשרף בעשירי. ואילו לירושלמי התענית היא גם על בית ראשון, ולכן יש לומר שט’ באב מאחרין ולא מקדימין משום דברי ר’ יוחנן שהיה קובעו בעשירי.

ובשו”ע או”ח תקמ”ט סעיף ב

אע”ג דכתיב בקרא: בחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר (ירמיהו לט, ב) אין מתענין בט’ בו אלא בי”ז, מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט’ בו, כיון שבשניה הובקעה בי”ז בו, תיקנו להתענות בי”ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן.

ונראה שנדון דידן קשור לדברים אלו: בשאלה האם עיקר קביעות תענית היא על חרבן ראשון או על חורבן שני, לכאורה תלויה האם היה רצף של תענית על בית ראשון גם בזמן בית שני או לא. אם היה רצף, אם כן אפשר לומר שקביעות תענית בי’ באב בט’ באב שנדחה היא אמנם משום שנשרף בעשירי. אבל אם לא היה רצף, ולא התענו בבית שני, א”כ יש לומר שכשתקנו תענית בחרבן בית שני, הרי היה זה משום חרבן שני, שעל הראשון כבר לא התענו, ולכן לא הובא בחשבון שבית ראשון נשרף בעשירי. וא”כ לדברנו הרי שאלת תענית בבית שני, תלויה בבבלי וירושלמי על פי דברי אור שמח. לבבלי לא התענו ולירושלמי התענו.

ראיה ממדרש שנהגו יום שמחה:

ועוד בענין זה: כתב הרמ”א בסימן תקנ”ב סעיף ט’ על סעודה שלפני סעודה מפסקת שנוהגין קצת להרבות בסעודה כדי שלא תזיק להם התענית, “ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי”. וכתב המגן אברהם אות יא שנראה לו טעם אחר: משום שבבית שני לא התענו והיה יו”ט והיו מרבין בו בסעודה, אף עכשיו עושין כך לזכר מה שהיה בבית שני. ובס”ק יב הביא המ”א את המדרש איכה שרמז לו הרמ”א: “אחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט”ב יושבין וקורין קינות”. והבין הרמ”א ומ”א שמירי בסעודה לפני הצום. אבל בהגהות מהר”ץ שפיץ על הדף בשו”ע שם כתב שגם מדרש זה קאי על בית שני שהיו גם אוכלים ושותים וגם אומרים קינות.

על פי דברים אלו יש להבין את דברי הטור שכתב בסימן תקס”א שהרואה ערי ישראל בחורבנן קורע. ואילו בבית יוסף העיר שבגמ’ מדובר רק על ערי יהודה. וזה תלוי בשאלה הנ”ל. אם התקנות לאבילות על החרבן הן רק על חורבן שני, ואז יש לומר שהתקנה היתה רק על ערי יהודה. אבל אם האבילות היא גם על חורבן ראשון, יש לומר שהתקנה היתה גם על הרואה ערי ישראל, וכל מה שחרב בזמן בית ראשון.

ודבר נוסף השייך לשאלה זו: האם אומרים מזמור לתודה בט’ באב. בשו”ע סימן נ”א במ”א ס”ק י”א נחלק המגן אברהם עם מהרש”ל בזה.^[7] ועיין נפש חיה לר”ר מרגליות שתלה זה בזה.

ועוד כתב שמעשה של ר’ אלעזר בן צדוק וכ’ היה בזמן בית שני, אבל תוס’ שם כתבו שהיה אחר החרבן וחגג יו”ט של אבותיו, עיי”ש. (ומ”ש ממהרש”ל הוא טעות ואינו נוגע לעיניננו, ע’ לשון מהרש”ל בתשובה סד: “וי”א שאין אומרים אף בערב ט’ באב וטעות גדול בעיני שאם יבנה בית המקדש ויקריבו קרבנות לא יהיה ט’ באב כ”א לששון ולשמחה”. וברור שהמהרש”ל לא מתייחס לזמן בית שני.

סיום:

מחלוקת בגמ’ ראש השנה יח ע”ב אם צום העשירי הוא חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה, או עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל אל ירושלים. ובירושלמי כתוב “אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגלויות על השמועה”. והפשט הפשוט הוא שביהודה בשנה הראשונה הצום לא היה על שמועה לבד אלא על עצם המעשה. מה כיום, האם אבל ט’ באב הוא “על שמועה” או “על המעשה”? היינו, התענית היא יום זכרון או שהיא אבל על עצם החסרון? רמב”ם הלכות תעניות פרק פרק ה’ הלכה א’ התעניות הם מדרכי תשובה. הלכה ג’: “ותשעה באב…” ומבואר שהתענית היא משום תשובה על מעשינו, ומי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

ואם משום העבירות, הרי יש לשאול, מה אנו צריכים לשים על לב: עברות שהיו בבית מקדש ראשון: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, או עברות שהיו בזמן בית מקדש שני, היינו שנאת חינם? וברור שאם עיקר האבל הוא על בית שני הרי שהעיקר הוא שנאת חינם שצריך לתקן, ולכן ע”ז יבוא אליהו לפני ביאת גו”צ לאחד את עם ישראל, ע’ נצח ישראל. (עיין אבן עזרא על זכריה ז’ שכתב שהתענית אנו מתענין על חרבן בית שני), וכמ”ש.

ע”ע תשב”ץ תשובה רע”א, וע’ מועדים וזמנים סימן שלג. וצ”ב על פי ירושלמי המובא בטור סימן תקנ”א, שיש שלשה שבועות בין י”ז תמוז לבין ט’ באב, ולפי בבלי שהיה בט’ בתמוז בבית ראשון, אם כן הרי גם החורבן היה בר”ח אב, וצ”ב.

שעור פרשת פנחס תשנ”ט בנוף איילון שלב א’ לשעור בשבת חזון (כנראה תשנ”ח), קיבוץ שעלבים: שעור בפרשת חזון תשנ”ט באולם הישיבה

הנושאים שנדונו לעיל: א. פשט הפסוקים, אם עולי בבל קבלו תשובה או לא. ב. הצום שלנו כיום על מה הוא, אם עיקרו על חורבן ראשון או על חורבן שני. ג. האם צמו בזמן בית שני בט’ באב או לא. ד. החומרא של בית שני יותר מאשר בית ראשון.

הפסוקים, סתירת שעומדת עליה הגמ’, הסבר הסתירה על פי בית יוסף. לפ”ז קבלו תשובה דו משמעית. הצורך לצום גם בבית שני: “אמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב (חגי א) וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה”א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים”. יש גם סיבה ליום טוב בט’ באב, ע’ מ”ש ר”ר מרגליות. ביאור הגמ’ בראש השנה אם רצו או לא רצו. מה פירוש רצו, רש”י ורמב”ן. האם כוונת הרמב”ן לבית שני ג”כ שנחשב שלום. האמנם התענו בבית שני לכאורה תלוי במחלוקת רש”י ורמב”ן. תלוי בגרסא במשנה ראש השנה. דברי הרמב”ם בפרוש המשניות שם. ר’ יוחנן: אילו הייתי התם היתי קובעו בעשירי. נפ”מ: רבנו יעבץ, ועו בעית ט’ בתמוז. בבלי וירושלמי. מחלוקת בבלי וירושלמי מה הטעם שאין מקדימין ט’ באב, אור שמח. דברי התשב”ץ שהצומות הם על בית ראשון, ומה שבדבריו מוכח שאין להוסיף צומות. לפי זה, דין קריעה, אם על ערי יהודה או על ערי ישראל כולם. המחלוקת מהו צום העשירי.

ע”ע שמנה פרקים לרמב”ם פ”ד על הפסוק האבכה בחודש החמישי, (ע’ קעח בהוצת מוסד הרב קוק).

1. בין לרש”י ובין לרמב”ן, יש לברר: הרי לכאורה על פי דברי בית יוסף התשובה היא לאותו דור. לרמב”ן צ”ע שהרי אם שלום הוא בית המקד’ש, אם כן הרי בית המקדש קיים ואם כן אסור להתענות. ולרש”י שאין יד עכו”ם תקיפה, צריך עיון אם מצב של בית שני נחשב לא שלום ולא גזירה. ↑
2. וז”ל המשנה:

   על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית על אלול מפני ראש השנה על תשרי מפני תקנת המועדות על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן: ↑

3. גרסת מגילת תענית האינטרנטית:

   בחמשת עשר באב זמן אעי כהניא די לא למספד מפני שכשעלתה גולה בראשונה, התקינו להם את יום תשעה באב, שיהו מביאין בו קרבן עצים. אמרו חכמים: כשיעלו למחר הגליות, הן אף הן צריכין. התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים.

   אבל בגרסאות אחרות זה לא נמצא. ↑

4. במשנה מגילה פ”א: אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. ↑
5. ירמיהו נב ד-יא:

   ויהי בשנה התשעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחנו עליה ויבנו עליה דיק סביב. ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבת ירחו וכל חילו נפצו מעליו. ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר אתו משפטים. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה. ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים ויבאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בבית הפקדת עד יום מותו. ↑

6. ירמיהו פרק נב (ו) בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: ↑
7. וז”ל מגן אברהם: ובהג”מ כתב שיש שא”א אותו בעט”ב ולא בט”ב, וכתב רש”ל בתשו’ סי’ ס”ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י”ט בט”ב והיו מקריבין תודה. ↑